דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 9

בבא קמא | דף ד ע"א - ה ע"א | תשלום כופר של רוצח

קובץ טקסט


א. האם רוצח משלם כופר?

באופן כללי, נזקים אשר מתבצעים בידי אדם נידונים בצורה חמורה יותר מאשר נזקי ממון. כך למשל, אדם המזיק חייב אפילו כשהזיק באונס (ראה שיעור 8 בעניין אדם המזיק), בניגוד לנזקי ממון, שאין הבעלים מתחייב כאשר נאנס. עם זאת, הגמרא (ד.) מוצאת מקרה שבו אדם המזיק קל יותר מאשר ממון המזיק - בעוד שבמקרה ששור מועד הרג אדם, חייבים בעלי השור לשלם כופר (כערכו של הנהרג או לפי דעה אחרת כערכו של בעלי השור), הרי שבמקרה שאדם הרג, פטור הוא מתשלומי כופר. הגמרא אינה מבהירה מהו הטעם לקולא זאת, והראשונים הציעו מספר הסברים לעניין זה.

תוספות (ד"ה כראי) מביאים את הסבר הריב"א, אשר מבאר שפטור זה מיוסד על יישום הכלל קים ליה בדרבה מיניה. משמעות כלל זה היא שכאשר אדם עשה מעשה אחד, שמחמתו ראוי להענישו בשני עונשים שונים, עליו לשאת בעונש החמור בלבד ונפטר הוא מהעונש הקל. כך למשל אם ישרוף אדם גדיש בשבת, מאחר שמתחייב הוא מיתה משום חילול שבת, יהיה הוא פטור מתשלום על הנזק שהסב לגדיש. מטעם זה מסביר הריב"א, פטור הרוצח מתשלום כופר, שכן חייב הוא מיתה על מעשה הרצח. יתר על כן, אפילו ההורג בשוגג, פטור מתשלומי כופר, מאחר שאילו היה עושה את אותו מעשה במזיד, היה חייב עליו מיתה.

בהמשך מביאים התוס' את דברי ר"י שחלק על הריב"א. טענת ר"י היא שבסוגייתנו מביאה הגמרא את ההבדל שבין נזקי אדם לנזקי שורו כדוגמא לכך ששור המזיק יותר חמור מאדם המזיק. אם נבין כריב"א, שואל הר"י, הרי אין מכאן ראיה כלל, שהרי הטעם שהאדם ההורג פטור מכופר אינו מפני שמעשהו יותר קל אלא מפני שהוא נידון בעונש יותר חמור. ולכאורה לפי פירוש הריב"א הרי שאדרבא, מכאן ראיה שאדם המזיק יותר חמור, שהרי הטעם לכך שנפטר הוא מתשלום כופר הוא משום שנענש הוא בעונש החמור של מיתה.

לדעת ר"י פטור אדם ההורג מתשלומי כופר אינו מהטעם החיצוני דקים ליה בדרבה מיניה, אלא משום הטעם אשר מפורש בגמרא אחרת (כו.): "ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר, אדם שחייב בארבעה דברים, אינו דין שיהא חייב בכופר? אמר קרא: 'ככל אשר יושת עליו' - עליו ולא על אדם".

על אף שהסברו של ר"י מפורש לכאורה בגמרא, אין הדבר פוטר אותנו מלהבין, מדוע אין ההורג פטור מתשלומי כופר מחמת הטעם דקים ליה בדרבה מיניה לחוד. לשאלה זו התייחסו תוספות בהמשך דבריהם וביארו יסוד חשוב בהבנת דין קים ליה. לדברי התוספות, פטור קים ליה שייך רק במקום שבו אדם עשה בעת ובעונה אחת שני מעשים נפרדים, שלגבי כל אחד מהם ישנו עונש נפרד. במקרה כזה נאמר שאותו אדם נידון על המעשה בעל העונש החמור בלבד ואינו נידון על המעשה בעל העונש הקל. לכן למשל במקרה של שורף גדיש בשבת, התבצעה כאן עבירה של חילול שבת ובנוסף לכך התבצע מעשה נזק. על אף ששני מעשים אלו מבחינה מציאותית הנם מעשה אחד, הרי שמבחינה הלכתית לפנינו שני דיונים שונים - חילול שבת ונזק. לעומת זאת, במקרה של רוצח, הרי ששני החיובים, חיוב מיתה וחיוב כופר נובעים ממעשה הלכתי אחד, דהיינו מעשה רציחה. במקרה זה, טוענים התוספות, אילולא הפטור הנלמד מהפסוק, לא היה שייך דין קים ליה, שכן כעת אין לפנינו שני דיונים הלכתיים נפרדים אלא דיון אחד אשר גורם לשני חיובים.

לשאלה הנזכרת ייתכן אולי להציע תשובה אחרת לאור דברי התוספות במקום אחר. תוספות בכתובות (ל: ד"ה זר) מקשים, מדוע זר שאכל תרומה, חייב לשלם על התרומה שאכל, והרי איסור אכילת תרומה הוא איסור ששייכת בו מיתה בידי שמים, ואם כן, היה לנו לומר דקים ליה בדרבה מיניה, ועליו להיפטר מתשלומי ממון. ומתרצים התוספות, שחיוב תשלומי תרומה אינו חוב ממוני גרידא, אלא חיוב כפרה, כפי שמוכח מהעובדה שאף אם אכל זר תרומה אשר שייכת לו, חייב הוא להפריש פירות חולין שיהיו תרומה כנגד הפירות שאכל, וכן מכך שאין כהן יכול למחול על חוב תשלומי תרומה אשר הזר חייב לו.

היסוד העולה מתוך דברי התוספות הללו הנו שפטור קים ליה בדרבה מיניה מועיל לפטור אדם מעונשים ומחיובים אך לא ממעשים שמטרתם לכפר על האדם. לפי זה נוכל לבאר בצורה דומה בנוגע לענייננו - גם בתשלומי כופר ישנו צד של כפרה כפי שמבואר בגמרא (מ.). יתר על כך, יש שהבינו שבאופן עקרוני, אדם אשר מתחייב כופר היה צריך באמת להתחייב מיתה בידי שמים, אלא שתשלומי כופר פוטרים אותו מחיוב זה. ממילא, כפי שחיוב תשלומי תרומה אינו סר מהחייב מיתה בידי שמים מאחר שחיוב זה היינו כפרה, הוא הדין, שאין לפטור את החייב מיתה מתשלומי כופר, מאחר שזהו חיוב בעל צד של כפרה. מטעם זה נצרכה הגמרא ללמוד מפסוק, שאין ההורג חייב בתשלומי כופר.

ב. הקבלות בין שומר ומזיק

בגמרא (ד:) מובאת דעת רב אושעיא אשר מנה י"ג אבות נזיקין. בין אבות הנזיקין צירף ר' אושעיא את ארבעת השומרים, ויש לשאול האם צירוף זה של השומרים לנזקים מעורר הבנה מחודשת של חיובי שומרים. ובמילים אחרות: האם ר' אושעיא הבין שיש לצרף את ד' השומרים בין אבות הנזיקין מפני שחיובם בתשלומים נובע מהיותם מזיקים, או שמא בא ר' אושעיא רק לכלול ביחד את כל התשלומים שאותם צריך לשלם מה"מיטב"?

בהסתכלות ראשונית, אין לכאורה שום טעם לצרף את השומרים לאבות הנזיקין; חיוב שומרים נובע מהסכם בינם לבין הבעלים אשר גורם לחיובם בתשלומים. זאת בניגוד לחיוב מזיק, אשר אינו תלוי כלל בהסכמים קודמים שבינו לבין הניזק. עם זאת, הגדרתו המפורסמת של הרמב"ם לפושע, עלולה לשנות את התמונה. הרמב"ם (הל' שכירות פ"ב) טוען כי חיוב שומר הפושע דומה לחיוב אדם המזיק, או בלשון הרמב"ם (המבוססת על הגמ' ב"מ צה.): "פושע כמזיק". לאחר שקיבל השומר על עצמו את שמירת החפץ, פשיעה בשמירה הרי היא כהובלת החפץ אל האבדון. לאור זאת סבור הרמב"ם שחיוב פושע שייך גם לגבי חפצים שאינם שייכים בכלל חיובי שומרים כגון קרקעות והקדש.

ייתכן להבין שהמקור להבנת הרמב"ם הוא הגמרא שלפנינו, השוואתו של ר' אושעיא בין שומר למזיק הובילה את הרמב"ם למסקנה כי פושע כמזיק. עם זאת, עלינו לזכור שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי פושע, בעוד שהשוואתו של ר' אושעיא בין שומר למזיק נאמרה לכאורה לגבי כל החיובים השונים של שומרים, דהיינו פשיעה בשומר חינם, גנבה ואבדה בשומר שכר ואונס בשואל.

דוגמא נוספת להשוואה בין שומר למזיק ניתן למצוא בדברי תוספות רבנו פרץ (לקמן פו.). תוספות שם טוענים כי אדם המזיק לבהמה חייב אך ורק בתשלומי נזק ופטור מארבעת התשלומים האחרים (צער, בושת, שבת וריפוי) אשר שייכים במקרה של נזקי אדם באדם. רבנו פרץ שם דן לאור דברי התוספות מהו הדין במקרה שבו שאל אדם בהמה וגרם לה נזק, האם גם במקרה זה יהיה פטור למשל מחיוב שבת לבעלי הבהמה שכעת חסרה לו בהמתו לעבוד בה. רבנו פרץ שם חוקר האם יש להשוות לעניין זה את השואל למזיק, ומסקנתו היא שמאחר שר' אושעיא בסוגיתנו משווה בין השומרים למזיק, הרי שהשוואתו צריכה להיות תקפה גם לעניין זה, וממילא יש לפטור את השואל מתשלומי שבת. הרי שרבנו פרץ הבין שר' אושעיא אשר צירף את השומרים לנזיקין הבין שישנו קשר מהותי ומשמעותי בין שני סוגי חיובים אלו.

ג. שוכר

לגבי דברי ר' אושעיא שבכלל י"ג אבות נזיקין כלולים ד' שומרים העירו התוספות (ד"ה שלשה עשר): "ודיניהם י"ב דשוכר כשומר שכר הוי או כשומר חנם הוי". התוספות בדבריהם רמזו לקושי, שמאחר ששוכר דינו כשומר חינם או כשומר שכר (ונחלקו בכך ר' מאיר ור' יהודה בב"מ פ:), הרי שלכאורה אין למנות י"ג אבות נזיקין אלא אך ורק י"ב. נראה שניתן למצוא תשובה לשאלה זו בדברי רש"י בב"מ שם (ד"ה כיצד משלם), בבואו לבאר את דעת ר' יהודה כי שוכר דינו כשומר שכר: "רבי יהודה אומר כשומר שכר הואיל ולהנאתו הוא אצלו, אף על פי שנותן שכר פעולתו שומר שכר הוא, דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל, והוי שומר שכר". משתמע מדברי רש"י שחיוב שוכר כשומר שכר אינו נובע מדמיון בין שניהם, אלא ששוכר הרי הוא כשואל בעל חיוב מופחת, ומאחר שמעמד התשלומים הנמוך בדרגה אחת משואל היינו שומר שכר, ממילא הוענק לשוכר דין של שומר שכר.

אם נבין כך, תובן היטב ההפרדה של ר' אושעיא בין שוכר לשומר שכר, שכן למרות שחיוב שניהם שווה, הרי שהיסוד לחיוב שניהם אינו שווה כלל, וממילא אין לשנותם כאחד.

ייתכן להבין שלכך התכוון גם הראב"ד אשר בחידושיו כאן הסביר שר' אושעיא מנה את שוכר בנפרד משומר שכר מאחר שלשוכר מותר להשתמש בחפץ שתחת ידיו. ניתן להבין שאין כאן הבדל סתמי גרידא, אלא שהבדל זה בין שומר שכר לשוכר, גורם לשוני ביסוד החיוב של שניהם, שכן יכולתו של שוכר להשתמש בחפץ שתחת ידיו גורמת לקרבה שבינו לשואל וממילא היא היסוד לחיובו בדומה לשומר שכר.

מקורות ושאלות לשיעור 10

עיין בגמרא בדף ה. עד הנקודתיים.

1. האם חיוב גנב וחיוב מזיק דומים זה לזה? עיין רמב"ם הל' גנבה פ"א ה"ח ותוספות דף סב. ד"ה יצאו (השני). באיזו דעה תומכת רשימת הנזיקין של ר' חייא?

2. מהו היחס שבין טוען טענת גנב ובין גנב? עיין לקמן סג: "מינא הני מילי... לשבועה" - מהו מקור הלכה זאת? עיין במשנה סב: ובגמרא שם עד הנקודתיים. מדוע שתשלומי ד' וה' יהיו שייכים לטוען טענת גנב? מה ניתן ללמוד מרשימת הנזיקין של ר' אושעיא לגבי עניין זה?

3. "עונשין ממון מן הדין" - עיין תוספות ד: ד"ה ועדים; מכות ה: במשנה ובגמרא עד "מן הדין"; לקמן מט: "מאי טעמא...לא"; תוספות ב. ד"ה ולא זה מ"וקצת קשה" עד סוף הדיבור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)