כתובות | דף לא | קים ליה בדרבה מיניה
סוגייתנו עוסקת בדין "קים ליה בדרבה מיניה", הקובע שאדם המתחייב בעונש מיתה אינו מתחייב בתשלום על מעשה שעשה באותו זמן. דוגמה לכך, על פי הגמרא, הוא מקרה של אדם שירה חץ ברשות הרבים בשבת (ובכך התחייב בנפשו כדין המטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשבת), ובזמן מעופו של החץ אל היעד הוא קרע בגדים:
"הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו – פטור".
על אף שקריעת הבגדים נעשתה רק לאחר שהחץ נורה, כל ההתרחשות נחשבת למהלך אחד, ולכן האדם נחשב כמי שהזיק בו-זמנית עם חיוב המיתה. אולם מן הסוגיה במסכת בבא קמא (ע ע"ב), הדנה במי שגנב בשבת וזרק את החפץ הגנוב מרשות לרשות, עולה הבחנה בין שלבים שונים במעשה העבירה: הגנב מתחייב בתשלום ממון קודם לחיוב המיתה, משום שהוא מתחייב מיתה רק בשעת הנחת החפץ ברשות השנייה, ולא בשעת העקירה או מעבר הרשות. על פי זה שאלו התוספות שם מדוע אין להבחין כך גם בסוגייתנו, ולחייב את האדם שירה את החץ גם בתשלומים.
ייתכן שההסבר לכך הוא שהסוגיה במסכת בבא קמא עוסקת באיסור הוצאה מרשות לרשות, המתמקד בכך שחפץ שהיה ברשות אחת מונח כעת ברשות אחרת, ולכן יש משמעות לעקירה ולהנחה, והגניבה, המתבצעת באמצע התהליך, נעשית בו-זמנית אך לא כחלק מהותי מן התהליך. לעומת זאת, סוגייתנו עוסקת באיסור העברה ברשות הרבים, ועיקרו של איסור זה אינו בשינוי המקום של החפץ אלא בעצם העברתו והזזתו ברשות הרבים, ולכן האיסור נמשך בכל עת תנועתו של החץ, ואי אפשר להפריד בין הירייה לקריעת הבגדים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)