ירמיהו ב | זכרתי לך חסד נעורייך

לאחר סיפור הקדשתו של ירמיהו, מופיעה בפסוקים הראשונים של פרק ב' נבואתו הראשונה, ונחלקו הפרשנים בהבנת משמעותה. בקריאה של הנבואה כיחידה סגורה - היא נקראת כנבואת נחמה:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר - כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'".

אמנם, מייד אחרי פסוקים אלו עוסק שאר הפרק בפורענות:

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר ה' - מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ... לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב".

ובכן, מה טיבם של פסוקי הפרק הראשונים?

ניתן להסביר שהנבואה הראשונה היא נבואה כללית לפתיחת הספר. בני יהודה נשארו בארץ אחרי גלות שבטי ישראל, וחששו מאוד מפני האויבים שהקיפו אותם. סביר להניח שאף גלות ישראל לאשור נחרטה בזכרונם, והגבירה את חששם ופחדם מפני אשור המאיים עליהם. לכן, בפתיחת נבואתו, ירמיהו מנחם את בני יהודה ומרגיע אותם שהקב"ה זוכר את ברית האבות ויגן עליהם. המשך הפרק, לשיטה זו, הוא נבואה חדשה: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכו'".

"דעת מקרא" מסביר שהנבואה הראשונה היא המשך לנבואת ההקדשה של פרק א': כיוון שנבואת ההקדשה עוסקת בחורבן ובגלות, מסיים הנביא בנחמה. גם לשיטתו, פסוקים אלו אינם קשורים לשאר פסוקי הפרק, אלא מהווים פתיחה כללית לספר.

ייתכן שיש להסביר את הנבואה הראשונה בצורה שונה, כחלק מהפרק כולו. פנייתו של הקב"ה לירמיהו "הלֹך וקראת באוזני ירושלים" מזכירה את ציווי הקב"ה ליונה - "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני". כבר כאן ניתן לשמוע כי נבואת ירמיהו היא נבואת פורענות, אם כי ההשוואה כשלעצמה אינה מוכיחה זאת.

ייתכן שהציווי לירמיהו ללכת ברחובות ירושלים ולהזכיר ליושביה את סיפור יציאת מצרים הוא תוכחה נסתרת על עזיבת ה'. ירמיהו סובב ברחובות ירושלים המלאה בעבודה זרה, ובמקום להוכיח את התושבים קשות על עוזבם את ה' - הוא מקבץ קבוצות-קבוצות של אנשים ומספר להם את סיפור יציאת מצרים. על אף שהסיפור מוכר ומפורסם ואין בדבריו כל חידוש, כאשר הוא חוזר על סיפור הגאולה ומזכיר את ניסי ההצלה והמדבר - השומעים נזכרים בה' שהוציאם ממצרים ומתחילים להרגיש היטב את הריקנות העוטפת אותם כעת ולהכיר בפער שבין מצבם המפואר בעבר לבין מצבם הנוכחי. כאשר ממשיך ירמיהו במילים "זכרתי לך חסד נעורייך", מזכיר את הברית שנכרתה בין ישראל לא-ל מוציאם ממצרים וקובע שה' זוכר את הברית וממשיך לקיימה - כל בני העם חשים רגשות אשמה ורצון לשוב אל ה'. ואכן, גם המשך הפרק אינו עוסק בתוכחה ישירה על עבודה זרה, אלא בשכחת ה' ובשכחת סיפור יציאת מצרים. מעתה, אפוא, ייתכן שהפסוקים הראשונים מטרימים את המשך פסוקי הפרק, ונועדו להשיג את מטרת התוכחה בדרך שונה.