סנהדרין | דף ס | אף אני כמוהו

"בכל יום דנין את העדים בכינוי: 'יכה יוסי את יוסי'. נגמר הדין [רש"י: ובאו לומר 'חייב הוא', לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי] – לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן, ואומר לו: 'אמור מה ששמעת בפירוש', והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין. והשני אומר: 'אף אני כמוהו', והשלישי אומר: 'אף אני כמוהו'" (משנה נו ע"א).

"אמר ריש לקיש: שמע מינה 'אף אני כמוהו' כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעביד רבנן, והכא כיון דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא; דאי סלקא דעתך פסול, הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא?!" (ס ע"א).

הסיבה שלא ניתן להרוג על פי העדות "יכה יוסי את יוסי" איננה חשש מציאותי שמא הנידון לא גידף, שהרי מכל מהלך הדיון בבית הדין ברור שמילים אלו הן קוד מוסכם לגידוף. הסיבה היא הלכתית: לא ניתן לדון דיני נפשות ללא עדות מפורשת על העבֵרה המדוברת. הבנה זו מגדילה את החידוש שבקביעה כי אמירת "אף אני כמוהו" כשרה: לא זו בלבד שיש כאן מסירה מהימנה של המידע הנדרש, הדבר גם מקיים את הדרישה הפורמלית של אמירה מפורשת של התוכן המדובר (בנידון דידן: גידוף). לאחר שהעד הראשון אמר את התוכן הזה במפורש, אמירת "אף אני כמוהו" מגלמת בתוכה את האמירה הקודמת, ונחשבת כאמירת אותו הדבר עצמו במילים אחרות – שלא כאמירת "יכה יוסי את יוסי", שהיא רמיזה בלבד.

ביטוי נוסף לחידוש זה יש בדברי הריטב"א במסכת מכות דף ו ע"ב. הריטב"א עומד שם על הלכה חשובה בהלכות עדות – שהעדות חייבת להיאמר בפיו של העד, ולא ניתן להעיד בכתב (כמבואר ברש"י לדברים י"ט, טו: "על פי שנים עדים – ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין"). אחד הקשיים שהלכה זו מעוררת היא כאשר העדים מתקשים לנסח את דבריהם כדבעי במעמד בית הדין. הריטב"א מציע פתרון לקושי זה:

"כל שנותן עדותו כתובה לבית דין ואומר: 'מה שכתוב כאן אני מעיד' – 'מפיהם' קרינן ביה, וכן נהגו".

לדבריו, הדרישה הפורמלית שהעד יאמר את העדות בפיו מקוימת גם כשהוא מחזיק תצהיר כתוב ואומר שהוא מעיד מה שכתוב בו: זוהי עדות בפיו של העד, ותוכנה הוא מה שכתוב באותו דף.

עיקרון זה אינו מוגבל לדיני עדות; הוא תקף גם בתחומים אחרים בתורה המבוססים על אמירה. נבחן כמה דוגמות לכך:

א. קידושי אישה וקבלת נזירות. הגמרא במסכת קידושין דף ה ע"ב אומרת שאם נתן אדם כסף קידושין לאישה, אך היא אמרה את דברי הקידושין, אין היא מקודשת בתורת ודאי, אלא בתורת ספק בלבד. והוסיף השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ"ז סעיף ח, בעקבות הרמ"ה): "ואם ענה הבעל 'הן' בשעת נתינה, הוי ודאי קדושין". הגר"א בביאורו על אתר מציין למשנה במסכת נזיר דף כ ע"ב: "מי שאמר: 'הריני נזיר', ושמע חבירו ואמר: 'ואני', 'ואני' – כולם נזירים". אף שבדיני הפלאה הנודר צריך להפליא בשפתיו באמירה מפורשת, דבר זה מתקיים גם כשהוא מסתמך על אמירה אחרת ומקפלה בתוך אמירת "ואני"; והן הן הדברים באמירת "הן" בקידושין.

ב. שבועה. פסק הרמב"ם בהלכות שבועות פ"ב ה"א: "אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה 'אמן' – חייב, שכל העונה 'אמן' אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו". נראה מכאן שבאמירת "אמן" יש הפלאה עצמאית, שאינה נזקקת לבעל האמירה המקורית. מאחר שהמשמעות ברורה, אמירת "אמן" חשובה כהוצאת השבועה בפה, אף אם בעל האמירה המקורית כלל אינו בר חיובא בהקשר של שבועה.

ג. ברכות. האם העיקרון הנ"ל תקף גם בהלכות ברכות – דהיינו שעניית אמן אחר ברכה תיחשב כאמירת הברכה עצמה, והוא יצא ידי חובת הברכה גם אם המברך הראשון לא היה בר חיובא? הרא"ש (הובאו דבריו בטור אורח חיים סימן רי"ט) סבר שאמנם כן הוא. ברמב"ם (הלכות ברכות פ"א הי"א) המצב מורכב יותר:

"כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו – יצא, ואף על פי שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך – הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה, או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו".

הלכה זו ניתנת להיקרא בדרכים שונות (עיין כסף משנה על אתר). אך נראה שהקריאה הפשוטה היא שכשאדם יוצא ידי חובת ברכה מדין "שומע כעונה", המברך צריך להיות באותה רמת חיוב שלו, ואילו כאשר השומע עונה "אמן", המברך יכול להיות בר חיוב בדרגה נמוכה יותר, אך מכל מקום עליו להיות בר חיוב ברמה כלשהי – ודלא כבהלכות שבועות. מה פשר החילוק?

נראה שההבדל נעוץ בטיב האמירה הדרושה. בדיני שבועות אין חובה לומר טקסט מסוים, ועל כן ניתן לראות בעניית "אמן" שבועה עצמאית לכל דבר, כי המשמעות ברורה. ברכות, לעומת זאת, צריכות להיאמר במטבע שטבעו חכמים, על כן אין עניית "אמן" יכולה להיחשב ברכה עצמאית לחלוטין. שלא כ"שומע כעונה", העונה "אמן" אינו יוצא ידי חובה על ידי אחר, אלא על ידי עצמו, אך הוא עושה זאת על ידי חיבור של דיבורו לברכה ששמע. אותה ברכה אינה חייבת להיות בדרגת החיוב שלו – שהרי הוא שמוציא את עצמו ידי חובה – אך היא חייבת להיחשב לחפצא של ברכה, ולשם כך עליה להיאמר מפי אדם שהוא בר חיובא ברמה כלשהי.