דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף ל | תפקיד האישה בקידושין

בגמרא לעיל (כח ע"ב) הובאו דבריו של רב פדא, הקובע שהמקדיש נטיעות ופדאן – חוזרות וקודשות. כלומר, כבר בשעת ההקדש הראשון יכול האדם להחיל קדושה שתחול על הנטיעות לאחר שיפדה אותן. הגמרא בסוגייתנו מנסה ללמוד מדין זה לדין דומה בהלכות קידושין:

"תפשוט דבעי רב הושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, הכא נמי דהוו קידושי! איתער בהו ר' ירמיה, אמר להו: מאי קא מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים? הכי אמר ר' יוחנן: פדאן הוא – חוזרות וקדושות, פדאום אחרים – אין חוזרות וקדושות, ואשה כפדאוה אחרים דמיא".

המקרה שבו הסתפק רב הושעיא הוא מקרה דומה לכאורה: הבעל מחיל את החלות המשפטית הנוספת כבר בשעת הקידושין הראשונים, אך קובע שהם יחולו רק לאחר הגירושין. ר' ירמיה פורך השוואה זו וטוען שיש לחלק בין המקרים, משום שדווקא כאשר המקדיש עצמו פודה את החפץ המוקדש יכולה הקדשתו לחול, ולא כאשר אדם אחר פודה את החפץ עבור עצמו. אישה שמתגרשת, לדעת ר' ירמיה, נחשבת כאדם אחר שפדה את החפץ, ולכן אין הקידושין השניים יכולים לחול. מדוע?

התוספות (ד"ה פדאן) הסבירו זאת כך:

"אשה נמי כי אחרים, שקונה עצמה בגט, דאין בידו לקדשה עוד בעל כרחה אלא מדעתה".

כלומר, האיש אינו יכול להחיל את הקידושין על האישה, משום שהיא גורם בעל עמידה עצמאית והקידושין תלויים בדעתה, ובכך היא דומה לחפץ שנפדה על ידי אדם אחר.

אומנם, הר"ן (ד"ה ואשה) הקשה על פירוש זה:

"וקשה לומר, אדרבה אשה לפדאן הוא דמיא, שכשם שנטיעות הללו לפי שאינן יוצאות מרשות הקדש או מרשותו מצי לאקדושינהו לאחר שיפדו, כך אשה זו כיון שאינה יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפילו לאחר שתתגרש".

הר"ן עומד על כך שהתוספות התבססו על נקודת המבט של הבעל, אך מנקודת המבט של האישה מדובר במקרה הדומה בדיוק ל"פדאן הוא", משום שהאישה עצמה מחליטה בשעת הקידושין הראשונים להתקדש לבעל, ולה יש סמכות מלאה להתקדש לו גם לאחר שנתגרשה, שהרי היא הבעלים על עצמה!

כדי ליישב קושי זה הציע הר"ן להגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין הבעל לאישה במעשה הקידושין, ודבריו הפכו לנכסי צאן ברזל בעולם הישיבות:

"וניחא לי, דאי מציא אשה לקדש עצמה לאיש הכי נמי דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש, אלא כיון שהתורה אמרה 'כי יקח איש אשה' ולא אמרה 'כי תלקח אשה לאיש', לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל... אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו. הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל, ולגבי בעל כפדאוה אחרים דמיא, דבקידושין הראשונים היא ברשותו ולאחר גרושין יוצאה מרשותו".

התפיסה המקובלת של מעשה הקידושין היא שמדובר במעשה שנוצר במשותף על ידי הבעל והאישה, כאשר הבעל קונה את האישה והאישה מקנה לו את עצמה. הר"ן מחדש שהאישה אינה מקנה את עצמה לבעל, אלא 'מפקירה' את עצמה ומאפשרת לבעל ליצור את מעשה הקידושין בעצמו. ממילא, טוען הר"ן, לא שייך לומר שהאישה מחילה את הקידושין מראש, כי אין שום חלות הנמצאת באחריותה בתהליך הקידושין.

האחרונים הסיקו מדברי הר"ן מסקנות מרחיקות לכת. כך למשל כתב האבני מילואים (כז, ו) שאין צורך בעדות על רצון האישה בקידושין, משום שהוא אינו מוגדר כחלק ממעשה הקידושין. חידוש מפליג יותר כתב בעל שו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא ב, נח), ולפיו אין פגם בכך שעדי הקידושין יהיו קרובים של האישה, משום שהיא אינה שותפה למעשה הקידושין וממילא מבחינתה כלל אין צורך בעדים.

נראה שדברי הר"ן משלימים את דברי הגמרא בתחילת מסכת קידושין (ב ע"ב), שהסבירה את הביטוי 'קידושין' במילים "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש", והתוספות (שם) ביארו: "והרי את מקודשת לי – כלומר להיות מקודשת לעולם בשבילי". כלומר, הקידושין אינם מעשה של קניין אלא של יצירת איסור על העולם כולו. לאור זאת קל להבין את דברי הר"ן בסוגייתנו, שהרי אין צורך בכך שהאישה תקנה את עצמה לבעל אלא רק שתאפשר לו לאסור אותה על שאר העולם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)