חגיגה | דף כו | כאיש אחד חברים

הגמרא בדף כו ע"א עוסקת בקביעתה של המשנה שעמי הארץ נאמנים על טהרת תרומה בשעת הרגל, ומביאה מקור לדין זה – "דאמר קרא 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים', הכתוב עשאן כולן חברים". מקורו של פסוק זה בפרשת פילגש בגבעה, בתיאור התאספותם של השבטים להינקם מאנשי הגבעה על מעשה הנבלה שעשו. הגמרא דורשת מן הפסוק שכאשר כל עם ישראל נאספים – כולם נחשבים 'חברים', כלומר אנשים הנאמנים בדיני טומאה וטהרה.

אולם בסוגיה המקבילה בירושלמי (ג, ו) מובא מקור אחר:

"א"ר יהושע בן לוי: 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים.        
מעתה אפי' בשאר ימות השנה! א"ר זעירה: ובלבד בשעה ש'שם עלו שבטים'".

כאן מוקד הדרשה שונה: הבבלי מתמקד בכך שכל עם ישראל מתכנסים למקום אחד, ומביא פסוק העוסק בהתכנסות העם לעיר אחרת, שאינה ירושלים (ייתכן שלפי זה אפשר היה לומר שעמי הארץ נאמנים על הטהרות גם כשהעם מתכנסים לעיר אחרת, אלא שהדבר אינו מצוי), ואילו הירושלמי מתמקד בייחודה של ירושלים, העיר שעושה את כל ישראל חברים. בעקבות זאת מתעוררת מיד השאלה מדוע אין הדין הזה נוהג בשאר ימות השנה, והתשובה היא על פי המשך הפסוק – ירושלים עושה את כל ישראל חברים דווקא בזמן ש"שם עלו שבטים", בזמן הרגל, כשכל ישראל עולים אליה.

ייתכן ששני התלמודים נחלקו גם בטעמו של הדין. הגמרא לעיל (כד ע"ב) קבעה ש"בשעת הגיתות והבדים" עמי הארץ נאמנים על טהרת תרומה. רש"י (שם ד"ה ובשעת) מסביר ש"בשעת הגיתות והבדים הכל מטהרין את כליהם", כלומר בזמן זה עמי הארץ מקפידים יותר על טהרת הכלים, ולכן אפשר לסמוך עליהם. לעומת זאת, בהמשך הסוגיה (כה ע"ב ד"ה ובמלאין) מסביר רש"י ש"לא גזרו על תרומתן בשעת הגיתות מפני הפסד כהנים חבירים, דנמצאת מפסידן מרוב תרומות ארץ ישראל" – ההיתר לסמוך על עמי הארץ בשעת הגיתות נועד להקל על הכהנים החברים, שיוכלו לקבל מהם תרומה.

אם כן, אפשר להעלות שתי סיבות להקל בדיני טומאה וטהרה: או שהחשש מפני הכשלה על ידי עמי הארץ קטן יותר, או שהחיבור בין עמי הארץ לחברים חזק יותר, וממילא הנזק שיגרם לחברים אם לא יסמכו על עמי הארץ גדול.

גם בסוגייתנו אפשר להעלות שתי אפשרויות דומות, וייתכן שבכך נחלקו הבבלי והירושלמי. לפי הבבלי, המתמקד בכך שכל ישראל נאספים לעיר אחת, טעם ההיתר לסמוך על עמי הארץ הוא שכאשר כל ישראל נאספים יחדיו ושלובים זה בזה, קשה יותר להקפיד על הטהרה וההימנעות מחיכוך בעמי הארץ, ולכן הקלו בכך. לעומת זאת, לפי הירושלמי, המתמקד בייחודה של ירושלים, אפשר שעמי הארץ חוששים יותר לעבור על המצוות במקום קדוש, ולכן הם נאמנים.

ייתכן שעל פי שתי ההבנות האלה אפשר להבין גם את תירוצו של רבי זעירה בירושלמי, שאפשר לפרשו בשתי דרכים:

א. בדומה לבבלי, גם הירושלמי דורש נוכחות של כל עם ישראל, אלא שלדעתו זהו תנאי הטפל לתנאי העיקרי – הימצאות בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו.

ב. הירושלמי אינו דורש שכל עם ישראל יתכנסו במקום אחד, אלא זמן שבו כל עם ישראל מתכנס למקום אחד. ההתכנסות למקום אחד אינה אלא סימן לקביעת הזמן שבו נעשים כל ישראל חברים – זמן הרגל. לפי זה, מוקד הדין אינו ההתכנסות עצמה אלא זמן הרגל, כנראה בשל קדושתו.

ההסבר הראשון מוסיף לדברי הירושלמי את היסוד שתלינו בבבלי – הקולא בשעת הרגל נובעת מהתכנסות כל העם יחדיו, והפיכת ההקפדה על דיני טומאה וטהרה לקשה יותר. לעומת זאת, ההסבר השני ממשיך את הקו שתלינו בירושלמי – מוקד ההיתר הוא שהדבר נעשה בשעת הרגל, שמחמת קדושתו עמי הארץ חוששים לחטוא בו.

לסיום נוסיף הבנה אחרת, עקרונית יותר, לשני הטעמים שהזכרנו – קיבוצם של כל ישראל למקום אחד וקדושת המקום והזמן. לעיל הצענו שכאשר כל העם מתכנס יחדיו היכולת להקפיד על דיני הטהרה פוחתת, אך אפשר שיש להסביר זאת על פי דבריו של הרמב"ם (פירוש המשנה לטהרות ב, ב; וראו עוד בעניין זה בעיונו של הרב אביהוד שוורץ לדף כ), שהסביר שאחת הסיבות להחמרה בדיני טומאה וטהרה הייתה הרצון להתרחק מעמי הארץ:

"שהחסידים היראים, כאשר רצו להביא עצמם לידי פרישה מהמון עמי הארץ עד שלא יאכלו ולא ישתו עמהם בגלל מה שיש בכך מן הטוב כפי שמובן מדברינו באבות, לפיכך מטילים על עצמם לאכל חוליהם בטהרה".

על פי זה, נראה שהתכנסותם של כל ישראל לעיר אחת לצורך מטרה אחת סותרת מהותית את ההחמרה בדיני טומאה וטהרה, שמטרת להרחיק בין חלקים שונים של עם ישראל. אף שלעיתים, כפי שמסביר הרמב"ם, הרחקה זו נחוצה, יש לזכור להניח לחומרות המרחיקות הללו בשעת הצורך ולעשות את כל ישראל חברים.

גם את הטעם של קדושת ירושלים והרגל אפשר להבין באופן עקרוני – ייתכן שהקדושה הגדולה השורה על עם ישראל בירושלים בשעת הרגל מסייעת לעמי הארץ להקפיד יותר על הטהרה ואפשר אף שבכוחה של הקדושה 'להחליף' כביכול את הטהרה ולמלא את תפקידה, אולי בדומה למה שאנו מוצאים לעיתים בקורבנות ציבור, הדוחים את הטומאה, ואכמ"ל.