זבחים | דף כח | חוץ לזמנו וחוץ למקומו

הגמרא (כח.-כט.) דנה באריכות במקורותיהם של דין מחשבת חוץ לזמנו ודין מחשבת חוץ למקומו. מתוך דברי הגמרא עולות שתי גישות עקרוניות בשאלה זו:

א. הברייתא אותה מביא רב (כח ע"א) לומדת את שני הדינים משני פסוקים שונים. הפסוק הארוך בפרשת צו (קרא אריכא) עוסק בדין מחשבת חוץ לזמנו, אשר פוסלת את הקרבן ומחייבת את אוכלו בכרת, ואילו הפסוק הקצר בפרשת קדושים (קרא זוטא) עוסק במחשבת חוץ למקומו, שרק פוסלת את הקרבן.

ב. דעת רבא (כח ע"ב) היא ששני הדינים נלמדו מהפסוק בפרשת צו, אלא שלשון הפסוק "וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא" מלמדת על כך שרק מחשבת חוץ לזמנו דינה בכרת, ולא מחשבת חוץ למקומו.

מפשט סוגייתנו נראה שדברי רבא הם שנשארים למסקנה, אך במספר מקומות בש"ס נראה דווקא כדברי הברייתא (הדבר תלוי גם בשינויי גרסאות, ועיין בדברי רש"י ותוספות בפסחים טז ע"ב וביומא ז ע"א).

נראה שהמחלוקת בעניין מקורות הדינים משקפת מחלוקת עמוקה יותר בהבנת מהותם: מדברי הברייתא עולה שאין בהכרח קשר מהותי בין שני הדינים, מלבד העובדה ששניהם עוסקים במחשבות פסול שונות. לעומת זאת, מדברי רבא נראה שמבחינה מהותית מדובר בדין אחד של פיגול, אלא שיש מיעוט מדין כרת ביחס למחשבת חוץ למקומו.

ניתן לראות את עקבותיה של מחלוקת זו גם בדיון שהתעורר אצל מוני המצוות ביחס לאזהרת מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו. בעל ספר היראים (סי' נ) כתב כך:

"חפשתי ולא מצאתי אזהרה אחרת לא בנותר ולא בפגול, ותנן בתרווייהו אלו הן הלוקין ומספקא לן מהיכא עד יבא מורה צדק.
ומורי עניו תירץ יליף עון עון מנותר בפרק לגבי כרת, ומהיכא דנפקא לן כרת לפיגול נפקא (בפ"ב דזבחים) לאו למלקות.
ואכתי קשיא לן לחוץ למקומו מנין שהרי לחוץ למקומו אין למדנו אזהרה".

כלומר – בתורה לא נאמר בפירוש איסור אכילה, לא ביחס למחשבת חוץ לזמנו ולא ביחס למחשבת חוץ למקומו. גם כאשר הצליח בעל היראים (בשם מורו) למצוא מקור לאיסור חוץ לזמנו, עדיין קשה לו מניין לאסור חוץ למקומו, והוא נשאר למעשה בקושיה "עד יבא מורה צדק".

לעומתו, הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, שכחת הלאוין ה) לא התקשה בשאלה זו:

"הנה כבר עשו מחשבת חוץ למקומו כמחשבת חוץ לזמנו למלקות בהקרבה ועשו מדרש שניהם תורה ואם כן לוקין על אכילתו של זה כמו שלוקין על זה ששניהם הוקשו ושניהם קראם הכתוב פיגול ואמר יהיה שמצטרפין זה עם זה בין לפסול מחשבה בין למלקות באכילתן. שלא מיעט הכתוב ממנו אחד ולא שנים אלא מן הכרת בלבד".

כלומר – הרמב"ן מבין שדי בכך שיש אזהרה למחשבת חוץ לזמנו, וממילא נקיש ממנה למחשבת חוץ למקומו. הרמב"ן מנמק את דבריו בכך ששני הדינים הוקשו זה לזה באופן מוחלט והם למעשה דין אחד, כמו שעולה מדברי רבא בסוגיין. אמנם, דעת היראים היא ככל הנראה שאלו שני דינים נפרדים, אשר צריכים אזהרה מיוחדת לכל אחד ואחד, וכמו שעולה מדברי הברייתא המשייכת אותם לשני פסוקים שונים.