דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף נג | חיובי מיתות בית דין: קטגוריות בחיוב כללי או חיובים ספציפיים?

 

פרקנו עוסק באריכות בסוגים השונים של חיובי המיתה ובמדרג החומרה שלהם. מגוון הסוגים מעורר שאלה יסודית בדבר טיבם של חיובי המיתה השונים: האם כל החטאים החמורים מחייבים חיוב מיתה כללי, ובתוך החיוב הכללי הזה הגדירה התורה קטגוריות משנה, שבכל אחת מהן טכניקה אחרת של המתה; או שמא סוג המיתה הוא מגדרי החיוב היסודי – יש חטאים שמחייבים סקילה, חטאים שמחייבים שרֵפה וכו'?

ייתכן (אך לא הכרחי) שהדבר תלוי במחלוקת התנאים לעיל ח ע"ב בעניין חובת ההתראה: "...ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין; רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג". עם זאת, דומה שמסתברת יותר הדרך הראשונה, דהיינו שהשאלה אם הנידון חייב בנפשות אם לא קודמת לשאלת הטכניקה שבה יש להמית אותו. על כן ייתכן שיש לפרש גם את שיטת רבי יהודה כחומרה נקודתית בדין התראה, ולא כמשקפת עיקרון כללי ביסוד החיוב.

מדברי רש"י לעיל י ע"א אכן משתמע כהבנה הראשונה, אלא שדבריו שם מרחיבים עוד יותר את החיוב הראשוני. הגמרא שם עוסקת בדעת רבי ישמעאל שחיוב מלקות נידון בבית דין של עשרים ושלושה. רבא מנמק ש"מלקות במקום מיתה עומדת", ומפרש רש"י:

"דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי הוא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה, הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות".

לפי פירושו, כל אדם שעבר על אזהרת בוראו, דהיינו שעבר על איסור לאו, אמור להתחייב על כך מיתה. זהו החיוב היסודי, אלא שהתורה מפרטת סוגים שונים של חיובי מיתה, שאחד מהם – חיוב מלקות – אינו מיתה ממש, אלא רק חבלה קשה.

הקשר נוסף שחקירתנו עולה בו הוא המשנה להלן עט ע"ב, הקובעת שאם נתערבו חייבי מיתות שונות אלו באלו, יש להמיתם במיתה הקלה יותר. בעלי התוספות (תוספות ותוספות הרא"ש פ ע"ב, ד"ה הנסקלין; ותוספות זבחים עא ע"א, סוף ד"ה אפילו) הקשו מדוע אין הולכים אחר הרוב, ותירצו בניסוחים שונים בשם רבנו תם. בתוספות הרא"ש הובא התירוץ כך: "הכא דלא ידעינן איזו מיתה חייב לא אזלינן בתר רובא לחייבו מיתה שלא נתחייב בה"; משמע שחיוב סקילה אינו נוגע כלל למי שנתחייב שרֵפה, והדבר דומה לחיוב חף מפשע בסקילה (אמנם לפי ניסוח זה יש לומר שחיובי המיתה השונים אינם קטגוריות נבדלות לחלוטין, אלא יש בכלל חיוב מיתה חמורה חיובי מיתות קלות יותר; וראה להלן עא ע"ב, "אלא קלה בחמורה מישך שייכא", ובדף היומיומי לדף פ). לעומת זאת, התוספות בזבחים כותבים "דלא אזלינן בתר רובא להחמיר, כיון שנהרג בלאו הכי במיתה אחרת", זאת אומרת: דווקא מכיוון שהנידון יומת בלאו הכי, אין חשיבות מכרעת להמתתו בחומרה המגיעה לו.

כמובן, ההלכה היסודית ביותר בהקשר זה היא ההלכה המובאת בסוגייתנו:

"'מות יומת המכה רֹצח הוא' (במדבר ל"ה, כא) – אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: 'מות יומת המכה' – מכל מקום" (נג ע"א).

אם החיוב המהותי הוא אכן חיוב מיתה כללי, אזי הלכה זו מובנת מאליה (לפחות כשאין מדובר במיתה חמורה יותר מן המיתה שקצבה התורה). אלא שאין זו הלכה גורפת: היא נוהגת ברוצח (ראה לעיל מה ע"ב ובדף היומיומי שם), סוגייתנו מרחיבה אותה גם לנסקלים, והגמרא בבבא מציעא לא ע"ב מוסיפה את אנשי עיר הנידחת – אך אין היא דין כללי בחייבי מיתה.

סוף דבר, הגדר היסודי של חיוב מיתה עודנו טעון בירור וליבון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)