דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף פ | שיעורי תורה

הרב אביהוד שוורץ
11.08.2014

בעיון הקודם עסקנו בשיעור האכילה ביום הכיפורים – אכילה המביאה לידי יישוב הדעת. הגמרא בדפים עט-פ מרחיבה את יריעת הדיון לכל שיעורי תורה, ומביאה את הקביעה הידועה:

"אמר רבי יוחנן: שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני".

פשטות הדברים היא שכל שיעורי התורה נאמרו למשה בסיני ועברו במסורת בין חכמי ישראל מדור לדור, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (יד, ב). לכאורה כך הוא גם לגבי שיעור כותבת ומלוא לוגמיו ביום הכיפורים, שהם הלכה למשה מסיני.

הגמרא בסוגייתנו מעלה את האפשרות שדווקא השיעורים הקבועים לעונש הם הלכה למשה מסיני, וכן פירש בעל ערוך לנר (סוכה ה ע"ב). עם זאת, פשטות הדברים היא שכל שיעורי התורה הם מדאורייתא, ולא רק השיעורים הקשורים לחיובי עונשים.

והנה קביעה פשוטה זו, שלפיה כל השיעורים הם הלכה למשה מסיני, נוגדת הלכה מפורשת בסוגייתנו, שבה עסקנו בעיון הקודם:

"קים להו לרבנן בככותבת, דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי – לא מיתבא".

הגמרא קובעת בפירוש ששיעור ככותבת ביום הכיפורים הוא שיעור שקבעו חכמים, על פי אומדן והערכה של הפרת התענית ויישוב הדעת. האמנם שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני? מו"ר הרב אשר וייס ראה בקביעה זו יסוד עקרוני להבנת ההלכה הבסיסית בעניין שיעורי תורה. וכך הסביר:

"ולענ"ד נראה דהנה עיקר גדול הוא ומיסודי התורה המסורה, הכלל שאמרו דיש ו'נמסר הדבר לחכמים', היינו היכא דהנחילנו תורה כלל שבהכרח יש לו פרטים, ולא נתפרש בקרא אילו הם פרטיו ומהו מפתח ידיעתם, על כרחך הוא שנמסר הדבר לחכמים לעיין בהלכה זו ולקבוע את פרטיה ודקדוקיה, וזהו שקראוהו רבותינו הראשונים 'נמסר הדבר לחכמים'. והיכא דנמסר הדבר בידם יש בכוחם להקל ולהחמיר כעומק הבנתם וכראותם לפי צרכי השעה".

אם כן, השיעורים מקיימים דין תורה – התורה היא שקבעה שחייבים להתענות, וחכמים הגדירו מהו עינוי. הגדרה זו של חכמים נחשבת דין תורה גמור (כדרך שהצגנו בעיון לדף עג את עצם דין חמשת העינויים, שלדעת חלק מן הראשונים נמסרו לחכמים לקובעם ולהגדירם). הרב וייס הוסיף והסביר בעל פה שברוב תחומי התורה חז"ל מילאו תפקיד פרשני, ואילו בנוגע לשיעורי תורה, על פי הבנה זו, תפקידם הוא תפקיד מחוקק, שכן זו הסמכות שנתנה להם תורה.

תפיסה זהה לזו של הרב וייס העלה גם בשו"ת משנה הלכות (ח, רלה):

"ומדי דברי זכור אזכרנו מה שעלה ברעיוני... נראה דשיעור כותבת הוא שיעורא דרבנן, שהם המציאו וחקרו ועמדו על הדבר דבהכי מיתבה דעתיה... דבאמת כל השיעורין מסרו הכתוב לחכמים לשער לפי חכמתם וסברתם".

רבו של הרב וייס הוא האדמו"ר הקודם מקלויזנבורג-צאנז, בעל שו"ת דברי יציב. באחת מתשובותיו (אורח חיים, רסב) הוא מתמודד עם תוצאה מרחיקת לכת של התפיסה הנזכרת כאן:

"...ומכיון שנאמרה מילתא בטעמא הרי הדבר מסור לב"ד שבכל דור שישערו כפי השתנות הטבע ודרך העולם".

אם השיעור נמסר לחכמים לקביעה ולהגדרה, לכאורה יש מקום לשנותו על פי המקום והשעה, ואף זה מסור בידי החכמים. אכן, פולמוס השיעורים הוא אחד הפולמוסים הרחבים בעם ישראל, והוא מקיף את כלל תחומי התורה. אחד ממוקדי הפולמוס הוא אם תיתכן הקטנה או הגדלה של השיעורים, בהתאם לנתונים שאנו מוצאים בשעתנו ובמקומנו. בעל דברי יציב נוטה לקבל אפשרות כזאת, שבהחלט תואמת את העובדה שהדבר נמסר לחכמים, ובידם להגדיר את השיעור על פי העניין.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)