סנהדרין | דף צט | אין תורה מן השמים
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר... אין תורה מן השמים" (משנה ריש פרקין, צ ע"א).
"תנו רבנן: 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת [הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ]' (במדבר ט"ו, לא) – זה האומר: אין תורה מן השמים" (גמרא צט ע"א).
מדוע האמונה בתורה מן השמים חשובה כל כך?
שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם ידועים ומפורסמים, אולם היו ראשונים שחלקו עליו בדבר שיטת המניין של עיקרי האמונה. אחד מהם היה רבי יוסף אלבו, שייחד לנושא זה ספר שלם, הוא ספר העיקרים. לדעתו, יש שלושה עיקרים המחייבים כל מי שמאמין בדת א-לוהית: מציאות האל, תורה מן השמים ושכר ועונש. בפרק העשירי מן המאמר הראשון, וביתר אריכות במאמר השני, הוא מבאר כי האמונה בתורה מן השמים הכרחית משום שאילולא נתן האל תורה ובה ציוויים, לא הייתה דת. מטרת הדת היא הגעת בני האדם לשלמות, ולכן נתינת תורה היא דבר הכרחי; ומכאן – שכפירה בתורה מן השמים היא בעצם כפירה בהיות האדם בעל תכלית.
אמנם בדברים אלו אין די להבנת סוגייתנו, שהרי בהמשך הסוגיה נאמר שאפילו האומר על פסוק אחד שלא נאמר מפי הגבורה, הרי זה בכלל "כי דבר ה' בזה", אף על פי שהוא מודה שכל יתר הציוויים ניתנו מאת הקב"ה. וגדולה מזו אמרו, שאף מי שאינו מלמד תורה, מי שאינו משגיח על המשנה ומי שאינו עוסק בתורה אף על פי שאפשר לו לעסוק – אף הם בכלל "כי דבר ה' בזה", הגם שלא כפרו בהיות התורה מן השמים!
מכל זאת עולה, שכפירה בתורה מן השמים חמורה כל כך לא רק משום שהיא כפירה בעיקר אמונה כללי, כפי שביאר רבי יוסף אלבו, אלא גם משום שהיא מבטאת זלזול בחשיבותה של התורה – כמו הזלזול בלימוד, שבוודאי אינו כפירה, ואף על פי כן הוא בכלל ביזוי דבר ה'.
החיוב להקפיד בכבוד התורה עשוי להתבאר על פי מה שמסופר להלן (עמוד ב) על מנשה:
"תנו רבנן: 'והנפש אשר תעשה ביד רמה' (במדבר ט"ו, ל) – זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא 'ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש לאליפז' (בראשית ל"ו, כב–כג); 'וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה' (שם ל', יד)?!...
דאתן עלה מיהת, 'אחות לוטן תמנע' מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי... בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה.
'וילך ראובן בימי קציר חטים' – אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל".
דומה כי שני המסרים הטמונים בפסוקים שזלזל בהם מנשה – שלא להרחיק את הבא להתקרב וזהירות בגזל – רומזים לשני דגמים יסודיים של ביזוי דבר ה'.
הטוען שאין תורה מן השמים, טוען בעצם שהתורה היא יצירה אנושית. אפילו האומר על פסוק אחד שהוא הוספה מאוחרת, הריהו מייחס את התורה כפי שהיא לפנינו למעשה ידיו של עורך בשר ודם, ובכך גוזל אותה כביכול. זהו הדגם הראשון של ביזוי דבר ה': ניכוס התורה.
הדגם השני של ביזוי דבר ה' הוא התעלמות ממנו. אבותינו הרחיקו את תמנע מפני שלא ראו את הפוטנציאל הטמון בה, והתוצאה הייתה לידתו של עמלק, שציער את ישראל. בדומה לזה, התעלמות מקולו של הקב"ה הדובר אלינו בתורה, מונעת קליטת כוחות שהיו ראויים וצריכים להיקלט בעם ישראל, והתוצאה היא צער גדול.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)