דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא| דף צא | החובל בעצמו

המשנה (צ ע"ב) מספרת על אדם אחד שפרע את ראש האישה בשוק, וכדי להיפטר מתשלומי בושת הראה שאישה זו פורעת את ראשה מרצונה החופשי כאשר היא צריכה לכך. תגובת רבי עקיבא למעשה נוסחה במשנה באופן הבא:

"אמר לו: לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים, והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי – פטור, אחרים – חייבין".

לפי גרסת המשנה, אסור לאדם לחבול בעצמו אף שאין בכך כדי לפטור אדם אחר שחבל בו. אך הגמרא (צא ע"א) מביאה גרסה אחרת:

"והתניא, אמר לו ר' עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבל בעצמו!"

לאחר דיון ממושך מסיקה הגמרא (צא ע"ב):

"תנאי היא, דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו".

מדוע אסור לאדם לחבול בעצמו?

מתוך דברי הגמרא והפוסקים אפשר להעלות שלושה כיוונים מרכזיים בשאלה זו:

אפשרות אחת עולה מתחילת הסוגיה, שם מחלקת הגמרא בין פציעה גופנית לגרימת צער עקיף על ידי ישיבה בתענית. מדבריה עולה שקיים דמיון בין איסור חבלה באדם אחר, לאיסור חבלה של אדם בעצמו. כך עולה גם מלשון הרמב"ם (חובל ומזיק ה, א):

"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה".

מדבריו משמע שחבלה של אדם בעצמו היא חלק מן האיסור הכללי להכות אדם. גישה זו הובילה את הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ א, קג) לחדש שהאיסור קיים רק ב"דרך נציון (מריבה)", בדומה לאיסור חבלה באדם זר, מה שמצמצם מאד את האפשרות לעבור עליו (וכי איזה אדם נאבק בעצמו?!)

אפשרות אחרת עולה מהמשך דברי הגמרא, שביקשה להשוות את איסור החבלה לאיסור קריעת בגדים משום "בל תשחית". גישה זו אומצה בידי החוות יאיר (סי' קסג):

"החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור, ולמה לא יורשה שהרי מחיל לנפשי', מ"מ הקפידה תורה ואמרה ונשמרתם לנפשותיכם וגם על הממון הקפידה מבל תשחית בכמה גוונא".

לפי עמדה זו, מסתבר שמותר לאדם לחבול בעצמו כאשר יש לו צורך בדבר.

אך התוספות (צא ע"ב ד"ה אלא) כתבו שאסור לאדם לחבול בעצמו אפילו לצורך, ונראה שהם נוקטים באפשרות שלישית. אפשרות זו עולה גם ממסקנת הסוגיה, שקשרה את איסור החבלה העצמית לחטאו של הנזיר, המצער את עצמו בכך שהוא מזיר עצמו מן היין.

נראה שלפי גישה זו קיים איסור גמור על האדם לפגוע פגיעה כלשהי בגופו. אפשר להבין זאת בכך שהאדם כלל איננו נחשב כבעלים על גופו, אלא כמי שגופו מופקד בידו ועליו לשמור אותו כמיטב יכולתו. גישה זו עולה גם מלשון שולחן ערוך הרב (נזקי גוף ונפש ודיניהם, הלכה ד):

"אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל או משתה".

להבדלים בין גישות אלו ישנן השלכות על שאלות הלכתיות רבות: ניתוחים פלסטיים, תרומת אברים ותחומים רבים נוספים, ואין כאן מקום להאריך בזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)