דילוג לתוכן העיקרי

בעלות בבור ובחמץ בפסח

הרב אוהד פיקסלר
11.08.2014

 

פתיחה

הגמרא במסכת פסחים ובמסכת בבא קמא מקשרת קישור מעניין בין איסור חמץ בפסח ובין האחריות בענייני נזיקין בנוגע לבור:

"... דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה"                 (ב"ק כט:, פסחים ו:) .

הגמרא מקשרת בין שני תחומים שאינם קשורים זה לזה בנוגע למידת האחריות של האדם. נקודת ההנחה בדברי רבי אלעזר היא שכדי להתחייב על חמץ בפסח, או בנזקי בור, יש צורך שהם יהיו ברשות האדם. בעקבות כך הוא לומד כי התורה הגדירה אותם ברשות האדם, למרות שטכנית הם לא ברשותו ולכן הוא מתחייב עליהם.

בדברים אלו לא מבואר מה הכוונה "כאילו הן הרשותו" - האם יש לו עליהם בעלות ממונית? כמו כן לא ברור האם למסקנה דברים אלו מוגדרים ברשותו והוא אינו יכול להוציאם, או שמא הם אינם ברשותו אך מבחינת ההלכה אין זה משנה והוא חייב בהם.

בשיעור השבוע נעיין בשאלת הבעלות לגבי חמץ ובור ברשות הרבים, נבחן כל אחד מהמקרים בפני עצמו ולאחר מכן נעיין במכנה המשותף שביניהם.

 בעלות על בור

בשיעורים קודמים עסקנו בשאלה מהו גורם החיוב בנזקי ממון- האם האחריות המוטלת על האדם למנוע את ההיזק והעובדה שפשע ולא מנע, או שמא הבעלות של האדם על נכסיו גוררת תשלום במקרה והם הזיקו[1]. בשני אבות נזיקין, שור ומבעה, ברור כי מדובר על ממון של האדם שהזיק והחקירה היא מהו הגורם לחיוב- אחריות או בעלות. בשני אבות נזיקין נוספים, אש ובור, לא מדובר בהכרח על בעלות במובן הפשוט - כאשר אדם מבעיר אש אין הוא בעלים של האש, ובשיעור על 'אשו משום חציו' עסקנו בנקודה זו.

גם בנוגע לאב הנזיקין בור עולה שאלה דומה. אדם יכול להיות בעלים של בור במידה והוא חפר את הבור בשטחו. ברם, החיוב על בור הוא לא רק בשטח ששייך לאדם אלא בעיקר בכריית בור בשטח משותף. החיוב במובן הפשוט נובע מיצירת ההיזק ולאו דווקא מהבעלות. בעקבות כך עולה השאלה כיצד אנו מתייחסים לאב נזיקין זה ומה גורם החיוב.

במכילתא דר' ישמעאל אנו מוצאים  שני לימודים שונים בעניין זה. בדרשה הראשונה נאמר:

"וכי יפתח איש בור למה נאמר? עד שלא יאמר - יש לי בדין: הואיל והשור ממונו והבור ממונו אם למדת שהוא חייב על ידי שורו אינו חייב על בורו? לא, אם אמרת בשור שדרכו לילך ולהזיק תאמר בבור שאין דרכו לילך ולהזיק? ת"ל 'וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש', לפי שלא זכיתי בדין צריך הכתוב להביאו בפני עצמו" (מסכתא דנזיקין פרשה יא).

המכילתא רצתה ללמוד את אב הנזיקין בור משור לאור הדמיון ששניהם ממונו של האדם. לאור כך ניתן להבין שהמחייב בבור הוא יסוד הבעלות. לעומת זאת אנו בהמשך הפרשה נאמר:

"רבי יהודה בן בתירא אומר: לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח, הצד השוה שבהן כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו, אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו"                   (שם).

רבי יהודה בן בתירא שם את הדגש בחיוב בור בנקודה אחרת- הצד השווה בכל המחייבים בבור הוא חובת השמירה. האחריות של האדם למנוע נזקים שנגרמים כתוצאה ממעשיו היא גורם החיוב, ולא הבעלות על ההיזק.

נראה כי דברי רבי אלעזר בגמרא לעיל הטוען כי התורה קבעה שבור המזיק נחשב כאילו הוא ברשותו של האדם, יוצר גישה שלישית. לגישתו, באופן עקרוני המחייב הוא בעלות, אולם במקרה ובדרך זו הוא יפטר למרות שהוא המזיק, התורה הכניסה לבעלותו גם את ההיזק. ממילא בפועל לדעתו האחריות קובעת.

נעיין בשתי סוגיות בהן עולה שאלה זו (היות והיסוד של הבעלות חסר) ונבחן את הגישות השונות בחז"ל ובראשונים:

בור ברשות הרבים

נחלקו ר' ישמעאל ורבי עקיבא בשאלה מהו המקרה עליו דיברה התורה בחיוב בור. לפי ר"י מדובר על חופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים או להיפך, ואילו לדעת ר"ע הבור האמור בתורה הינו במקרה שאדם הפקיר רשותו ולא הפקיר את בורו. נחלקו האמוראים בהסבר מחלוקת התנאים:

"אמר רבה בבור ברה"ר כ"ע לא פליגי דמיחייב מ"ט אמר קרא (שמות כא) 'כי יפתח' 'וכי יכרה' אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן? אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב (שמות כא) 'בעל הבור' בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא, ור' ישמעאל סבר בעל התקלה...

ורב יוסף אמר: בבור ברה"י כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא בעל הבור אמר רחמנא בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי בבור ברה"ר רבי ישמעאל סבר בור ברה"ר נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו, ור"ע הנהו מיצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ"ל..."                    (מט:-נ.).

לדעת רבא, כולם מסכימים כי הכורה בור ברה"ר ומישהו הוזק בו- חייב. לדעתו, המחלוקת נוגעת לבור ברשות היחיד ונובעת מהחקירה שהזכרנו לעיל: לדעת ר"ע המוקד הוא בבעלות, ולכן האדם חייב על נזק שנמצא ברשותו. לעומת זאת ר' ישמעאל מבין שיסוד החיוב הוא אחריות על יצירת ההיזק, ולכן הוא מחייב את בעל התקלה ולאו דווקא את מי שהבור נמצא ברשותו. לפי שיטתו נראה שלכו"ע יש את היסוד של האחריות ולכן חייבים ברשות הרבים, המחלוקת היא האם הבעלות יכולה להפקיע את האחריות או לא.

אולם, רב יוסף מסביר בצורה הפוכה- כולם מסכימים שהאדם חייב בבור ברשות היחיד בגלל שהוא הבעלים. המחלוקת בין התנאים נאמרה בעיקרה על בור ברשות הרבים שם ר"י מוסיף את יסוד האחריות ומחייב ור"ע פוטר.

לפי שני ההסברים באמוראים ר' ישמעאל סובר את היסוד של האחריות שמחייב גם ללא בעלות ורשות על ההיזק. בדברי רבי אלעזר בשם ר' ישמעאל אנו מוצאים שיטת ביניים- האחריות יוצרת בעלות והיא יסוד החיוב.

יסוד האחריות עולה שוב בהמשך הגמרא:

"ת"ר חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא אלא אימא אף הלכה זו..."          (נ.).

נחוניא היה חופר ברשות הרבים והיה מעביר את אחריות הבור לידי הרבים. מרגע שהאדם העביר את האחריות על ההיזק לידי הרבים הוא נפטר במידה ונוצר נזק. למרות שלא הייתה בעלות על הבור, עדיין יש חיוב במידה ונוצר נזק עד שמעבירים את האחריות לידי גורם אחר.

הפקיר את בורו

כאמור, המשנה והגמרא שצוטטו לעיל (מט:) עוסקים במקרה של בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים, או באדם שהפקיר את רשותו ולא הפקיר את בורו שהוא חייב. במקרה שהאדם הפקיר את בורו יחד הפקרת קרקעו, או שהוא הפקיר רק את בורו, ישנה מחלקות ראשונים.

רש"י סובר באופן פשוט שגם מי שסובר שאם הפקיר רשותו פטור, עדיין אם הפקיר בורו חייב שהרי זה שווה לבור ברשות הרבים (נ. ד"ה בעל התקלה וראה גם כח: ד"ה דאפקרינהו). לעומת זאת ר"י בתוספות חולק על דברי רש"י:

"...אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור... אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפיקר לאו בעל הבור הוא לא מחייב..."                                          (כח: ד"ה ה"מ).

התוספות דנים בשני מושגים שגורמים לחיוב בבור- 1. בעלות- האם יש בעלים לבור. 2. האם הבור נחפר בהיתר או באיסור. האדם מתחייב בנזיקין במידה והוא בעלים של הבור, או במידה והוא יצר את הבור באיסור. יש כאן שילוב של יסוד האחריות עם יסוד הבעלות, כאשר כל אחד מהם יכול לחייב. ברם, יסוד האחריות מחייב רק אם בזמן יצירת ההיזק הדבר נעשה באיסור. במידה ובזמן יצירת ההיזק נעשה בהיתר אין חיוב. האחריות מוטלת רק בזמן יצירת הנזק ולא לאחר מכן כאשר הוא כבר קיים. יסוד הבעלות מחייב את האדם בכל זמן.

כשיטת תוס' פוסקים גם הרא"ש (פ"ח, ס"ז) והרמב"ם:

"אבל אם הפקיר רשותו ובורו, או שהפקיר בורו שברשותו, או הקדישו - הרי זה פטור: שנאמר 'בעל הבור ישלם', מי שיש לו בעלים - וזה הפקר; ובתחילה ברשות חפר, מפני שחפר ברשותו" (נזקי ממון פי"ב, הלכה ב).

בעלות על חמץ בפסח

כאמור, ר' אליעזר משווה בין דיני בור לדיני חמץ בפסח. בפסח ודאי אין את יסוד האחריות הקשור לפשיעה של האדם בנזיקין, שם השאלה הבסיסית הינה על איזה חמץ האדם חייב בפסח- האם על חמץ שברשותו (בתוך ביתו) או שמא על חמץ שבבעלותו בכל מקום שהוא. וודאי שאדם שמטייל בעיר העתיקה בירושלים אינו חייב על ראיית לחמניות שנמכרות בשער יפוף אך ישנם מקרים שבהם יש חמץ שאינו שלו בביתו של האדם (גוי, הקדש או מכירת חמץ), או לחילופין חמץ שלו שאינו בביתו והשאלה האם יש חיוב במקרה זה.

במכילתא דר' ישמעאל נאמר:

"בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר: 'בכל  גבולך' שומע אני כמשמעו. ת"ל 'בבתיכם' מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו..."       (מסכת דפסחא פרשה י).

המכילתא מדברת על רשות- הבית של היהודי. יש איסור לראות חמץ בכל הרשות של האדם. כאשר יש חמץ שבבעלות של יהודי אבל לא נמצא בביתו אינו מבער. כמו כן, קיים תנאי של בעלות בכך שרק מה ששייך ליהודי מבערים מהעולם. חמץ של גוי שנמצא בביתו של היהודי אינו חייב לבערו.

בדברי הגמרא בתחילת מסכת פסחים (ה:) אנו מוצאים לימוד קצת שונה, ממנו עולה עקרון אחר. גם שם אנו מוצאים את העקרונות של רשות ובעלות, אך שם מודגש שיש לבער את כל החמץ ששייך ליהודי גם אם אינו נמצא בביתו. מדברי הגמרא משמע שהדגש הוא על השייכות של החמץ לבעל הבית. כעקרון זה כותב המאירי בפירושו על הגמרא (על אתר):

"ממה שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אתה למד להקל בחמץ של גוי ושל הקדש ברשותו. שכך דורש- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וממה שנאמר לא ימצא אתה דורש להחמיר בשלו לומר שאפי' הטמין את שלו עד שלא נראה אין זה כלום שהרי מצוי הוא. וכל שלא יקבל פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות שכל שאדם מקבל אחריות שמירתו עליו והרי הוא כשלו. ולא התרנו בשל אחרים אלא בלא קבלת אחריות...".

המאירי מסביר בדברי הגמרא שכל מה ששייך ליהודי יש חובה לבער גם אם החמץ אינו נמצא בבית. חמץ שאינו שייך ליהודי אך נמצא ברשותו (בביתו) יש חובה לבער במידה וקיבל אחריות שאז יש לו סוג של בעלות כלפי החמץ.

שאלה עקרונית זו בנוגע לחמץ בפסח, עולה במספר סוגיות נוספות בגמרא ובפוסקים. כך למשל הגמרא בהמשך עוסקת בשאלה מיהו המצווה על שביתת חמץ בבית מושכר? היות ובמקרה זה יש חילוק בין מי שהבית ברשותו ומי שהבית בבעלותו. סוגיות נוספות בהם עולה שאלה זו: מכירת חמץ כאשר החמץ נשאר בבית, וכן לגבי חמץ שנעלם מהעין או נפלה עליו מפולת.

בדברי הגמרא וכן במכילתא אנו רואים שאין איסור בחמץ של גבוה הואיל והוא אינו שייך לבעל הבית. אם נעמיד את יסוד הרשות כיסוד עיקרי, וודאי שיש חובה לבער חמץ כזה, אך לאור יסוד הבעלות אין חובה. בצורה דומה חמץ לאחר שש שעות אסור בהנאה ולכן לא שייך לגביו בעלות הואיל ואין לו שווי. אם כן לכאורה נוצר מצב אבסורד בו דווקא בזמן האיסור מהתורה האדם לא יעבור על איסור חמץ במידה והיסוד של בעלות הוא העיקרי.

בדיוק בנקודה זו נכנס החידוש של רבי אלעזר בשם רבי ישמעאל. גם אם שמים את הדגש על בעלות ולא מיקום החמץ (רשות) במקרה זה התורה לא הפקיעה את החמץ מבעלותו של היהודי והוא חייב בביעורו.

יש לשים לב לשינויים בלשון שבין דברי הגמרא והמכילתא ובין דברי רבי אלעזר. בגמרא בפסחים ובמכילתא יש שני מושגים- רשות ובעלות. הכוונה ב'רשות' זה המיקום הפיסי של החמץ, וכוונת 'בעלות' זה לבעלות משפטית. נראה כי הכוונה בדברי רבי אלעזר שהתורה עשתה את החמץ כאילו ברשותו של האדם- בבעלותו המשפטית של האדם, ויש כאן שינויי לשון בין האמירות אך עקרון אחד[2].

אנו מוצאים את שני הכיוונים האלו גם בדברי הראשונים בסוגיות נוספות. לדוגמה, תוספות רי"ד (מה"ק ד"ה ולמימרא) כותב שבתחילה הוא חשב שכאשר החמץ אינו ברשותו של היהודי אין בעיה (הכוונה לרשות פיסית), ולכן אם נתן את החמץ לגוי אין כלל בעיה הלכתית. אך לאחר מכן הוא דוחה זאת, שהרי לפי זה האדם יכול להטמין את החמץ שהוא קנה באדמה והוא יהיה פטור עליו בפסח. לאור כך הוא כותב:

"אבל חמצו של ישראל כל היכא שקאי בידיה הוי וברשותיה, ואין לנו כח להתירו. שהכל היא ברשותיה (- הכוונה שבכל מקום הוא בבעלות משפטית שלו) שהרי יכול להקדישו בכל מקום שהוא עומד".

את שאלת היחס בין מיקום החמץ (-רשות) ובעלות אנו מוצאים גם במחלוקת ראשונים לגבי הברייתא האומרת שאם ייחד בית לגוי אינו חייב לבער. רש"י מסביר את הברייתא שלא קיבל אחריות ולכן אינו חייב לבער. תוספות סוברים שאין חיוב לבער גם אם קיבל עליו אחריות. מחלוקת זו קשורה לשאלה האם העובדה שיש לאדם אחיות משפטית אך החמץ אינו בביתו מחייבת את האדם על החמץ[3].

סיכום

בשיעור השבוע ראינו שתי סוגיות בהם עולה השאלה האם החיוב והפטור נובע מהבעלות המשפטית או שמא מצד גורם אחר. בחיוב נזיקין על בור מדובר על פשיעה שהאדם עשה וחובת אחריות למעשיו גם אם אין מדובר בממונו. בחיוב חמץ בפסח מדובר על החזקת חמץ בביתו של האדם גם אם הוא לא שייך לו.

רבי אלעזר חידש בשם רבי ישמעאל שבשני תחומים אלו התורה ראתה כאילו החפץ נמצא ברשות האדם. מדובר על שני תחומים שונים, אך רבי אלעזר יצר ביניהם קשר משפטי-הלכתי וכרך אותם בעקרון אחד.

באופן פשוט קשה לראות קווי דמיון וקשר בין חמץ בפסח ונזקי בור, ויש עוד לעיין בדבר. כרגע נעיר שרבי אלעזר רצה ללמד שלא ניתן להסתתר מאחורי 'טריקים' הלכתיים כדי לצאת פטור לפי ההגדרות הלכתיות. במקרה זה התורה יצרה ישות משפטית וירטואלית כדי שהאדם יעמוד בחובתו כלפי החברה (נזקי בור), וכן כלפי שמיא (חמץ בפסח) ולא יוכל לראות את עצמו צדיק לאור פטור משפטי לפי סעיף קטן שקיים בהלכה[4].

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

[1]   עניין זה הוזכר בשיעורו של ר' אביעד ברטוב beshiv247- 'המחייב בדיני נזיקין', וכן בשיעור שלי בנוגע לאשו משום חציו בהסבר השרידי אש למחלוקת האמוראים. בעניין נושאים אלו ראה גם בעבודת הדוקטורט של ד"ר אבישלום וסטרייך –'התפתחות ומגמות פרשניות בדיני הנזיקין בתלמוד לאור מקרי פטור חריגים'.

[2]   יתכן וגם בדברי רבי אלעזר ניתן להסביר רשות כמיקום פיסי. ואז גם בחמץ וגם בבור הכוונה שלמרות שהם יצאו ממיקום פיסי של האדם עדיין כאילו הם שם. ברם, יותר פשוט להסביר לעניין בור, וגם לגבי חמץ, שהכוונה לבעלות משפטית על השטח או החפץ.

[3]   וכך מסביר הר"ן (ד"ה גרסי') את דברי תוספות, וראה גם רמב"ן על התורה שמוחת יב,יט. דברים דומים כותב ר' דוד בפירוש סוגיית הגמרא לעניין משכיר ושוכר.

[4]   את עקרון זה אנו מוצאים לצערנו פעמים רבות בהלכות נזיקין. קשה מאוד לחייב היום אדם בדיני דינא דגרמי ונזקים נוספים וכמעט תמיד האדם יוכל לקבל פטור פורמאלי למרות שברור שמעשיו מקולקלים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)