דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף פו | העלאת אברים למזבח ומעילה בהם

במשנה בדף פו ע"א נאמר:
"איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות – יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות – לא יחזיר ואין מועלין בהם".
הגמרא דנה בהלכה זו, ומגיעה למסקנה כי יש לחלק בין ג' סוגי אברים: אברים שיש בהם ממש – מעלים אותם אפילו לאחר חצות. אברים שאין בהם ממש – אין מעלים אותם אפילו קודם חצות. אברים שנשרפו אך עוד לא נעשו פחם ("שרירי") – עולים קודם חצות אך לא לאחריו.
ברמב"ם מצינו לכאורה פסקים סותרים. בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ו ה"ג) כתב:
"איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר, שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר, נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר".
וכפשט הסוגיה. אמנם, בהלכות מעילה (פ"ב ה"יב) פסק הרמב"ם:
"...פקעו מעל המזבח קודם חצות הלילה מועלין בהן, לאחר חצות אין מועלין בהן, אע"פ שפקעו קודם חצות כיון שהגיע חצות הלילה נעשו כל האיברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר".
הרמב"ם אינו מחלק בין רמות השריפה השונות של האברים, ומדבריו משמע שמשעת חצות ואילך אף איברים שיש בהם ממש אין מועלים בהם, אף על פי שהוא עצמו פסק כי במקרה כזה יש להחזירם למזבח.
והנה, הראשונים הקשו מסתירת משניות לגבי זמן הקטר חלבים ואברים. המשנה הראשונה בש"ס, בריש מסכת ברכות, אומרת:
"הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר... אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה".
לעומת זאת, במגילה כ ע"ב מצינו:
"כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום - כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה".
הראשונים ענו תשובות שונות: לדוגמא, רש"י (ברכות ב ע"א ד"ה כדי) תירץ כי הסיפא של המשנה בברכות כלל אינה עוסקת בהקטר חלבים ואברים, אלא רק בקריאת שמע ואכילת קדשים. הקטר חלבים ואברים, אם כן, אכן כשר כל הלילה.
אמנם, ניתן גם לתרץ באופן אחר. יתכן כי המשנה במגילה עוסקת בכשרות האברים להיות מועלים על גבי המזבח, והמשנה בברכות, לעומת זאת, עוסקת במצות ההקטרה. חכמים בחרו דווקא את חצות כזמן שממנו ואילך אסור להעלות אברים למזבח, כיון שממילא מזמן זה ואילך, אף שהאברים כשרים להקטרה, מכל מקום אין בהם עוד מצוה. הדבר הולם את לימודו של רב, הסובר כי 'חציו להקטרה וחציו להרמה'.
אמור מעתה: קודם חצות מצוה להקטיר, ואילו לאחר חצות ההקטרה כשרה.
בכך יבואר היטב החילוק בין הלכות מעשה הקרבנות להלכות מעילה. בהלכות מעשה הקרבנות דן הרמב"ם בשאלה מתי ההקטרה כשרה. על כך התשובה היא שאברים אשר כבר נשרפו לגמרי – אין עוד כל עניין בהעלאתם למזבח, ואברים שעוד לא נשרפו כלל – יש להעלותם, בין קודם חצות – מצד מצותם, ובין לאחר חצות – כיון שסוף סוף הם כשרים להקטרה. אברים שנשרפו אך לא נתפחמו – אין בהם עוד צורך למזבח, שכן אין בהם עוד שריפת בשר, אך עוד לא נתקיימה לגמרי מצות הקטרתם מצד עצמם, שכן הם עדיין קיימים. על כן, קודם חצות עוד יש מצוה להעלותם, ולאחר חצות – לא.
בהלכות מעילה, לעומת זאת, אין הרמב"ם עוסק בכשרות האברים לעלות על גבי המזבח, אלא אך ורק בשאלה האם נתקיימה מצוותם. אבר שנתקיימה או בטלה מצותו אין בו עוד מעילה, אף אם למזבח עוד יש עניין בו, ועל כן לאחר חצות, כל האברים, אף אלה שיש בהם ממש, אין בהם עוד מעילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)