דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף כא ע"א | איזו היא עבודה שבלב?

קובץ טקסט

איזו היא עבודה שבלב? / אביעד ברטוב ונעם מלכי

 

פתיחה

בשיעור זה נעשה לעמוד על המחייבים של מצוַת התפלה. הרב פערלא בפירושו לספר המצוות של הרס"ג (עשה ב') מונה שלושה טעמים למצוה זו:

א. הטעם הראשון הוא עבודת ה' - תפלה היא אחת מן הדרכים לעבוד את ה'.

ב. הטעם השני הוא קיום של חובת אמירת מאה ברכות ביום, כדברי רבי מאיר בגמרא במנחות (מג ע"ב) שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום (לפחות 36 מאותם ברכות נאמרות בתפלה[1]).

ג. הטעם השלישי הוא החיוב עצמאי של תפלה. עליו ננסה לעמוד בפעם הזאת.

דאוריתא או דרבנן

הגמרא בברכות כא ע"א, קובעת:

"קריאת שמע וברכת המזון - דאורייתא, ותפלה - דרבנן."

מגמרא זו עולה שלמרות מרכזיותה של התפלה בחיינו, חז"ל חשבו כי מהתורה אין חובה להתפלל. כל הלימודים המוכרים לנו מחייהם של אבות, שאברהם תיקן לנו את תפילת שחרית ויצחק את מנחה ויעקב את ערבית - הם אסמכתא בעלמא. הרמב"ם לא היה מוכן לקבל את קביעת הגמרא כפשוטה, ובריש הלכות תפלה כותב הרמב"ם:

"מצוַת עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: 'ועבדתם את ה' א-להיכם'. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם' אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב? זו התפלה. ואין מנין התפלות מן התורה. ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה."

על פי הרמב"ם יש מצוַת עשה מהתורה להתפלל לפחות פעם אחת ביום. וכנראה הרמב"ם מבין שכאשר הגמרא בברכות קבעה שתפלה דרבנן - היא התכוונה לזמן תפלה ולא לחיוב עצמו.

רוב הראשונים חלקו על הרמב"ם ופסקו את הגמרא כפשוטה, וכך לדוגמא מבין רש"י, בברכות כ ע"ב, ד"ה וחייבין בתפלה:

"דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא."

מעמדות

מהגמרא בתענית כח ע"א עולה כיוון אחר בתפיסת חובת תפלה:

המשנה בדף כו ע"א, דנה בסדר הקדימויות בעבודה במקדש, מהמשנה עולה שקרבן עצים דוחה את מעמד נעילה אך אינו דוחה את מעמד מנחה. על כך שואלת הגמרא: "מה הפרש בין זה לזה?", ועונה:

"הללו דברי תורה והללו דברי סופרים."

ורש"י על אתר (ד"ה הללו דברי תורה) מפרש:

"מנחה, כדאמרינן בברכות (כו ע"ב) יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ודנעילה מדברי סופרים."

כלומר רש"י מסביר שתפלת מנחה היא מדאוריתא! וקשה, שהרי ראינו לעיל שרש"י סובר שתפלה דרבנן, אם כן כיצד מתישבות הפסיקות הסותרות?

לכאורה היה ניתן לומר שאין מקום לשאלה, שכן אם נעיין בגמרא בתענית נגלה שהגמרא שעוסקת בדיני מעמדות. מהן המעמדות? המעמדות הם בעצם התפילות שנסמכו להקרבת קורבנות הציבור במקדש, ונביא את הסבר הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ו הלכה א:

"אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל, ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן. לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא, ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקורבנות, והם הנקראים אנשי מעמד."

קורבן ללא תפלה הוא בבחינת גוף ללא נשמה, המעמד יוצק לקורבן את התכנים והמשמעות. המשנה בתענית מחדשת שלפעמים המעמדות נדחים בפני אירועים נוספים שיש במקדש לדוגמא: הלל, קורבן עצים וכו'. הרמב"ם בתחילת דבריו בעצם מצטט את דברי המשנה בתענית, שהמעמדות הם בעצם תקנת נביאים ראשונים[2], שתיקנו שקורבנות הציבור לא יקרבו ללא תפלה. הרעיון הבסיסי של התקנה היה שמעמד יהיה אגב הקורבן שהוקרב באותו חלק של היום בו הוא נאמר. ואם כן ניתן לומר שהמעמד זוהי תקנה אגב מצוה דאוריתא, ולכן אין היא מוגדרת כמצוה דרבנן.

דא עקא, כשרש"י מביא מקור בתורה למעמד המנחה הוא לא מצטט את הפסוקים של תמיד של בין הערביים, אלא מצטט את הגמרא שלומדת שיצחק תקן את מנחה. ואם כן חוזרת השאלה על רש"י, כיצד הוא מפרש בגמרא בברכות שחובת תפלה היא מדרבנן, ואילו בגמרא בתענית מבין רש"י שחובת מנחה היא מדאוריתא? [3]

בין קיום למעשה

כדי לענות על קושיא זו נפנה לאחד מן החילוקים הישיבתיים המפורסמים בכל הקשור לאופי המצוות, והוא החילוק בין מעשה מצוה לקיום.

מעשה מצוה - הוא הצד המעשי של המצוה, לדוגמא בקריאת שמע - אמירת הפרשיות של קריאת שמע הם המעשה (כזכור, בשעור הראשון ראינו שנחלקו המפרשים מהן הפרשיות שמן התורה מחויבים לאומרם).

הקיום - הקיום הוא החלק שמיצג את הרעיון העמוק שבמצוה. לדוגמא בקריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים היא הקיום. על ידי אמירת הפסוקים של קריאת שמע - יהודי מקבל על עצמו את עול מלכות ה'.

במצוות רבות אין הפרש בין החלקים השונים, בלולב לדוגמא, המעשה הוא הקיום - בעצם מעשה טלטול הלולב מקיימים את שני רובדי המצוה.

לדעתי דבר דומה קורה בתפלה, כל מחלוקת הראשונים האם תפלה דאוריתא או דרבנן, היא רק ברמת מעשה המצוה. יכול להיות שאין חיוב להתפלל אולם מי שהחליט להתפלל ודאי שקיים מצוה מדאוריתא. הקיום מצוה שבתפלה הוא מדאוריתא, ולכן רש"י לומד מתפלתו של יצחק למעמד של מנחה. תפילתו של יצחק על פי רש"י היא רק אינדיקטור, ולא הסיבה עצמה שמתפללים מנחה. שתי התפילות המרכזיות של היום - בפתיחתו ובסופו - נאמרו לראשונה על ידי האבות, ולכן הם נקראים על שמם. העניין להתפלל שתי תפילות ביום הוא גם עניין בפני עצמו, ולכן במקדש קורבנות הציבור היו קרבים בזמנים אלו. החידוש של רש"י בתענית הוא שגם לקיום של מצוות תפלה - 'לעבדו בכל לבבכם' יש גדרים מסוימים, כלומר יש עניין לעבוד (להתפלל) את הקב"ה בזמנים מוגדרים - בתחילת היום ובסופו.

שיטת המאירי

המאירי בתענית על אתר מציע שתי אפשרויות להסביר את תוקפה של תפלת מנחה, וזו לשונו:

"קרבן עצים שאינו מן התורה צריך חזוק, ורוצים אנו שיבטל מעמד המנחה, שתפלת המנחה מן התורה, או שהיא קבועה בכל יום כשל תורה."

האופציה השנייה שמציע המאירי קרובה לגישה שהצגנו כעת. מחד אין חיוב מהתורה להתפלל, מאידך ודאי שאם התפללת - למעשה התפלה שלך יש קיום של תורה. כנראה לזה התכוון המאירי באומרו שהיא קבועה בכל יום כשל תורה, ובמילים אחרות, כשל תורה = כשל קיום של תורה. כאמור האופציה הראשונה היא להבין את הגמרא כפשוטה ולומר שתפלת מנחה חיובה מהתורה. חבר למאירי הוא רבי שמואל אבן גבירול שכתב באזהרותיו (חיבור זה נמצא לרוב במחזורים ספרדיים לחג השבועות) :

"ליחד א-ל איום. שתי פעמיים ביום. להתפלל יום יום. ערבים ושחרים."

יחיד וציבור

הספרי בפרשת עקב (פיסקא מא) על הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' דורש:

"לעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפלה."

הכסף משנה (בריש הלכות תפלה) סובר שזה הוא המקור לשיטת הרמב"ם שמן התורה חייב למצער בתפלה אחת ביום . המבי"ט (מובא בלחם משנה על אתר) חולק וסובר שהמקור לדברי הרמב"ם, הוא הפסוק בשמות כג, כה:

"ועבדתם את ה' א-להיכם, וברך את לחמך ואת מימך, והסרותי מחלה מקרבך."

המבי"ט לא בכדי בחר בפסוק זה, שכן לשון הרמב"ם מושכת לכיוון זה :

"שנאמר 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם'."

הגמרא במסכת בבא מציעא קז ע"ב דורשת את פסוק זה כך:

"ועבדתם את ה' א-להיכם - זו קריאת שמע ותפלה."

אם נדקדק בלשון הרמב"ם נגלה שבעצם הוא משתמש בשני המקורות, בתחילת ההלכה כותב הרמב"ם:

"מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם'."

בפשטות הפסוק אותו מצטט הרמב"ם הוא הפסוק בשמות, אולם כדי להוכיח שהפסוק עוסק בחיוב תפלה הוא מביא את השמועה, שהיא בעצם דברי הספרי בפרשת עקב, וזו לשונו:

"מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו התפלה."

אם כן ניתן לומר שהרמב"ם משתמש בשני המקורות, ונחלקו האחרונים איזה מקור הוא המרכזי מבין השנים[4]. יכול להיות שמאחורי מחלוקת האחרונים תמימה זו מסתתרת מחלוקת עקרונית יותר לגבי אופיה של תפילת יחיד מול זו של ציבור.

שיטת הריה"ל

וכך כותב ריה"ל בכוזרי במאמר שלישי פרק יז על תפילת יחיד[5]:

"כי התפלה והתחינה על הענינים הפרטיים הן מן הבקשות שברשות, ונקבע להן מקום לכל הרוצה בהן בברכת שומע תפלה."

לדעת ריה"ל תפלתו של היחיד היא בגדר רשות, לעומת זאת תפילת רבים היא חובה. וכך הוא כותב בפרק יט (שם):

"לא כן תפילת הציבור יתרון בה מכמה בחינות. ראשית, הציבור אינו מתפלל על מה שיש בו משום רעה ליחידים... אולם אחד התנאים בהם תכשר התפלה להתקבל, הוא שתהיה זאת תפלה על מה שמביא תועלת לעולם, ולא מה שגורם לו נזק בכל דרך שהוא. שנית, לעיתים רחוקות מאוד תשלם תפילת היחיד בלא פגם..."

קודם לכן ראינו שלדעת ריה"ל הוספת הבקשות הפרטיות בברכת שומע תפלה הם בגדר רשות, בניגוד לשאר הברכות. היתרון שיש לברכות בתפלת שמונה עשרה הוא, שהם בגדר תפילת ציבור, כלומר אין בהם בקשה על צורכי הפרט, אלא על צורכי הכלל[6].

יכול להיות שהמחלוקת האחרונים שהבאנו בשאלת המקור לדברי הרמב"ם, יסודה בהבנת היחס שבין תפילת היחיד לציבור. המבי"ט הבין כריה"ל ולכן שם את הדגש דווקא על החלק הראשון בדברי הרמב"ם. אם נעיין בפסוק בשמות, נוכל לדייק שהוא מתיחס לתפילת הציבור:

"ועבדתם את ה' א-להיכם וברך את לחמך ואת מימך והסרותי..."

השורש ע.ב.ד שמציין שמדובר בתפלה (על פי השמועה שמביא הרמב"ם) מופיע בפסוק בצורת רבים. לעניות דעתי זה הרעיון המסתתר מאחורי דברי הרמב"ם. כל החידוש בשיטת הרמב"ם שתפלה מדאוריתא, נאמר על תפילת הציבור ולא על תפילת היחיד. הרמב"ן שחולק על הרמב"ם בספר המצוות (השגות עשה ה') וסובר שתפלה מדרבנן מודה לרמב"ם שבעת צרה תפלה מדאוריתא וזו לשונו:

"או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וזה העניין שכתוב: 'וכי תבוא למלחמה בארצכם'... והיא מצוה על צרה שתבא על הציבור לזעוק לפניו תפלה ובתרועה... ונאמר שהיא מצווה לעת הצרות, שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה."

על פי הקו שהצגנו עתה, המחלוקת בין השניים אינה עקרונית - וגם הרמב"ם מודה שרק תפילת הציבור היא מדאוריתא, ואילו תפילת היחיד היא מדרבנן. כנראה שלהבנת הרמב"ם תפילת ציבור בהגדרתה היא עת צרה כלומר צורכי הציבור הם בבחינת הצרות שפוקדים אותנו בכל יום, ולכן כל תפלה ציבורית תוקפה מדאוריתא.

נסכם, טענתנו היא שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא בהגדרת צרה המחייבת תפילה. על פי הרמב"ן מדובר בצרה ממש ואילו על פי הרמב"ם מדובר בצורכי השעה. בנקודה זו נוכל להשלים את המהלך שהצגנו בדברי רש"י והמאירי שמהם היה משמע שתפלת מנחה דאוריתא. כאמור החידוש של רש"י והמאירי נאמר בעיסוק בדיני מעמדות. המעמדות נחשבות תפילת הציבור, ולכן רש"י מסביר שתפילת מנחה בקטגוריה הציבורית היא מדאוריתא. הלימוד מיצחק אבינו לתפילת מנחה הציבורית הוא פשוט, שכן יצחק כאבי האומה התפלל את אותה תפילת יחיד שהיא בבחינת תפילת ציבור.

חיוב נשים בתפלה

לסיום נביא את דברי הרב סלוביצ'יק לגבי חיובם של נשים בתפלה. המשנה בברכות כ ע"א קובעת שנשים חייבות בתפלה, אף על פי שתפלה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, רש"י על אתר מסביר את הסיבה לדבר, שתפלה היא רחמי. הרב סולוביצ'יק בשעורים לזכר אבא מרי מבאר את הדברים (חלק ב עמ' מז הוצאה חדשה):

"אין ברכות התפלה עולות לדרגת ברכה בכל חלות שמה והכשרה על ידי חובת הגברא, אלא מעצמן. ישנו חפצא של תפלה מסודרת בברכותיה, שאינה תלויה בחובת הגברא, אלא מעצמן. הכשרה נובעת מהיותה רחמים בפני עצמם... וזה מה שהסבירה הגמרא כי גם נשים חיבות בתפלה אף על פי שהיא מצוַת עשה שהזמן גרמא, משום שחובת הגברא מושרשת בקיום חטיבה מיוחדת של תפלה כרחמים ותחנונים. מכיוון שכך ודאי תפלה אינה מוגבלת רק לגברים..."

החובה להתפלל על פי הרב סווביצ'יק מתחלקת לשניים. החלק הראשון הוא החפצא, כלומר כל תפלה היא חפצא של רחמים שבעזרתם ניתן להביא ברכה לארץ. החלק השני הוא חובת הגברא שנובעת מאותם רחמים. מאחר שהחיוב אינו תלוי בגברא בדווקא, לא שייך לדבר על הפטור של זמן גרמא. העולם שזקוק לרחמים מקבל אותם על ידי תפילת האדם, ולכן לא ניתן לפטור נשים שכן הדבר לא תלוי בהן.

שאלת השבוע

בגמרא כא ע"א מובאת אמרתו של רבי יוחנן: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". נשאלת השאלה כיצד יכול אדם להתפלל כל היום כולו, הרי לכאורה יש בכך משום ברכה לבטלה, כי חז"ל תיקנו שמונה עשרה ברכות אותם יש לומר בתפילה, ולכאורה משמע שלא ניתן להוסיף על ברכות אלו?

תשובות ומענות נא לשלוח ל: [email protected]

 

[1] כדאי להזכיר שתפלה אצל חז"ל היא תפילת שמונה עשרה בלבד, המספר 36 הגיע מקבלת הנחה שתפילת ערבית רשות ואז מניין הברכות של התפילות שהם חובה - שחרית ומנחה עולה ל36.

[2] מהמשך הגמרא עולה שאותם הנביאים הם שמואל ודוד.

[3] אכן הר"ח בתענית חולק על רש"י ומסביר שגם תפילת מנחה היא מדרבנן.

[4] לדעתי פשט הדברים נוטה לכיוונו של המבי"ט, מאחר שהרמב"ם אומר במפורש שזה הוא המקור לדברים. אלא שכדי לבאר את הדרשה הוא משתמש משום מה בדרשתו של הספרי בדברים, ולא מסתפק בדברי הגמרא בבבא מציעא קז ע"ב שהבאנו לעיל, וזה מה שמשך את הכסף משנה לפרש את הרמב"ם שלא כפשוטו.

[5] למתקשים להבין כיצד ניתן להשתמש בספר מחשבתי כמקור הלכתי. ממולץ לעיין במאמרו המופלא של הרב זווין בספר לאור הלכה עמ' רפא, במאמר 'הכוזרי לאור הלכה'. שם מביא הרב זווין את המקור בו אנו משתמשים, וגם סיפור על בחורי ישיבת מיר שהסתמכו על דברי הריה"ל בבין השמשות בהגיעם ליפן לאחר בריחתם מליטא בימי השואה. תודה לר' איתאל גולד על הפנייה למאמר.

[6] יתכן לומר על פי זה, כי גם יחיד המתפלל תפלת שמונה עשרה - נחשב כאילו התפלל תפלת ציבור.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)