נדרים | דף נב | הנודר מן הבשר

נאמר במשנה (נא ע"ב – נב ע"א):

"הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה, ור' יהודה אוסר.     
אמר רבי יהודה: מעשה ואסר עלינו רבי טרפון בביצים שנתבשלו עמו.            
אמרו לו: כן הדבר. אימתי? בזמן שיאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם – אסור".

לדעת חכמים יש להבחין בין שתי לשונות של נדר:

א. הנודר "מן הבשר" אסור לאכול דווקא בשר בצורתו המקורית, אך האיסור אינו כולל עיבודים ותוצרים כגון רוטב וקיפה.

ב. האומר "בשר זה עלי" אסור גם בחתיכות קטנות ממנו, ואפילו בטעמו.

מהו הטעם לחלק בין שני המקרים?

אפשרות אחת היא למצוא את ההבדל בדעת האדם, כמקובל בדיני נדרים: כאשר אדם נודר "מן הבשר" כוונתו לאסור רק בשר "בעין", ואילו כאשר אדם אוסר "בשר זה" כוונתו לאסור גם את כל עיבודיו ותוצריו.

אולם נראה שמדברי חלק מהראשונים אפשר ללמוד על חילוק מהותי יותר. כך כתב הר"ן (נב ע"א ד"ה כן):

"שלא אסר רבי טרפון אלא בזמן שאמר 'בשר זה עלי', דכיון דאמר 'זה' שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור ביוצא ממנו".

מלשון הר"ן משמע שיש הבדל מהותי בין שני סוגי הנדרים. כאשר אדם אוסר "בשר זה", הוא הופך את הבשר לחפצא של איסור, ל"חתיכא דאיסורא", וממילא גם טעמו נאסר, בדומה לטעם של טרפות ונבלות. זאת בניגוד לנודר "מן הבשר", שלא החיל איסור על הבשר גופו, אלא רק אסר על עצמו את פעולת "אכילת בשר", המתקיימת רק כאשר אוכלים בשר ממש.

הקושי על הסברו של הר"ן (כך הקשו בעל ספר כנסת ישראל נב ע"א ד"ה ר"ן ואחרונים נוספים) הוא שהחילוק שהציע עומד לכאורה בניגוד לעיקרון שלמדנו בתחילת המסכת (ב ע"ב), "נדרים דמיתסר חפצא עליה", דהיינו בכל סוג של נדר חל האיסור על החפצא ולא על האדם הנודר. מעיקרון זה נובע שגם כאשר האדם נודר "מן הבשר" יש לומר שהאיסור חל על החפצא של כל הבשר שבעולם והופך אותו לחתיכא דאיסורא!

נראה שניתן ליישב את הקושיה מתוך הבנה דקה יותר של החילוק שהציע הר"ן. אפשר להבין שכאשר אדם נודר "מן הבשר" אין הוא אוסר על עצמו את פעולת אכילת הבשר, אלא מחיל איסור על החפצא הכללי של "בשר" הקיים בעולם. זאת בניגוד לנדר בנוסח "בשר זה", שבו החפצא הכללי של "בשר" איננו חפץ מוגדר וסגור, והראיה – שהאדם אסור גם בבשר שעדיין לא היה בעולם בשעת הנדר, משום שקבוצת ה"בשר" שנאסרה היא קבוצה פתוחה המקבלת אל תוכה בכל עת חתיכות חדשות של בשר, ובמקביל מאבדת חתיכות בשר ההופכות לרוטב או לקיפה. משום כך, על אף שמדובר באיסור חפצא, הוא אינו חל על חפץ מוגדר או מוגבל אלא על חפץ העשוי להשתנות.