משלי פרק ל | משלי אגור, עלוקה ולמואל

לקראת סופו של ספר משלי, מובאים דבריהם של כמה חכמים וממשלי משלים, והם נזכרים בשמותיהם. אגור בן יקה, עלוקה ובפרק ל"א למואל המלך. חלק מן הפרשנים, בעקבות חז"ל, פירשו ששמות אלה הם כינויים לשלמה המלך. פרשנים אחרים (עיינו מלבי"ם, תוס' ע"ז יז.) וגם חוקרים בני זמננו פירשו ששמות אלה מציינים שמות חכמים, בשמם נאמרו דברי החכמה שבפרק שלנו.

אגור בן יקה פותח את משליו בחשש ובצניעות מן היכולת שלו כאדם להגיע אל החכמה. בפסוקים שמזכירים פסוקים מספר איוב (השוו: איוב ל"ח, ד-ז) המדגישים את אפסות האדם אל מול ה', אגור בן יקה מרגיש את קטנותו אל מול הבריאה: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו" (ל, ד). המסקנה המתבקשת היא שאת החכמה יש לקבל מאת ה': "כָּל אִמְרַת אֱ-לוֹהַּ צְרוּפָה" (ל, ה), ויתרה מזאת: אין לאדם להוסיף שוב דבר על דבריו: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (ל, ו).

אנקדוטה מעניינת נוספת מדבריו של אגור בן יקה היא בבקשתו להימנע הן מעניות והן מעושר (ל, ח). הוא חושש להיות עני כדי שלא ידרדר לפשיעה. אבל הוא גם חושש להיות עשיר: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" (ל, ט). השובע והיציבות טומנים בחובם סכנה של יהירות וזחיחות שגורמים לאדם לשכוח את ה'. מעניין ששאיפתו של אגור היא להשתייך למעמד הביניים: להצליח בסך הכל לדאוג לצרכי החיים הבסיסיים, אבל לא להיות במצב של רווחה מוגזמת. אנחנו רגילים שאנשים מסמנים כמטרה יעד מוגדר – עושר והישגים או סגפנות והסתפקות במועט. אבל אגור מסמן כיעד שלו את המקום הטוב באמצע.

רבים מן המשלים של עלוקה ערוכים בתבנית המספרית של שלושה וארבעה, והם עוסקים בפליאה מדרך העולם: השאול והרחם, המים והאש שאינם שבעים. הפליאה מדרך הנשר בשמים, הנחש בין הסלעים והאניות בים – ודרכו של האישה בעלמה. אחד המשלים מתאר תסכול מאי-צדק שמתקיים בעולם. בדרך כלל ספר משלי מתאר מכניקה פשוטה שבה החכם והצדיק מצליח ואילו הרשע והכסיל נכשל. אבל כאן מתואר תסכול ממצב שבו הדברים הפוכים מכפי שהם אמורים להיות: עבד שמקבל תפקיד מלוכה או נבל ששבע לחם. משל נוסף מתפעל מדרכן של החיות הקטנטנות שמגלות יכולות מרשימות – הנמלה, השפן, הארבה והשממית.

בתחילת פרק ל"א מופיע משלו של למואל שמתאר את דברי המוסר שלמד מאמו. ככל הנראה למואל גדל בחצר מלוכה ויועד להיות מלך. אמו ממליצה לו לנהוג באחריות ולהיזהר שלא לאבד את שיקול דעתו בגלל הליכה אחר תאוות. היא מפצירה בו שלא ישתכר, שאם ישתכר הוא עלול לעוות את דינם של נתיניו. היין, היא אומרת – מיועד למרי נפש, שישתו וישכחו את העוני והצרות שלהם; עד שאתה כמלך, תדאג להם ותגאל אותם מאותו עוני - "פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן" (לא, ט).