יומא | דף ד | פרישת הכוהן הגדול לקראת יום הכיפורים

במשנה בתחילת מסכת יומא שנינו: "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישים כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין, ומתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול".

הברייתא המובאת בגמרא (ד.) מרחיבה את דין המשנה:

"'בזאת יבוא אהרן אל הקדש' - במה שנאמר בענין. מאי היא? בענין דמילואים. ומה אמור בענין דמילואים? אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה - לאפוקי צדוקין - מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. מכאן אמרו: שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישין כהן גדול כך מפרישין כהן ששרף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה. ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם. ואם תאמר: במילואים דם הכא מים? אמרת: נכנסו מים תחת דם. ואומר 'כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם'. 'לעשות' - אלו מעשה פרה; 'לכפר' - אלו מעשה יום הכיפורים".

הגמרא מביאה את הברייתא כסיוע לדעתו של ר' יוחנן, שדין פרישת כוהן גדול שבעת ימים לפני יום הכיפורים נלמד מימי המילואים.

ריש לקיש חולק על ר' יוחנן וסובר שהמקור לפרישת הכוהן הגדול לפני יום הכיפורים הוא פרישת משה רבנו בעקבות מעמד הר סיני:

"אמר ליה [ר' יוחנן לריש לקיש]: מר מהיכן יליף לה? אמר: מסיני, דכתיב 'וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי'. מכדי כתיב 'ויקרא אל משה ביום השביעי', מאי ששת ימים? זה בנה אב, שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה" (יומא ג:).

הגמרא מקשה מן המשנה: "והא אנן שבעה תנן?", ומתרצת: "מתניתין ר' יהודה בן בתירא היא, דחייש לטומאת ביתו". ומפרש רש"י (ד. ד"ה לטומאת ביתו): "שמא יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה, ולא יכול לעבוד ביום הכיפורים". לפי טעמו של ר' יהודה בן בתירא הכוהן הגדול חייב לפרוש מביתו, אך אין הוא מוכרח לעבור ללשכת פרהדרין.

קיימות כמה נפקא מינות בין המקור של ר' יוחנן לבין זה של ריש לקיש:

א. האם ההפרשה לעיכובא?

רבנו יהונתן מלוניל סובר שלדעת ר' יוחנן פרישת כוהן גדול שבעה ימים מעכבת, כשם שבימי המילואים הפרישה הייתה לעיכובא, ואילו לריש לקיש הפרישה איננה מעכבת. מנפקא מינה זו נובעת נפק"מ נוספת: לדעת ר' יוחנן היו מפרישים גם את הכוהן המחליף שבעה ימים, ואילו לריש לקיש היו מתקינין אותו אך לא היו מפרישים אותו1.

ב. ההזאות תוך שבעה

גם טעם ההזאות שונה לר' יוחנן ולריש לקיש. בגמרא (ח.) מובאת ברייתא שבה חולקים התנאים לגבי מספר הפעמים שהיו מזים על הכוהן הגדול: "אחד זה [השורף את הפרה] ואחד זה [כוהן גדול ביוה"כ] - מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם, דברי ר' מאיר. רבי יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד. רבי חנינא סגן הכהנים אומר: כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה, כהן גדול ביום הכיפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי".

הגמרא שם דנה בהסבר המחלוקת. תוספות (ד. ד"ה הזאה) מקשים: "ותימא לי, דלקמן (ח.) מפרש: 'ראשון - שמא שלישי, שני - שמא שלישי' וכו', ומנא ליה לגמרא דטעמא דרבי מאיר משום חששא, לימא משום דגמר ממילואים דהויא הזאה כל שבעה?". ומתרצים: "ושמא רבי יוסי ברבי חנינא דק אמר הכי לקמן סבירא ליה כריש לקיש, דלא גמר ממילואים אלא מעלה בעלמא".

הגמרא מבארת שטעם ההזאה על הכוהן הגדול הוא מחשש שנטמא במת ללא ידיעתו. אולם תוספות כותבים (בתירוצם הראשון) שלפי ר' יוחנן ההזאות אינן קשורות לטומאה, ורק לפי ריש לקיש צריך למצוא סיבה להזאות. וכן מפורש בדברי רבנו יהונתן ובגבורת ארי (הידוע כבעל "שאגת אריה") שלר' יוחנן הזאה כל שבעה מדאורייתא (כמו במילואים).

רבנו יהונתן מוסיף שאף על פי שכשמזים מי חטאת על אדם טהור הוא נטמא, הכוהן הגדול לא נטמא מפני שחייבים להזות עליו מדאורייתא. ואילו הגבורת ארי סובר שאמנם יש חיוב להזות על הכוהן הגדול מדאורייתא, אך הוא נטמא עד הערב וחייב לעזוב את העזרה. לפי רבנו יהונתן גדר הדין הוא שהזאה שלא לצורך גורמת טומאה, ואילו לפי הגבורת ארי כל הזאה שאיננה מטהרת גורמת טומאה.

הגבורת ארי מוסיף שלר' יוחנן הפרישה היא דווקא לעזרה, כפי שהיה בימי המילואים, ואילו לריש לקיש מדאורייתא אין חובת פרישה דווקא לעזרה. הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"א הל' ג-ד) פוסק שפרישת הכוהן הגדול ללשכתו במקדש היא קבלה ממשה רבנו, ואילו הפרישה מאשתו והזאת מי חטאת בשלישי ובשביעי רק מדרבנן. 

תוספות (ד. ד"ה נכנסו) כותבים שהדרשה ממילואים אינה דרשה גמורה, "וכיון דאסמכתא בעלמא הוא אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם". דברי התוספות מורים שכל הלימוד ממילואים הוא רק אסמכתא, אך יש אחרונים שהבינו שלפי התוספות לר' יוחנן הפרישה היא מדאורייתא ואילו ההזאות מדרבנן. 

יש מקום לחלק בין הפרישה וההזאות הן מן הכתוב והן מן הסברא. הלימוד ממילואים הוא משני פסוקים בסוף פרשת צו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם" (ויקרא ח', לג-לד). הפסוק הסמוך, המשמש מקור לדעת ר' יוחנן, מדבר על החובה המוטלת על אהרן ובניו לשבת פתח אוהל מועד שבעה ימים, ואילו ההזאות מוזכרות כמה פסוקים קודם לכן.

גם מסברא יש מקום לומר שלומדים מהמילואים רק את עצם הפרישה ולא כל מה שקשור לקרבנות. גם לפי ר' יוחנן הכוהן הגדול לא היה מקריב את קרבנות המילואים ביום הפרישה שלו. ואפשר לראות את הזאת הדם כחלק ממערכת קרבנות המילואים ולא כקיום עצמאי.

אך המאירי (ד.) מחדש שאמנם היה לדם תפקיד ייחודי בימי המילואים: "עד שלא נשרפה הפרה היו מזין בדם על הדרך הנאמר בפרשת מילואים. משנשרפה הפרה נכנסו מים תחת דם, ולא היו מזין בטומאה אלא במי חטאת. אלא שהזאת מצורע היתה בדם ולא במים". לפי המאירי זריקת הדם באה לטהר את הכוהנים מטומאה כשם שהזאת מי חטאת מטהרת טמאים. לדעתו מי החטאת ממלאים את התפקיד שמילא הדם, ולפי דבריו אפשר לומר שאף מדאורייתא נכנסו מים תחת דם אין צורך להזות שבעה ימים - כאשר נכנסו מים תחת דם נקבעה גם ההלכה שצריך להזות ביום השלישי וביום השביעי, ולא שבעה ימים רצופים2.

ג. אופי דין הפרישה

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש קשורה גם לאופי הדין של פרישת כוהן גדול. הרב סולוביצ'יק זצ"ל מבאר בקונטרס עבודת יום הכיפורים שלו את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש: "אם הילפותא היא מסיני הרי שהמחייב הוא ביאת מקדש, שהרי בשעת מתן תורה היה לסיני דין מקדש... דכך נקבעה ההלכה דכל הבא לפני השכינה טעון הכשר והכנה לעצם עמידתו לפני ה' ואין כאן זיקה לכהונה או לעבודה שכן לא נקרא משה לעבוד אלא פשוט לעמוד לפני ה'. ואילו לר' יוחנן דיליף ממילואים נראה שהפרשה היא בבחינת הכשר והכנה לעבודת יום הכיפורים שיש כאן חובה להיערך כדי שתתקיים עבודת היום בהכשרה, שכן כל מגמת המילואים היתה לחנך ולהכין לקראת העבודה העתידה. ולפי זה, יתכן שאף מה שמת קינין לו כהן אחר הוא בגדר קיום הפרשה, כלומר, לא קיום נפרד של הפרשת השני, שהרי רק מתקינין ולא מפרישין אותו, אלא חלק מהכשרת עבודת היום המשתלב יחד עם הפרשת הראשון במערך הכנתה". לפני עבודת היום של יוה"כ, עבודה מיוחדת במינה, יש צורך בהכנה. מובן שצריך לדאוג לכך שעבודת היום תתבצע כהלכתה, ואף דואגים להכין כוהן שיוכל להחליף את הכוהן הגדול בעת הצורך.

אולם בהמשך דבריו מציע הרב סולוביצ'יק שאין מדובר בהכנה בלבד כי אם גם בחינוך הכוהן הגדול לקראת עבודת יום הכיפורים של אותה שנה. לכתחילה צריך כוהן גדול שמיוחד לעבודת היום.

לדעת הרמב"ם (פ"ד מהלכות כלי המקדש הי"ג) אין הכוהן הגדול רשאי לכתחילה לעבוד בעבודות הכהונה הגדולה כל עוד לא נמשח לתפקידו ולבש שמונה בגדים במשך שבעה ימים. הראב"ד, לעומתו, מסביר שהאיסור הוא רק לגבי עבודות יום הכיפורים, ואין איסור לעבוד ככוהן גדול בשאר עבודות הכהונה הגדולה. וכך כותב הראב"ד (שם): "אלא כשאמרו 'נתרבה שבעה ונמשח שבעה' - דבעינן שבעה לכתחילה - הני מילי לעבודת יום הכיפורים, אבל לעבודת אותן הימים בכל יום עובד בשמונה בגדים". ניתן להרחיב את דברי הראב"ד ולומר שלקראת כל יום כיפורים יש צורך בהכשר מיוחד.

בשיעוריו בליל יום הכיפורים הביא הרב ליכטנשטיין בעניין זה את דברי הרמב"ן בפרשת צו על הפסוק "ויז ממנו על המזבח שבע פעמים וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו לקדשם" (ויקרא ח',יא): "כתב רש"י: ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות אלו. ואפשר כי מה שאמר במזבח 'וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים' (שמות מ',י), שיוסיף עליו הקידוש הזה בהזאות, ואינו במשיחה בלבד כי 'והיה המזבח קדש קדשים', שיוסיף עליו קידוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו, ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטווה לעשות במקריבים שאמר 'והזית על אהרן ועל בגדיו' (שמות כ"ט,כא), כי אין המזבח כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הדבר,  וכן נאמר ביום הכיפורים  'והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל' (ויקרא ט"ז,יט), שכל קידוש המזבח בהזאות, וכל שכן בתחילה שצריך קידוש מטומאה וזרות".

הטהרה והפרישה קודם יוה"כ - חלק ממהות היום

מדברי הרמב"ן למדנו שאף המזבח עבר מדי שנה קידוש מיוחד ביום הכיפורים, נוסף על הקידוש הראשוני שלו.

על פי דברי הרמב"ן אפשר להציע שההכנה המיוחדת לקראת עבודת יום הכיפורים קשורה למהות היום. המזבח נחנך בימי המילואים, אך קדושתו נפגמת בכל שנה על ידי עוונות בני ישראל. פעם בשנה, באותו יום שבו מקריבים קרבנות לכפר על טומאת מקדש וקודשיו ואשר בו מתכפרים עוונות בני ישראל, מתקדש המזבח מחדש וחוזר לאותה קדושה של חנוכת המזבח. גם הכוהן הגדול משתלב במערכת המקדש ואמור לחזור לקדושה שהייתה נחלת הכוהן הגדול ביום השמיני למילואים. בכל שנה משחזר הכוהן הגדול לקראת יום הכיפורים את ימי המילואים, כדי שיהיה ראוי לטהר את המקדש, את כל כליו ואת המזבח. "וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל".

1. דברי רבנו יהונתן עומדים בניגוד לפשטות הגמרא בדף ג: ובדף ה., וכן נגד הירושלמי. במקומות אלו מפורש שלדעת ר' יוחנן פרישת הכוהן הגדול איננה מעכבת.

2. לפי המאירי יתכן שמי החטאת שהזו על הלוויים באו במקום הדם שהזו על הכוהנים בימי המילואים.