דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף לא | שטר שכתוב בו ריבית

היום נתעכב ונעסוק בנושא נוסף מהדף הקודם:

"שטר שכתוב בו רבית – קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: גובה את הקרן אבל לא את הרבית".

הראשונים הקשו: כיצד אפשר להשתמש בשטר זה לגביית הקרן? הלוא העדים החתומים בו נפסלו לעדות משום שעברו על הלאו "לא תשימון עליו נשך" (כמבואר במשנה בבא מציעא עה ע"ב)! בביאור הדבר הועלו מספר גישות, ונעמוד כאן על חלקן.

בעל קצות החושן (סימן נ"ב) הציע שהעדים עברו על האיסור רק בשעת החתימה, ועל כן בשעה שחתמו טרם נפסלו לעדות, והשטר כשר. גישה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וטעונה עיון מעמיק בסוגיה להלן עג ע"א, ולא נאריך בכך כעת. נציין רק שאם פסולו של עבריין נובע מכך שאדם כזה גם חשוד לשקר, סביר יותר להניח שהפסול מתחיל מהרגע שבו הוא מגלה נכונות (שבסופו של דבר מתממשת) לבצע את האיסור, ולא מסיום הביצוע.

התוספות בסוגייתנו הביאו הצעות שונות, כגון אוקימתא בעדים שאיימו עליהם במוות אם לא יחתמו. קודם לכן הם דוחים הצעה אחרת, שההגהות מרדכי על בבא מציעא (סימן ת"מ) דווקא ראה אותה בחיוב. לדבריו, העדים עוברים על "לא תשימון עליו נשך" רק כאשר אין מפורש בשטר שיש כאן ריבית, והדבר עלול להגיע לכדי גבייה בבית דין, אך בסוגייתנו מדובר בשטר שמפורש בו שיש קרן וריבית, ושטר כזה לא יביא לגביית הריבית בבית דין, ועל כן העדים אינם עוברים.

כאמור, התוספות סברו שהצעה זו אינה אפשרית, ונימוקם עימם: "דהא אמרינן בשמעתין דמשעת כתיבה עבד ליה שומא, אם כן בשטר זה עוברים בלא תעשה", כלומר גם אם השטר לא יגיע לידי גבייה, מכל מקום הוא משים על הלווה את חיוב הריבית, ובכך גופא עוברים על הלאו "לא תשימון".

מה סבר, אם כן, ההגהות מרדכי? הקהילות יעקב (סימן כ"ה) ביאר בדעתו שדברי סוגייתנו "דמשעת כתיבה עבד ליה שומא" אינם מתייחסים אלא למַלווה וללווה, שבעצם כריתת העִסקה ביניהם יוצרים חיוב ריבית ועוברים על האיסור. העדים, לעומת זאת, אינם מחילים חיוב ריבית, והם שייכים בלאו "לא תשימון" משום שבחתימתם הם יוצרים חיזוק מציאותי לחוב בכך שבית דין יוכל לאכוף את גבייתו. חיזוק כזה אינו קיים, כמובן, כאשר מדובר במסמך שברור מראש שבית דין לא יאכוף, ועל כן הם עוברים על איסור זה רק כאשר השטר צפוי להתקבל בבית דין.

לסיום נציין שעולה מכאן שהמַלווה והלווה עוברים על "לא תשימון" מחמת עצם היצירה של החוב הפסול, גם כאשר נראה מראש שלא יהיה אפשר לאכוף את גבייתו. בכך יש חידוש, שהרי נמצא שחיוב הריבית חל כחוב בדיני 'חושן משפט', אך בפועל לא ייאכף בבית דין מפאת האיסור שיש בכך בדיני 'יורה דעה'. דבר זה טעון עיון מעמיק ביותר ביסודות איסור ריבית, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)