דילוג לתוכן העיקרי

קנסות על בושת (צ.-צא.)

הרב שמואל שמעוני
11.08.2014

שיעור 13 / משנת "התוקע לחברו" ודין מבייש בדברים (צ.-צא.)

 

בשיעורנו היום נלמד את המשנה בדף צ.-צ: בהשמטת הסיפא החשובה שלה, שבה נעיין בעוד שבועיים, כשנגיע לגמרא בדף צא.-צא:. הגמרא בדף שלאחר המשנה עוסקת בנושאים שונים, שלאחד מהם - סוגיית אומד בנזיקין - נקדיש את השיעור בשבוע הבא, עקב משקלו הסגולי למסכת בבא קמא בכלל ולפרק החובל בפרט. בשיעורנו היום נתייחס גם לגמרא בהמשך בדבר ביוש בדברים.

א. הסכומים הקצובים במשנה

המשנה צ. פותחת בפירוט של מעין מחירון קבוע עבור פגיעות שונות - שבשונה מהמוכר לנו עד כה בפרק החובל, אינו שַׁם את הפגיעה במדויק כפי שאירעה. וכך פוסק הרמב"ם הלכה זו:

"יש הכאות רבות שיש בהן בזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה חבירו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולן קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם"           (פ"ג ה"ח).

למדנו מדברי הרמב"ם, שהמאפיין של פגיעות אלו הוא שהן פגיעות פיזיות שאינן גורמות נזק כעבד הנמכר בשוק, אך יש בהן בושת, וכן צער – אם כי משתמע שהוא אינו העומד במוקד, ולעתים גם שבת וריפוי. ועוד למדנו, שבפגיעות אלו העדיפו חכמים לתקן תקנה של המרת השומות הרגילות בסכום קצוב וקבוע המיועד לכסות את כל ד' התשלומין באופן גלובלי. כיוון שכבר מדובר בממון שאינו קשור במישרין לפגיעה המדויקת, החיוב מוגדר כקנס, על אף שהוא מכסה גם שבת וריפוי, שגם לשיטת הרמב"ם הם ממונא.

יש שהבינו בדברי הרמב"ם שעצם החיוב במקרים אלו הוא מתקנת חכמים, שכן מדאורייתא האירוע כלל אינו מוגדר כחבלה; אך לענ"ד אין לפרש כך: מדובר בפגיעה גופנית שלעתים יש בה את כל חיובי החובל מלבד נזק (וכזכור מלעיל פה:, כל ד' דברים משכחת להו בלא נזק). חכמים לא יצרו את החיוב, אלא רק קצבו אותו. עם זאת – די בכך כדי להגדיר זאת כקנס[1].

בניגוד לרמב"ם, רש"י בפירושו למשנתנו כותב: "נותן לו סלע - משום בושת". משמע מדבריו שהסכום הקצוב הוא דמי בושת בלבד; ומסתבר שניתן לשום גם פגיעות אחרות, אם ישנן, ולחייב בגינן (וכ"כ רש"י כז: ד"ה הרי אמרו, שלש עשרה, צב. ד"ה כל אלו).

הרא"ש הבין שלרי"ף יש שיטת ביניים בנושא זה:

"כתב רב אלפס ז"ל דתשלומים הללו הם דמי בושתו וצערו... דשני דברים הללו ישנו ברוב היזק שאדם עושה לחבירו. ואם יש ריפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה"         

(פ"ג סי' ב').

מה החילוק בין בושת וצער לבין ריפוי ושבת? ההבחנה היא כמובן בין נזקים ממוניים לנזקים שאינם ממוניים. אך לענ"ד, החילוק אינו נובע מהבנה (שגויה להבנתי) שבבושת ובצער אין מדובר בנזקים של ממש. כמו כן, לענ"ד אין לפרש בדברי הרא"ש "דשני דברים הללו ישנו ברוב היזק" שאכן הכאב והבושה דומים במקרים שונים של הפגיעות המדוברות. ההבחנה של הרא"ש נובעת מהקושי הגדול לשום נזקים לא ממוניים, שעליו עמדנו בהרחבה בשיעור על דמי צער, וכן מהפער המובנה בין הפגיעה לבין הפיצוי עליה, שמתרגם פגיעה לא ממונית לפיצוי ממוני. בפגיעות כעין אלו סברו חכמים שיש מקום להמיר את דרכי השומה הרגילות בסכום קצוב, בעוד שבשבת וריפוי אין לכך הצדקה.

מכל מקום, דומה שכולם יודו לרש"י שמוקד משנתנו הוא בחיוב בושת, ומה עוד שהמשנה כוללת פגיעות שאין בהן אלא בושת: יריקה, העברת טלית ופריעת ראש האישה. כאן נחלקו התנאים אם יש לשנות את השומה בהתאם למעמדו של המבויש. לשיטת ת"ק "הכל לפי כבודו", והגמרא (צא. במסקנתה) מבארת שהסכומים הקצובים שנמנו ברישא הם סכומי מקסימום, וניתן לפחות מהם בהתאם למעמדו של המבויש. התוספות (כז: ד"ה הרי) הבינו שהסכומים הקצובים ברישא נאמרו רק "לגדול שבישראל". שיטה זו מצמצמת ביותר את משמעות קציבת הסכום האחיד – הכלל הרגיל הוא שיש לשום את הבושת בדרכי השומה הרגילות שלנו[2], וחכמים רק יצרו תקרה שאותה לא ניתן לעבור אף בגדול שבישראל. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם נראה אחרת:

"וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים... במה דברים אמורים? במכובד. אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול, לפי שיש בני אדם כעורין שאינן מקפידין על בושתם וכל היום מבזים עצמן בכל מיני בזוי דרך שחוק וקלות ראש או כדי ליטול פרוטה אחת מן הלצים המשחקים עמהם"         (פ"ג ה"ח, הי"א).

מדברי הרמב"ם נראה שהכלל הוא פסיקת הדמים הקצובים, והחריג הוא המקרה שבו יש לפחות מהסכום הקצוב ולתת "לפי מה שראוי לו וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול", וזה באדם מבוזה שבאופן מובהק הפגיעה בו קטנה יותר.

רבי עקיבא חולק על תנא קמא, וקובע ש"אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב"[3]. בירור שיטת רבי עקיבא, ודינו של אדם שאינו מקפיד על כבודו ביחס לסכומים הקצובים במשנה לשתי השיטות, מתקשר כמובן לסיפא של המשנה ובה הסיפור על פורע ראש האישה בשוק; אך בנושא זה נעסוק כאמור בעוד שבועיים. נציין רק שלכאורה אין הכרח להסיק מדברי רבי עקיבא שהוא מסכים לשיטת רבי מאיר לעיל פו. שבאופן כללי בבושת אין להבחין בין מבוישים לפי רמתם הכלכלית שכן כולם בני אברהם, יצחק ויעקב, שכן רבי עקיבא עוסק במקרים שבהם חכמים פסקו סכום קצוב, ולדעתו אין להחריג עניים מסכום קצוב זה (וע"ע בדברי הרא"ש לעיל סי' ז').

קציבת סכומים קבועים היא מנגנון הלכתי יעיל, שמקל על קשיים בשומה ומאפשר פסק דין צפוי ומהיר. עם זאת, מובן שטמון בה חשש לראיית כבודו של אדם כסחורה הנמכרת בשוק. הגמרא לעיל לז. מביאה המחשה גרוטסקית משהו לחשש זה:

"חנן בישא תקע ליה לההוא גברא. אתא לקמיה דרב הונא. א"ל: זיל הב ליה פלגא דזוזא. הוה ליה זוזא מכא. בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא, לא הוה משתקיל ליה, תקע ליה אחרינא ויהביה נהליה".

אפשר שסיפור זה בא להתריע בפני הסכנה האמורה שבשיטת הקציבה - השיטה נכונה היא, אך יש להיזהר מהסכנות הגלומות בה.

ב. יריקה ודין המבייש בדברים

במשנה נאמר ש"רקק והגיע בו רוקו... נותן לו ארבע מאות זוז". בגמרא לעיל פה: הדוגמה המובאת לחיוב בבושת שלא במקום נזק היא יריקה בפנים, אך ממשנתנו נראה שאין מחלקים בהתאם למקום פגיעת היריקה, והסכום הקצוב הוא אחיד. עם זאת, סוגייתנו מדייקת שישנו תנאי של פגיעה בגוף:

"אמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו לא[4]. וניהוי כי בייש בדברים? אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין: זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום"        (צא.).

מתחילה סברה הגמרא שכל המבייש את חברו חייב, ועל כן תמהה על הדרישה של פגיעה בגוף, ולבסוף הסיקה שחיוב בושת הוא רק במסגרת של חבלה, ואף שאין צורך בכאב פיזי ובנזק גופני (אף לא זמני בדמות ריפוי או שבת), אין זה מוגדר כחבלה אם אין פגיעה בגוף. וכתב הרא"ש:

"ביישו בדברים פטור. ונראה לי טעמא משום דכתיב 'והחזיקה במבושיו', דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו, אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור. ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו"      (סי' ט"ו).

ההתייחסות למבייש בדברים היא חמורה (וראה גם ברמב"ם פ"ג ה"ה-ה"ז), והרא"ש אף מדגיש שהפגיעה הנפשית שהיא גורמת גדולה יותר מאשר בושת של חבלה. ועם זאת, החיוב שחייבה התורה בדיני בושת הוא רק על בושת גופו. כפי שמבואר בדברי הרא"ש, מדובר בגזירת הכתוב. דומה שגזירת כתוב זו באה לשים חיץ בין אלימות שאינה פיזית, על אף ההכרה החד-משמעית בחומרתה, לבין אלימות פיזית, שמהווה קטגוריה נפרדת בחומרתה, ומחייבת פיצוי מדאורייתא. תיתכן אלימות פיזית שכל משמעותה היא בתחום הבושת, כגון יריקה הפוגעת בגוף, ועדיין נשמר הקו המפריד בין פגיעה שכזו לבין העלבה שאינה במתחם האלימות הפיזית.

כאשר אדם מגלה אזורים מוצנעים בגוף חברו, הוא חייב בבושת, כמבואר לעיל פו: ואף במשנתנו. מסתבר שאין זה דומה למביישו בדברים ולרוק שהגיע לבגד – אמנם החובל לא נגע בגוף הנחבל, אך מושא הפגיעה הוא הגוף ולא הבגד: בושה שנגרמת ביחס לגוף עצמו שייכת לקטגוריה שונה מבושה נפשית שאינה קשורה בחוויה של הגוף.

ההלכה בדבר בושת דברים נפסקה ברמב"ם: "המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין" (פ"ג ה"ה[5]). כאן המקום לתת את הדעת על דברי הרמב"ם בהקשר אחר (פ"ה ה"ו-ה"ח), בהסבירו מדוע אדם שחבל בלי עדים ומודה בבית דין שחבל משלם את הבושת על אף שמדובר בקנס:

"אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו... ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו, שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס... והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו. נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושה המגיעה לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בושה המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו, לפיכך משלם אדם בושת על פי עצמו".

האם הודאה בבית דין אינה בגדר ביוש בדברים? התשובה היא כמובן שלילית. אין כוונת הרמב"ם לומר שהסיפור בבית דין על חבלה הוא כשלעצמו האירוע המבייש - שכן אם זו הכוונה, אזי הדין היה שכאשר באים עדים ומעידים שראובן חבל בשמעון, יתחייבו העדים בבושת לצד חיובו של ראובן. ברור אפוא שהיסוד הבסיסי המחייב בבושת הוא אירוע החבלה שביצע החובל בגופו של הנחבל. ברם, הנזק – תוצאת הבושה – נגרם רק כאשר הדבר מתפרסם לעולם, וזה קורה רק כאשר יש עדים במקום בשעת החבלה או כאשר החובל מודה בכך בבית הדין[6]. מכיוון שגרימת הנזק נעשית בפני בית הדין, אין זה בגדר מודה בקנס שפטור, ועל כן ניתן לחייבו, אך מאידך מעשה הנזק המחייב הוא פגיעה בגוף הנחבל, ועל כן אין זה בגדר מבייש בדברים שפטור. ונמצאנו למדים, שהבושה היא תמיד בושה בדברים, שכן בושת הוא נזק נפשי, אך התורה מחייבת רק בבושת שנגרם בשל פגיעה בגוף, וזה מתקיים גם כאן.

ועוד למדנו מדברי הרמב"ם, שהכוונה להזיק, שהיא תנאי מיוחד לחיוב בושת כפי שלמדנו בשיעור מס' 6, אינה רמת הזדה הנדרשת להטלת חיוב, שכן המודה בבית הדין אינו מתכוון בכך להזיק. הרמב"ם, כפי שהעלינו בשיעור הנ"ל מסיבה אחרת, מבין שכוונה להזיק היא תנאי בהגדרת המעשה כמעשה ביוש, ועל כן היא נבחנת בשעת החבלה ולא בשעת ההודאה בבית הדין, על אף שרק ההודאה בבית הדין היא שמביאה לחיובו של החובל[7].

למעוניינים להרחיב בעניין יריקה ומבייש בדברים, ראו הסוגיה המקבילה בכתובות סו. ובראשונים שם, ובכללם הרא"ה והמאירי.

לשיעור הבא:

בשיעור הבא נלמד את סוגיית אומד בנזיקין צא. "איבעיא להו יש אומד לנזקין... מן שמיא הוא דרחמי עליה".

הגמרא לוקחת כנתון את קיומו של דין אומד ברציחה. מה יסוד דין זה? היעזר ברש"י ד"ה לקטלא, ד"ה דבעינן אומדנא, רש"י צ: ד"ה שמסור; רמב"ם הל' רוצח פ"ג ה"א-ה"ו והל' חו"מ פ"א הי"ח.

מדוע מסתפקת הגמרא אם דין זה תקף גם בנזיקין? ראו רש"י ד"ה לקטלא, ד"ה אבל לנזקין. מהי גישת רש"י ומה הקשיים בה? האם ניתן לפרש אחרת?

בשיעור נפנה תשומת לב לדין אומד בחובל הנידון באחד משלבי ה"תא שמע" בסוגיה ("חמשה דברים אומדין...") ובקטע שלאחר מכן ("אמר מר אמדוהו והבריא..."). ביסוד דין זה וגדרו ראו רמב"ם הל' חו"מ פ"ב הי"ד-הט"ז, סמ"ע חו"מ סי' ת"כ סקי"א (מצורף), ר' יהונתן בשטמ"ק על אתר (מצורף).

אילו הבדלים בסיסיים יש בין דין אומד בקטלא, שהורחב גם לנזיקין, לבין אומד נזקי חובל שנותנים לו מיד? האם משתמע מהסוגיה שמדובר בדינים מנותקים?

סמ"ע חו"מ סי' ת"כ סקי"א

ודבר זה תקנה הוא למזיק. דאם היה צריך לתת לו שכר רפוי דבר יום ביומו שמא יתרשל המוכה ברפואתו באמרו דמי הרפואה הן על המכה אצערנו בזה כדי שיוציא הרבה דמים וזה שמסיק וכ' דאם היה מתגלגל וארך החולי אינו מוסיף לו כלום ואף דלפעמים יהיה להמכה בזה הפסד דאם הבריא מיד דאין פוחתין לו מהאומד כדמסיק זהו דבר שאינו שכיח שיבריא קודם זמן שאמדוהו לכך משא"כ בהמשך חליותו דאיכא למיחש כנ"ל ועוד כמה סבות וגרמות הן דימשך חליותו.

שטמ"ק בשם רבנו יהונתן

אחר שהוזק ונפל למשכב בודאי חייבים בית דין לעשות אומדנא כמה ימים ראוי שישכב... שאם לא יאמדו בית דין כמה ימים יפול למשכב פעמים ידמה המוכה את המכה שהיה יכול לילך על משענתו ויאמר שהוא עדיין אינו יכול לעמוד על רגליו ונמצא אתה מכחיש את המזיק שלא כדין, ולפיכך צריך אומדנא, אלא כי קא מיבעיא לן למימד חפצא.

 


[1] והשווה לתוספות כז: ד"ה קנסא, שהבינו שאין מדובר בקנס, אלא בסכום שמסיבה אחרת אינו נגבה בבבל.

[2] דהיינו, תמורת איזה סכום היה אדם כיוצא בזה מתרצה לקבל בושת זו (רש"י פו. ד"ה שיימינן).

[3] יש להעיר שלפי הרמב"ם הדגש של תנא קמא אינו נוגע לעניים ועשירים אלא לאנשים שאינם מקפידים על כבודם.

[4] המאירי בכתובות סו. הביא שיש שפירשו שמי שרקק ופגע בבגדו של חברו בעת שחברו לובש את הבגד הרי זה כרוקק בגופו וחייב. אך שיטה זו חריגה ומוקשית היא.

[5] לאחר מכן מפרט הרמב"ם את המשמעויות החמורות שבכל זאת ישנן בבושת דברים: "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו, ואם בייש תלמיד חכמים חייב לשלם לו בושת שלימה אף על פי שלא ביישו אלא בדברים. כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכמים אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל חמשה ושלושים דינר מן הזהב שהוא משקל תשעה סלעים פחות רביע, וקבלה היא בידינו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד, ויש תלמידי חכמים שהיו מוחלין על זה וכך נאה להם, ויש שתובע ועושין פשרה ביניהן, אבל הדיינים היו אומרין למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב. אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין עון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן אלא רשע שוטה, ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל ברבים אין לו חלק לעולם הבא". הפוסקים האריכו עד למאוד בפרטי דינים בהקשר זה, ובעיקר המהרש"ל בים של שלמה בפרקנו סי' מא-נח, וראו גם תמצית הדברים בשו"ע וברמ"א סי' ת"כ סעיף לח.

[6] לכאורה משמע מהרמב"ם שאם נכחו עדים בשעת האירוע, אלא שהם לא הגיעו לבית הדין ועל כן אנו נאלצים להסתמך על הודאת החובל, לא יהיה חיוב בבושת, שכן הבושה כבר נגרמה בשעת החבלה (שהלוא הרמב"ם ביסס את טיעונו על כך שהבושה נגרמה רק כעת: " שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת, והודאתו בבית דין היא שביישה אותו"). ולפי"ז צ"ע מה הדין כאשר ראובן חבל בשמעון אל מול קבוצה גדולה הכוללת את לוי (עד אחד), את קרוביהם של ראובן ושמעון (פסולי עדות), וכן נשים רבות (אף הן פסולי עדות). יש מקום לומר שאף כאן, על אף העדרם של עדים כשרים, לא ההודאה שמסר החובל בבית הדין היא שביישה את הנחבל, וצ"ע. וראו מש"כ בשיעור מס' 7 בפרק החובל, בפרק בדבר פטור סומא בבושת.

[7] בשיעור הנ"ל תמכנו זאת בפסיקת הרמב"ם שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, ואילו בעניין בושת פסק הרמב"ם שהמתכוון לבייש את זה ובייש את זה חייב. הצענו בשיעור, וכעת הצעה זו זוכה לתימוכין נוספים, שהרמב"ם הבין שבמקרה רצח נדרשת כוונה כרמת הזדה מינימלית שהיא תנאי לענישה, וכאשר הרוצח לא כיוון להרוג את הנרצח המסוים שנהרג, אין דרישת ההזדה המלאה מתקיימת; ואילו בבושת, אימץ הרמב"ם את התפיסה שדרישת הכוונה איננה דרישה לרמת הזדה מינימלית על מנת לחייב, אלא כוונה להגדרת המעשה כמעשה ביוש. על כן, מחדש הרמב"ם, כאשר האדם מכוון לבייש פלוני, מעשהו מוגדר כמעשה של ביוש, ואין עוד מניעה לחייבו עליו.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)