דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף כט | תשלומי קנס לאנוסה

הפרק השלישי של מסכת כתובות דן בתשלומי קנס לנערה שנאנסה. בעיון זה נדון בשאלת טעמו ומשמעותו של קנס זה, המשפיעה על הדיונים ההלכתיים המובאים לאורך הפרק. בפרשת כי תצא (דברים כב, כח-כט) נאמר:

"כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

בפסוק זה יש נימוק אחד: "תחת אשר עִנָּהּ". ואכן, בסוגייתנו (לג ע"א) לומד אביי מן הפסוק שה'עינוי' הוא המחייב את תשלומי הקנס. אומנם, ייתכן שמילים אלו מנמקות רק את חובת הנישואין לנערה (שתידון גם היא בהמשך הפרק), ואין הן מתייחסות לתשלומי הקנס. ואכן, רבא (שם) הגדיר את תשלום הקנס במילים "הנאת שכיבה", ומדבריו עולה שהקנס הוא למעשה תשלום שכר לנערה.

גם אם נקבל את ההנחה שהתשלום מהווה פיצוי על העינוי, יש לדון בשאלה על איזה היבט של העינוי מדובר. אפשרות אחת היא להבין שמדובר בצער שנגרם לנערה במהלך האירוע. אומנם הרמב"ם (נערה בתולה א, ח) כתב שחיוב קנס קיים רק בביאה כדרכה, אף שלכאורה ממד העינוי קיים באופן מובהק יותר דווקא בביאה שלא כדרכה, שהרי כך דרשו חז"ל על הפסוק "וישכב אתה ויענֶּהָ" שנאמר בדינה: "וישכב אֹתה – כדרכה, ויענה – שלא כדרכה". לאור זאת כתב המרחשת (ב, כח, א) שלדעת הרמב"ם חיוב הקנס הוא כפיצוי על הסרת הבתולים.

כל האפשרויות שהצגנו עד כה נוגעות למערכת היחסים הממונית, היינו התשלום או הפיצוי שעל האונס לשלם לנאנסת. אך מה בדבר ההיבט הפלילי של מעשה האונס? האם הוא בכלל קיים?

מן הגמרא בדפים הבאים עולה שאין איסור במעשה האונס עצמו, ולכן היא מחפש מקרים שבהם קיים איסור הנלווה לבעילה (כגון איסור נידה). כך מפורש גם בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שנ"ה):

"שהבועל בתולה, בין שיהיה מפתה או אונס, אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון לבד... אמנם הוא כשיקרה שיפתה איש או יאנוס, אבל שיהיה העניין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה... לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ".

מדברי הרמב"ם עולה שאין כל איסור במעשה האונס, ודווקא בעילה בהסכמה נאסרה באיסור זנות משום שהיא נפוצה יותר. ניסוח בוטה יותר קיים במדרש 'בתי מדרשות' (חלק ב, אלפא ביתות מסכתא שטן), שבו מסופר שאמר הקב"ה לצדיקים שכל דבר שאסר להם התיר להם דבר אחר כמותו, ודוגמה לכך היא "אסרתי לכם את הזונות התרתי לכם את האנוסות" (כאן המקום לציין שהמדרשים בקובץ זה אינם מהימנים).

מאידך, כיוון אחר ניתן למצוא בספר החינוך (תקנז). מדבריו נראה שהתורה מבקשת להתמודד עם המעשה גם במישור הפלילי, והחובה לשאת את האנוסה היא "כדי ליסר הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר". גם בתשלומי הקנס אפשר למצוא בסיס לתפיסה זו. בירושלמי (ג, ז) נאמר שנערה מפותה יכולה למחול רק על בושתה ופגמה, אך לא על תשלומי הקנס. הרידב"ז על אתר ביאר שהכרעה זו של הירושלמי מוכיחה שלדעתו הקנס נובע מעצם האיסור שביצע האונס, ולכן אין הנערה יכולה למחול עליו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)