נדרים | דף נח | תערובת פירות שביעית

הברייתא בסוגייתנו (נז ע"ב – נח ע"א) דנה באופן כללי בהבדל בין תערובת דבר שיש לו מתירין לתערובת דבר שאין לו מתירין, ומתוך כך היא מתייחסת בייחוד לדין תערובת פירות שביעית:

"תניא, רבי שמעון אומר: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש – לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם – נתנו בהם חכמים שיעור.    
אמרו לו: והלא שביעית אין לה מתירין, ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה!
אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה – בנותן טעם".

חכמים מקשים על החלק השני בדברי רבי שמעון, שכל דבר שאין לו מתירין בטל, שהרי פירות שביעית אין להם מתירין, ולמרות זאת אינם בטלים. בתירוצו מחלק רבי שמעון בין שני דיני תערובות שביעית – תערובות "לביעור" ותערובות "לאכילה". הפרשנים התחבטו בהבנת חילוק זה, ואנו ננסה להציג את הגישות העקרוניות העולות בדבריהם לאור שאלה יסודית: מהו דין הביעור? בשאלה זו נחלקו הראשונים, ושתי הגישות המרכזיות הן שיטת הרמב"ם ושיטת התוספות. לדעת הרמב"ם, ביעור משמעו שריפה, דהיינו לאחר שהפרי כלה מן השדה יש איסור גמור על אכילתו וחייבים לשורפו. התוספות ורוב הראשונים, לעומת זאת, סבורים שבזמן הביעור קיימת רק חובת הפקר של הפירות לעניים, ולאחר ההפקר אפשר להמשיך ולאכול אותם כרגיל.

כעת נעבור להסבר סוגייתנו. כך מסביר הר"ן את חילוקו של רבי שמעון:

"לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור, דכיון שאפשר לאכלו הויא ליה כדבר שיש לו מתירין, אבל לאכילה, כלומר אם נתערבו לאחר הביעור, שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם".

הר"ן מסביר שקודם הביעור הפירות נחשבים כדבר שיש לו מתירין, משום שאפשר לאכול אותם בקדושת שביעית, ואילו לאחר הביעור הם נחשבים כדבר שאין לו מתירין, ולכן הם יכולים להתבטל. מדוע לאחר הביעור נחשבים הפירות כדבר שאין לו מתירין? הר"ן אינו מרחיב בכך, אך מדבריו עולה לכאורה שהוא סבור כשיטת הרמב"ם, היינו שלאחר הביעור שוב אי אפשר לאכול את הפירות ולכן אין להם מתירין, שהרי לוּ היה סבור כשיטת רוב הראשונים, הרי שגם לאחר הביעור אפשר היה להתיר את הפירות באמצעות הפקר (אומנם, יש מקום לומר שהיתר באמצעות הפקר אינו נחשב היתר, משום שהבעלים עשוי להפסיד בכך את פירותיו).

מאידך, הר"ש (שביעית ו, ג) פירש באופן הפוך:

"הא דאמר כל שהוא במינה היינו לענין בעור, דאם לאחר ביעור נתערב בה כל שהוא במינה חייב לבער, אבל לאכילה, כגון קודם הביעור, אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנותן טעם".

הר"ש סבור כשיטת התוספות, שביעור משמעו הפקר, משום שלדעתו דווקא פירות שנתערבו לאחר הביעור נחשבים כדבר שיש לו מתירין, והאדם חייב לבער ולהפקיר את התערובת כולה. לעומת זאת, החובה לאכול פירות בקדושת שביעית מצמצמת את ההנאה מן הפירות, ומשום כך הם נחשבים כדבר שאין לו מתירין ובטלים.