דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף מד | מרחץ של אפרודיטי

 

המשנה דף מד ע"ב מספרת על רבן גמליאל שרחץ במרחץ שהיה בו פסל של אפרודיטי. אחד מחכמי הגויים התקיף אותו על כך, ורבן גמליאל השיב לו שתי תשובות.

התשובה הראשונה: "אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי, אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר: נעשה אפרודיטי נוי למרחץ". רוצה לומר: אף שאפרודיטי היא פסל השייך לעבודה זרה, אין כל איסור ברחיצה תמימה במרחץ שהיא נמצאת בו; הרחיצה במרחץ איננה עבודה לאפרודיטי, ונוכחותה במרחץ איננה מעניינם של הרוחצים. התשובה השנייה היא שמאחר שהפסל מוצב במרחץ, על כורחנו שאיננו מוגדר עבודה זרה, שהרי נוהגים בו מנהג ביזיון.

כמובן, יש הפרש גדול בין שתי התשובות: התשובה השנייה עוסקת בעצם מעמדו של הפסל, ואילו התשובה הראשונה בוחנת את היקף איסור ההנאה ממבנים שונים העומדים בזיקה לעבודה זרה.

הגמרא מתלבטת אם התשובה שהשיב רבן גמליאל לאותו נכרי היא תשובה שיש בה ממש או "תשובה גנובה". ההסבר הראשון וההסבר השלישי דנים בנכונותה של התשובה השנייה, וההסבר השני וההסבר הרביעי – בנכונותה של התשובה הראשונה.

לגופו של עניין שמעתי מהרב דני וולף, כי הדיון על היתר הרחיצה במרחץ של אפרודיטי משקף שאלת מפתח בדין עבודה זרה. בפשטות, איסור עבודה זרה כולל מעשים שונים. עם זאת, המשנה במסכת סנהדרין (ס ע"ב) קובעת:

"אחד העובד... ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה".


הווה אומר: יש איסור תורה גם בקבלת עבודה זרה כאלוהות, אף על פי שאין עובדים לה בפועל. וכן פסק הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"ג ה"ד), שהמגביה אבן ואומר לה "אלי אתה" – חייב סקילה.

ועדיין יש לשאול: 'קבלה בלב' – מה דינה? מה דינו של אדם שמרגיש בתוך תוכו שיש כוח זה או אחר בעבודה זרה פלונית? מובן שאין בית דין יכול לדון אדם על מחשבות גרידא, אך האם המחשבות כשלעצמן אסורות?

מסתבר שאכן יש איסור בדבר. זה לשון הרמב"ם בלאו הראשון שמנה במניין המצוות:

"המצוה הראשונה ממצות לא תעשה היא שהזהירנו מהאמין האלהות לזולתו יתעלה".


האיסור נוגע לעצם האמונה בכוחה של אלהות כלשהי זולת הקב"ה. אין עוד מלבדו, אפס זולתו – זהו יסוד מוסד באמונת ישראל.

מכאן נשוב למרחץ של אפרודיטי. מסתבר שהרוחץ במרחץ אינו עובד עבודה זרה במלוא מובן המילה. עם זאת, ברור ומובן מדוע הוצבה אפרודיטי במרחץ: המאמינים בה סבורים שהיא מקרינה מאורה ומסגולתה על הרוחצים. ייתכן שמבחינתם, כל הרוחץ במרחץ מודה, למעשה, שהוא זקוק להשראתה של אפרודיטי.

אפשר שזהו הרקע להיתר של רבן גמליאל. לעניין עבודה זרה של ממש אין די בטענה "היא באה בגבולי". אין אדם יכול להשתחוות בפני פסל ולהצהיר: 'אין כוונתי לעבדו; איני אלא משתחווה לתומי במקום שיש בו במקרה פסל'. וגם בנימוק של דרך ביזיון אין די כשמדובר בעבודה זרה ממש, כמבואר בסוגייתנו בעניין פעור. כל אלה בעבודה זרה של ממש. אך כאשר האיסור כולו מבוסס על ההנאה מן 'ההשראה' של פסל כלשהו, יכול רבן גמליאל לומר: לא דובים ולא יער, אני רוחץ במרחץ משום מימיו הנעימים, ולא משום שיש בו השראה רוחנית; ויתרה מזאת, פסל העומד בביזיון בוודאי איננו מקור להשראה רוחנית.

ובכן, היתריו של רבן גמליאל אינם היתרים כלליים בעבודה זרה. הם נוגעים אך ורק לאיסור המותנה מיסודו בכוונת הלב ובזיקה של האדם לעבודה הזרה שבסביבתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)