דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף יד | המוכר עצמו ומי שמכרוהו בית דין

סוגייתנו עוסקת בדרכי הקנין של עבד עברי. כחלק מבירור הדינים מובאת מחלוקת תנאים שניתן לראות בה ניסיון לאפיין את הקשר בין העבד לרבו:

"המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש. המוכר עצמו אינו נרצע. מכרוהו בית דין נרצע. המוכר עצמו אין מעניקים לו. מכרוהו בית דין מעניקים לו. המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. מכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אליעזר אומר: זה וזה אינו נמכר אלא לשש, זה וזה נרצע, זה וזה מעניקים לו, וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית".

בגמרא מובאים שני הסברים למחלוקת:

א. רבי אליעזר לומד גזירה שווה של "שכיר שכיר" ובכך למעשה משווה בין דין של המוכר עצמו לעבדות לדין של מי שמכרו אותו בית דין ותנא קמא לא דורש גזירה שווה זו.

ב. גם רבי אליעזר וגם תנא קמא למדים גזירה שווה זו, אלא שלדעת תנא קמא יש לכל אחד מהמקרים מיעוט פרטי ממנו הוא למד שהמדובר לא נוהג במוכר עצמו (ובמקום שיש מיעוט מפורש אין ללמוד מגזירה שווה להשוות אותם).

לפי ההסבר השני, אין הבדל עקרוני בין מי שמוכר עצמו לבין מי שנמכר על ידי בית דין אלא שיש רק שינויים פרטניים בין הדינים של המקרים השונים. לעומת זאת, לפי ההסבר הראשון ישנו הבדל עקרוני בין המוכר עצמו לבין מי שנמכר על ידי בית דין, הבדל שבא לידי ביטוי בשני דינים השונים זה מזה בעבד עברי ולמעשה יוצרים שני דינים של עבד עברי.

אפשר לראות את ההבחנה בין הדינים בגישה השונה של תפיסתו של עבד עברי, האם מדובר בקניין שהוא רכוש בעלמא או בקניין עם אספקט נוסף שאומר כי העבד העברי הוא לא רק ממון; כלומר, קשה להניח שדין זה של עבד עברי הינו כחפץ השייך לרבו ולכן מסתבר להניח שמעשה ידיו שייך לרבו אבל גופו ממש לא. מאידך, מדיניו של עבד עברי אנו למדים שהיחס אל עבד עברי אינו כאל מי שרק מעשה ידיו שייך לרבו (שכיר?) אלא שהעבד עצמו שייך לרבו.

בעלי התוספות התייחסו לעניין סביב הדיון בגמרא (דף טז ע"א) האם עבד עברי יכול להשתחרר באמצעות שטר. על מסקנת הגמרא שעבד עברי גופו קנוי, כתבו בעלי התוספות (ד"ה אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי) שמדובר בקניין ממוני בגוף העבד, ולכן לא די במחילה בכדי לשחרר אותו אלא יש לעשות מעשה בכדי לשחררו. בגישה שונה מחזיק הרמב"ן. לשיטתו יש לרבו של העבד קניין ממון מחד ומאידך יש גם קניין איסור שהרי מתיר את העבד בשפחה כנענית "אין קניין איסור נפקע בלא גט".

למעשה המחלוקת בין בעלי התוספות והרמב"ן הינה מהותית. בעוד שלשיטת בעלי התוספות העבד עצמו קנוי לרבו ככל חפץ אחר, לשיטת הרמב"ן יש לעבד מעמד מסויים לא רק של רכוש מעצם היותו העבד של רבו.

מכך שרבו של העבד מוסר לו אשה או אין מוסר לו אשה ניתן לעמוד על ההבדל בין הדינים; בעבד הנמכר על ידי בית דין, שרבו מוסר לו אשה אנו רואים זיקה מסויימת שנוצרה בין העבד לרבו כתוצאה ממעשה הקניין הספיציפי. לעומת זאת במי שמוכר עצמו לעבדות, רבו לא מוסר לו שפחה כנענית ונראה כי אין ביניהם זיקה נוספת מלבד היותו רכוש שבא לידי ביטוי בקשר ממוני בלבד. ההבחנה הזו באה לידי ביטוי גם בתקופת המכירה שבה יש הגבלה לתקופה של שש שנים כמו גם הדין של רציעה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)