דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 7

רש"י והפולמוס נגד הנצרות

ד"ר אביגיל ראק
11.08.2014

 

א. הקדמה

תורה התמימה/ אלפים קדומה

חלי-נא פני-אל/ בעד יונה תמה

שקדי בתחינה/ פני שוכן מעונה

לרחם עוסקיך/ בכל רגע ועונה

...

גשי בתחינה/ פני עזרה הישנה

והתכסי שחורים/ כאשה אלמנה

בקשי עלבון חסידיך/ ושפיכת דם לימודיך

מיד בני זנונים/ מכריתי תלמידיך

(תורה תמימה / פיוטי רש"י).[1]

בשיעור הקודם ראינו, דרך פירושי רש"י לתורה, את דמותו, ערכיו ומשנתו החינוכית. בשיעור זה נעסוק בפרושים ובמדרשים שרש"י הביא לא בשל צורך פרשני, ולא בשל חשיבותם החינוכית והערכית, אלא מפאת חיוניותם לבני דורו, דור החי בצל הדת הנוצרית ובחסותה. רש"י, כמנהיג קהילה וכדמות ציבורית, אינו יכול להתעלם מהתעמולה הנוצרית בארצות אשכנז ההולכת ומתגברת; וכשם שראינו שלעיתים נטה רש"י מהפשט על מנת להעביר מסר ערכי חשוב בעיניו, כך, כפי שנראה בשיעור זה, לעיתים נוטה רש"י מפשט הכתובים מתוך התמודדות עם טענות הנצרות כלפי היהודים, ומתוך רצונו לחזק את רוח עמו.

העמדה הקוראת את פירושי רש"י על רקע הפולמוס היהודי-נוצרי פותחה על ידי מספר חוקרים, ובראשם ההיסטוריון י' בער:[2]

באותם הימים נתחדש הפולמוס הספרותי בין היהדות והנצרות. הוא התעורר לתחייה בקשר להתפתחות הכללית של התיאולוגיה והסכולסטיקה הנוצרית. רק באמצע המאה הי"ב הגיע פולמוס זה לשיאו, אך התחלות התחיה הזאת שייכות עדיין לפרק האחרון שבחיי רש"י. על רקע רוחני זה צריך להבין ולפרש מספר דברים שכתב רש"י בשנות חייו האחרונות.

ב. התייחסות לנצרות בפירוש רש"י לשיר השירים, ישעיהו ותהילים

אין ספק כי רש"י, בפירושו לשיר השירים, מגיב למסע הצלב הראשון (1096), הידוע גם כ"גזרות תתנ"ו".[3] כמו כן, בפירושיו למספר לא מבוטל של פרקי תהילים[4] ובספר ישעיהו רש"י מתייחס לאכזריות הנוצרים,[5] לטענותיהם נגד עם ישראל, ולעונש שעתיד הקב"ה להביא עליהם. למשל, כך כותב רש"י בהקדמתו לשיר השירים:

ואומר אני שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע, ב', ט). ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות,[6] משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עמה באהבה עזה. להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה.

במקומות אחרים בפירושו לשיר השירים, רש"י מדגיש את הרלוונטיות של הספר לימיו, ונראה מספר דוגמאות לכך (נשים לב גם לשימוש במילה "היום").

הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין.

(שיר השירים א', ד).

פירש רש"י:

"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" - "וגם היום הזה עודנה לי גילה ושמחה אשר נדבקתי בך.

"נזכירה דודיך" - גם היום באלמנות חיות תמיד אזכיר דודיך הראשונים מכל משתה עונג ושמחה.

הסבר דברי רש"י: הפסוק מתחיל מלשון עבר ועובר ללשון עתיד. כנסת ישראל אומרת שבעבר דבקה בקב"ה ("הביאני המלך חדריו") וגם "היום" (דהיינו בימיו של רש"י), למרות הסבל וקשיי הגלות, היא איננה מתחרטת, אלא עדיין שמחה היא על כך שבחרה להידבק בקב"ה. בהמשך אומר רש"י ש"גם היום", כאשר עם ישראל נמצא במצב של אלמנות חיות, הוא נזכר באהבת הקב"ה.

בפירוש לשיר השירים ניתן למצוא גם התייחסות ישירה למסירות הנפש של עם ישראל:

הנך יפה רעייתי עיניך יונים.

(א', טו).

ופירש רש"י:

"עיניך יונים" - גוונייך ומראיתך ודוגמתך כיונה הזאת, הדבקה בבן זוגה, וכששוחטין אותה אינה מפרכסת, אלא פושטת צואר. כך את נתת שכם לסבול עולי ומוראי.[7]

יש כאן בוודאי עדות למסירות הנפש של מכריו, ואולי חבריו לספסל הלימודים, בישיבות וורמייזא ומגנצא.

נושא נוסף בפירוש רש"י לשיר השירים הוא התמודדות עם הטענה הנוצרית שמעמדם השפל של עם ישראל מעידה על דחייתם על ידי הקב"ה. רש"י טוען כי הקב"ה נמצא עם עם ישראל בגלותו:

"אתי מלבנון תבואי" - וכשתשובו מן הגולה אני אשוב עמכם, ואף כל ימי הגולה בצרתך לי צר. ועל כן כתב אתי מלבנון תבואי - כשתגלו מלבנון זה, איתי תבוא. ולא כתב: "אתי ללבנון תבואי", לומר משעת יציאתכם מכאן עד שעת ביאתכם, כאן אני עמכם, בכל אשר תצאו ותבואו.

(שיר השירים ד', ח).

בפסוקים רבים נוספים בשיר השירים ניתן למצוא התייחסויות ישירות לתלאות בני דורו. באופן מובהק ביותר, בפירושו לשיר השירים ה', ט, כאשר בנות ירושלים שואלות את הרעיה "מה דודך מדוד?" (כלומר: מה כל כך מיוחד בדודך, אהובך, שככה את מחפשת אותו), מפרש רש"י:

"מה דודך מדוד" - כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלהיכם מכל האלהים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו.

במספר מקומות בספר ישעיהו, ניתן למצוא בפירושי רש"י התייחסות ישירה לאירועי תקופתו. הדוגמא הבולטת ביותר היא פירוש רש"י לישעיהו פרקים מ"ב-מ"ג. בדומה לפירושיו לשיר השירים, ניתן למצוא עדות להתמודדות עם מאורעות זמנו. כך, למשל, מופיעה ברש"י עדות מצמררת לגבי הנהרגים על קידוש השם, על פירוש הפסוק "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו" (נ"ג, ט):

"ויתן את רשעים קברו" - מסר את עצמו להקבר ככל אשר יגזרו עליו, הריגה וקבורת חמורים במעי הכלבים.

"את רשעים" - לרעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהי' חיים.[8]

עד כאן ראינו התייחסות לנצרות בפירוש רש"י לנביאים ולכתובים, אך האם ניתן למצוא מגמה דומה בפירושי רש"י לתורה?

ג. מגמה אנטי נוצרית בפירוש רש"י לתורה[9]

ויכוח גלוי וסמוי עם הנצרות

לא ברור האם רש"י חיבר את פירושו לתורה לפני גזרות תתנ"ו או לאחריהן, אך גם אם פירוש רש"י לתורה נכתב לפני גזרות תתנ"ו, עדיין יש מקום לטענה שניתן למצוא בפירושיו תגובות לטענות נוצריות נגד היהודים.[10] לעיתים רש"י עושה זאת בצורה גלויה ומפורשת, כמו למשל בפירושים בהם הוא משתמש במונח "המינים" (מונח זה קדום לרש"י, ומופיע בספרות חז"ל בתיאור כופרי זמנם; רש"י משתמש במונח זה לתאר את טענות הנוצרים בני זמנו). אך לעיתים ההתייחסות היא שלא במפורש, ובנקודה זו חשוב להדגיש שכאשר אין התייחסות מפורשת של רש"י לטענות הנצרות, קשה להוכיח כי אכן מדובר בטענה פולמוסית. יחד עם זאת, ריבוי השימוש בטענות מסויימות, העדר צורך פרשני לבחירת מדרש מסויים מתוך מספר מדרשים אפשריים, או עיבוד המדרש בצורה מסויימת דווקא (כפי שנראה מייד בדוגמא הבאה) יכולים בהחלט לשמש אסמכתא לדברינו.

האמונה באחדות האל

א. בבראשית א', כו, בעניין בריאת האדם, נאמר "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו". מלשון הרבים שבפסוק ("נעשה"), הוכיחו הנוצרים את אמונתם בשילוש. על כן, מביא רש"י את דברי המדרש:

אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש למינים מקום לרדות,[11] לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענווה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מהקטן...ותשובת המינים כתב בצידו: "ויברא אלוקים את האדם" ולא כתוב "ויבראו".

אחד מיסודות האמונה הנוצרית היא האמונה בשילוש (trinity), דהיינו שהאל מורכב משלשה ישויות - האב (האל), הבן (ישו), ורוח הקודש. כאן רש"י יוצא במפורש נגד האמונה בשילוש, ומוסיף שלמרות שיש כאן מקום לטעות, הקב"ה עדיין בחר בלשון מטעה כיוון שיש כאן מסר חשוב - שיהא הגדול נמלך בקטן.

ב. בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו', ד), הביאור הפשוט ביותר העולה מקריאת הפסוק כלשונו הוא "שמע ישראל, ה', שהוא אלוקינו, הוא אחד" (כפירוש רס"ג), כאשר אחדותו יכולה להתפרש במשמעות: הוא לבדו אלוקינו (ולכן לו לבדו נעבוד), כפי שפירשו רשב"ם וראב"ע[12]. אולם, רש"י הביא את דברי הספרי בשינויים:

ה', שהוא אלוקינו עתה, ולא אלוקי העובדי כוכבים, עתיד הוא להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא בשם ה' (צפניה ג', ט), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד, ט).

להלן לשון הספרי במקורו (ספרי פיסקא לב), ונשים לב לשינויים שהכניס רש"י בהביאו מדברי המדרש:

"ה' אלוקינו" - בעולם הזה; "ה' אחד" - לעולם הבא. וכן הוא אומר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

אם נשווה בין דברי רש"י לבין המקור בספרי, נראה שפשטות לשון הספרי הוא ש"ה' אחד" בא לרבות ולכלול את העולם הבא, דהיינו להשוות את עולם הבא לעולם הזה, ולהדגיש שאחדות ה' היא קבועה בשני העולמות. לעומת זאת, רש"י מדגיש שישנה אחדות בעולם הבא שאיננה בעולם הזה, והיא בהכרת אומות העולם במלכות ה' ובאחדותו, הכרה החסרה בעולם הזה, בזמנו. כדי לבסס את הרעיון של הכרה עתידית של אומות העולם במלכות ה' ובאחדותו, רש"י מביא את הפסוק מצפניה. שינוי נוסף שעושה רש"י ביחס לספרי הוא שבמקום המונח "עולם הזה", רש"י משתמש במילה "עתה", מילה הממחישה את הרלוונטיות של הקריאה לתקופתו ולקהל קוראיו. ברור שפירוש זה אינו עולה מהפשט, שכן אין בפסוק כל אחיזה לרעיון שהמילים "ה' אחד" הם לשון עתיד. על כן, בהחלט ניתן לראות פירוש זה כפירוש מגמתי, הבא לחזק את בני דורו על ידי הקביעה כי לעתיד לבוא אף אומות העולם יכירו באחדות האל ויקבלו עול מלכותו עליהם.

בחירת עם ישראל

הנצרות מאמינה כי הקב"ה אמנם בחר בישראל, אך לאחר מכן הוא דחה אותם ובמקומם בחר את הנוצרים. על מנת להתמודד עם טענה זו, רש"י חוזר ומדגיש במקומות רבים כי למרות שעם ישראל חוטא, הוא היה ותמיד יהיה העם הנבחר. כמו כן, רש"י רוצה לעודד את העם ולמנוע ייאוש מהגאולה בתואנה שהעם לא ראוי לה. רש"י מתייחס לכך, בין השאר, במקומות הבאים:

א. בבראשית ו', ו, נאמר "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו". פסוק זה שימש את הנוצרים בטענתם שכשם שהקב"ה התחרט על הבריאה, כך הוא התחרט גם על בחירת עם ישראל. לכן, רש"י ביאר כך את המילה "וינחם":

נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידן.[13]

אם כן, פירוש המילה "וינחם" הוא לא "התחרט", אלא "התנחם" או "התעודד". המקור למדרש זה הוא בבראשית רבה, פרשה כ"ז:

"וינחם ה' כי עשה" וגו'. ר' יהודה אמר: תהות[14] הייתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתיו מלמעלה לא היה מורד בי. ר' נחמיה אמר: מנוחם אני שבראתיו מלמטן, שאילו בראתיו מלמעלן, כשם שהמריד את התחתונים[15] כך המריד את העליונים[16]. אמר ר' אייבו: תהות היתה לפני שבראתי בו יצר הרע, שאילולי בראתי בו יצר הרע לא היה מורד בי. אמר ר' לוי: מנוחם אני שעשיתיו מן הארץ.

במדרש זה מופיעות ארבע דעות שונות לביאור הפסוק, כאשר על פי הדעה הראשונה והשלישית פירוש המילה "וינחם" הוא חרטה (ולכן נמנע רש"י מלהביא פירושים אלו), ואילו על פי הדעה השנייה והרביעית פירוש המילה הוא "מנוחם".. (רש"י בחר בדעה השנייה כיוון שהיא מתיישבת יותר עם לשון הפסוק "כי עשה את האדם בארץ").[17]

ב. בדברים כ"ט, יב, מופיע המשפט "והוא יהיה לך לאלוקים". רש"י במקום פירש כך:

לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.

ג. בויקרא כ"ו, מד, אומר הכתוב (בסיום פרשת הקללות) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם". רש"י במקום מעיר:

אפילו אני עושה עמהם זאת הפורענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם, לא אמאסם לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם.

דהיינו לא רק שהקב"ה נוצר את בריתו, אלא אף את עונש הגלות אין לראות כנטישת הקב"ה את עמו, ולו גם זמנית, שכן הקב"ה נוכח עמם בגלות, ועמם ישוב מהגלות.

ד. בפרשת התשובה בדברים ל"א, ג, נאמר "ושב ה' אלוקיך את שבותך". רש"י במקום פירש:

היה לו לכתוב "והשיב את שבותך"; רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.[18]

ה. רש"י גם מדגיש שחטאי עם ישראל אינם פוגמים באהבת הקב"ה לעמו: בדברים י', יב: (לאחר תיאור חטא העגל), על המילים "ועתה ישראל", מעיר רש"י:

אף על פי שעשיתם כל זאת - עודנו רחמיו וחיבתו עליכם.

עם ישראל כעם ישר

הנצרות האשימה את היהודים בגזל, ניצול והונאה.[19] רש"י, בעשרות מקומות בפירושו, מציין את הזהירות הרבה של עם ישראל מהגזל. בין השאר, הרעיון של הזהירות היתירה מגזל מופיעה אצל כל אחד מהאבות:

א. אצל אברהם: בבראשית י"ג, ז, נאמר "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". דברי רש"י לפסוק זה ידועים:

לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל...[20]

אין ספק כי פירוש רש"י כאן מגמתי, שהרי הפסוק הקודם אומר במפורש על מה היה הריב: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב", כלומר לא היה די מרעה גם לאברהם וגם ללוט.

ב. אצל יצחק: בבראשית כ"ז, ג, מבקש יצחק שעשיו יצוד לו - "וצודה לי". רש"י במקום מפרש:

מן ההפקר, ולא מן הגזל.

ג. אצל יעקב: רבקה אומרת ליעקב שיביא לה שני גדיי עיזים כדי שתכינם עבור יצחק. רש"י מוסיף בדברי רבקה (שם, כ"ז, ט):

"וקח לי" - משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עזים בכל יום.

מבחינה ממונית עלולה להיות כאן בעיה, כיוון ש"מה שקנתה אישה קנתה בעלה"; לכן, רבקה מרגיעה את יעקב ומסבירה שהיא ממששת זכות ממונית שיש לה.

לכל אלו ניתן להוסיף את ראובן שלוקח דודאים מן ההפקר (רש"י בראשית ל', יד), ומשה שרועה את הצאן במדבר על מנת להתרחק מן הגזל (רש"י שמות ג', א).

ד. דמותו של עשיו בפירוש רש"י

הדמוניזציה של עשיו בפירוש רש"י

במקומות רבים בפירוש רש"י, יש ביקורת עזה ונוקבת כלפי עשיו. לא זו בלבד שאין בפירושי רש"י אף לא מילה חיובית אחת כלפי עשיו,[21] אלא אפילו מעשה לכאורה ניטרלי של עשיו נידון לכף חובה אצל רש"י, ורש"י דואג להשחיר את פניו של עשיו אף כאשר הדברים כלל לא נצרכים לביאור פשטי המקראות.[22]

מהו הפשר לשנאה זו לעשיו?

כפי שציינו לעיל, רבים ראו בעשיו כסמל לנצרות. המניע העיקרי לכך הוא שיחסי יעקב ועשיו מזכירים מאד את המאבק בין עם ישראל לבין אומה או דת השואפת לרשת את מקומם של עם ישראל. כאשר עם ישראל נדרש להתמודד עם אויב המאיים על עצם קיומו, שוב עולה במלוא עוצמתה השאלה מי הוא הנבחר ומי הנדחה. עשיו הוא "האויב התורן" - פעם הוא אדום, פעם רומי ופעם הנצרות.[23] השנאה כלפי עשיו היא בעצם שנאה לנוצרים, הטוענים שהם העם הנבחר ועם ישראל נדחה במקומם.

כעת נדגים את יחסו של רש"י לעשיו במספר תחומים.

עשיו הוא רשע עוד בטרם נולד

בבראשית כ"ה, כב, נאמר (על רבקה ההרה) "ויתרוצצו הבנים בקרבה". רש"י במקום מפרש:

רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

עשיו (ולא יעקב) רמאי וגזלן

רש"י מראה שלעומת האבות שמקפידים על הגזל, הרי שעשיו כלל אינו נזהר בכך: כאשר יצחק מבקש מעשיו לצוד עבורו, הוא צריך להדגיש לעשיו שלא ייקח מן הגזל (כמו שהראנו לעיל בבראשית כ"ז, ג "וצודה לי - מן ההפקר ולא מן הגזל"), דהיינו יצחק מקפיד שלא לגזול אך עשיו לא. גם רבקה סוברת שעשיו גזלן - על דברי רבקה (המצטטת את יצחק) "לצוד ציד להביא" (שם, ה') אומר רש"י:

מהו "להביא"? אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל.[24]

הכתוב מתאר את עשיו כ"יודע ציד" (בראשית כ"ה, כז), ורש"י מסביר למה הכוונה:

לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות.[25]

זאת, בהנגדה ליעקב (המתואר בפסוק כ"תם"):

אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם.

(רש"י, שם).

בשעה שיהודים מואשמים ע"י הנוצרים כגזלנים בני גזלנים, נרתם רש"י להוכיח את חפותו של יעקב מחד ולהציג דווקא את עשיו כרמאי וגזלן.[26] רעיון זה עובר כחוט השני לאורך כל פרק כ"ז. [27]

עשיו רוצח, נואף ועובד עבודה זרה

א. עשיו הוא רוצח: עשיו מתואר כ"אדמוני" (בראשית, כ"ה, כה), ורש"י (במקום) מסביר שסימן הוא שיהיה שופך דמים. הגורם לעייפותו של עשיו (שם, שם, כט) היא הרציחות הרבות שלו (רש"י שם). כמו כן, בברכת יעקב לשמעון ולוי, מסביר רש"י שמשמעות הביטוי "כלי חמס מכורותיהם" (מ"ט, ה) היא שהרצח הוא אומנות גנובה מעשיו:

אומנות זו של רציחה חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא - זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו.

ב. עשיו הוא נואף: בבראשית כ"ו, לד אומר הכתוב "ויהיה עשיו בן ארבעים שנה ויקח אישה...". רש"י במקום מעיר:

עשו היה נמשל לחזיר... החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן.

המילים המודגשות בדברי רש"י מראות כי כוונתו של רש"י לא הייתה רק לבאר מדוע מסופר לנו שעשו היה בן ארבעים כאשר התחתן, אלא שרש"י רצה להעביר לבני דורו מסר לגבי ה"עשיו" של זמנו. אין לי ספק כי במילים "כך אלו.." רש"י התכוון לנוצרים המציגים עצמם כצדיקים, אך בפועל הם רשעים.

ג. עשיו עובד עבודה זרה. בפרק כ"ה, פסוק כז, נאמר "ויגדלו הנערים ויהי עשיו... ". רש"י במקום מעיר:

כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה.

הבכורה והברכה מגיעים ליעקב בדין

א. עשיו נולד ראשון, ולכן לכאורה הבכורה שלו. אך רש"י מסביר שהבכורה מגיעה ליעקב בדין:

"ואחרי כן יצא אחיו..." שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו: יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשיו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשיו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין.

(רש"י לבראשית כ"ה, כו).

המקור לכך הוא המדרש בבראשית רבה, פרשה ס"ג:

מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא למה יצא עשיו תחילה, אמר לה טיפה ראשונה של יעקב היית, אמר לה משל אם תניחי ב' מרגליות בשפופרת אחת לא זו שאת נותן ראשונה היא יוצאה אחרונה, כך טיפה ראשונה שליעקב היית.

נשים לב לתוספות של רש"י בפירושו כאשר ציטט מדרש זה. התוספת העיקרית היא המשפט האחרון בפירוש רש"י: "ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין." משמעות התוספת היא ההדגשה שיעקב איננו מנסה לקחת בכח את מה שאינו מגיע לו, אלא "יטול הבכורה בדין"; ולכן, דברי ההאשמה שהטיח עשיו ביעקב "ויעקבני זה פעמיים" (כ"ז, לו) אינם נכונים.

ב. רש"י סובר שהקב"ה בעצמו רוצה שיעקב יקבל את הברכה: בבראשית כ"ז, א, מנמק רש"י את עיוורונו של יצחק "כדי שיטול יעקב את הברכות"!

ג. לא רק שהקב"ה מעוניין שיעקב יקבל את הברכה, אלא אפילו יצחק, לאחר שיעקב השיג את הברכה,[28] מודה שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשיו:

למה חרד יצחק? אמר שמא עוון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך? אמר לו את בכורתי לקח! אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה.

(רש"י שם, פסוק כ"ו).

ה. "דע מה שתשיב"

אין לראות בפירושים מגמתיים אלו של רש"י רק פירושים שנועדו לעודד את הקהילה היהודית בשעת השמד; נראה לי כי מטרתו של רש"י הייתה גם ללמד את דורו מענה לשון, בבחינת "דע מה שתשיב". ניתן למצוא הדים לכך בפרושו של רש"י לשיר השירים ז', ט-י ("אמרתי אעלה בתמר, אחזה בסנסניו, ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן...וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים):

"אמרתי אעלה בתמר" - מתפאר אני בין חיילות של מעלה בכם, שאתעלה ואתקדש על ידיכם, שתקדשו את שמי בין האומות.

"אחזה בסנסיניו - ואני אוחז ואדבק בכם.

"ויהיו נא שדיך" - ועתה האמיני את דברי, שלא תתפתי אחר האומות. ויהיו הטובים והחכמים שבך עומדים באמונתם להשיב דברים למפתים אותם, שילמדו מהם הקטנים שבכם.

"וחכך כיין הטוב" - הזהרי בתשובותייך שיהיו כיין הטוב.

(רש"י, שם).

וכנסת ישראל משיבה:

"הולך לדודי למישרים" - זהירה אני להשיב להם שאעמוד באמונתי.

(שם).

***

שיעור זה חותם את ארבעת השיעורים שעסקו בפירוש רש"י; וכבר הערנו בשיעור הראשון שעסק בו שכדאי הוא רש"י להעמיק ולהרחיב בפירושו.

 

 

 

 

 

[1]   ראו הערה 3.

[2]   י' בער, "רש"י והמציאות ההיסטורית של זמנו", תרביץ, כ, (תש"ט), עמודים 320-332.

[3]   ב-27 לנובמבר 1095, שנת ד'תתנ"ו, נשא האפיפיור אורבן השני נאום ובו קרא למסע צלב לארץ הקודש שמטרתו לשחרר את הקבר של ישו מידי הכופרים (האסלאם). לנאום זה הייתה תהודה עצומה באירופה, ובעקבות הנאום של אורבן השני התחילה תנועה המונית מזרחה. לצורך ציוד בסיסי ומזון, עסקו הצלבנים בשוד, ובמיוחד כילו הצלבנים את זעמם בקהילות יהודיות שנתקלו בהם בדרכם, בזזו אותן והרגו בהם. לעיתים הוצעה ליהודים האפשרות להמיר את דתם ובכך להציל את חייהם, אך יהודים רבים העדיפו להיהרג על קידוש השם, ואף היו התאבדויות של יהודים בתקופה זו. על רקע אירועי תתנ"ו חוברו לא מעט קינות אשר נושאם העיקרי הוא הטבח בקהילות היהודיות ואובדנם של ישיבות ותלמידי חכמים. בפיוט "תורה תמימה", שחלקו הובא בפתח השיעור, מקונן רש"י את אובדן תלמידי החכמים במסעי הצלב בדורו.

[4]   א' גרוסמן, "פירוש רש"י לתהלים והפולמוס היהודי נוצרי", בתוך: מחקרים במקרא ובחינוך, ספר יובל למשה ארנד, בעריכת יובל רפל, ירושלים, תשנ"ו, עמודים 59-74.

[5]   במספר מקומות בחז"ל יש זיהוי של עשיו ואדום עם "רומי" (דהיינו הרומאים), ובקרב יהודי אירופה בימי הביניים היה מקובל לזהות את "רומי" עם הנצרות; לפיכך, נבואות בתנ"ך המדברות על עשיו או אדום, וכן התייחסויות בחז"ל לעשיו, אדום או "רומי", הובנו על ידיהם כהתייחסויות לנצרות (עיינו במאמר

Esau as symbol in early medieval thought, by. G. D. Cohen, in Jewish Medieval and Renaissance studies, Edited by Alexander Altmann, 1967, Cambridge

וכן - על פי מאמר זה - בקורס של האוניברסיטה הפתוחה "בין יהודים לנוצרים: יהודים ונוצרים במערב אירופה עד ראשית העת החדשה", ראש הצוות: אורה לימור, עריכה: טובה צורף, רמת-אביב, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג 1993 - תשנ"ח 1997, כרך א', במיוחד עמודים 9-15)

[6]   ביטוי זה מופיע מספר פעמים בפירוש רש"י לשיר השירים. פירושו הוא עגונה, דהיינו אישה שבעלה נעדר, אשר יושבת וממתנת לשובו ואינה נישאת לאחר (כביכול היא "אלמנה", שהרי בעלה איננה עמה, אך הוא עדיין בחיים ["חיות"]). כך כנסת ישראל בגלות - העם יושב וממתין כ'אלמנה חיה' לשוב הקב"ה אל עמו.

[7]   תיאור עם ישראל כיונה מופיע גם בקינתו של רש"י, שהובאה בחלקה בפתיחה לשיעור.

[8] דוגמאות נוספות יובאו להלן.

[9]   א', גרוסמן, במאמרו "פולמוס דתי ומגמה חינוכית בפירוש רש"י לתורה" בתוך: פרקי נחמה, ספר זיכרון לנחמה ליבוביץ', ירושלים, תשס"א, עמודים 187-205, הביא מספר דוגמאות למגמות אנטי נוצריות מתוך פירוש רש"י לתורה. אנו נביא גם כן כמה דוגמאות לכך, וחלק מהן חופפות לדוגמאות של גרוסמן.

[10] עיקר עיסוקנו בשיעור זה הוא פירושו של רש"י לתורה, אך במסגרת פרק זה העוסק בוויכוח עם הנצרות, יש לציין את דברי רש"י לישעיהו נ"ג, ד: "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם". לטענת הנצרות, פסוק זה היא נבואה על ישו, ועל כך שסבל ונהרג בעוונות עם ישראל. רש"י בפירושו לפסוק זה מבאר דברים הפוכים בדיוק:

"אכן חוליינו הוא נשא"...עתה אנו רואים שלא מחמ' שפלותו בא לו, אלא מיוסר היה ביסורין. להיות כל האומות מתכפרות בייסוריהן של ישראל.

"ואנחנו חשבנוהו" - אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום, והוא לא היה כן, אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו.

כלומר, שפלותו של עם ישראל איננה עדות לכך שהוא שנוא על הקב"ה, אלא הוא שפל מכיוון שהוא סובל את חטאי אומות העולם. רש"י ממשיך בכך גם בביאור הפסוק הבא:

"מוסר שלומינו עליו" - באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם.

 אם כן, רש"י מחדש כאן פירוש לפסוק זה, וטוען את ההפך מטענות הנוצרים: ישו לא סבל בגלל עוונות עם ישראל, אלא עם ישראל סובל בגלל עוונות אומות העולם. אין ספק כי זהו הוא אחד מהמקומות המובהקים ביותר לפרשנות מגמתית אנטי נוצרית בפירוש רש"י לתורה.

[11] דהיינו לגבור על ישראל בויכוח (עיינו במדרש שכל טוב לויקרא א', ב).

[12] כמובן שרש"י לא ראה פירושים אלו, אך פרושים אלו מתבקשים ועולים מפשט הכתובים.

[13] עיינו במדרש בבראשית רבה שיובא מייד.

[14] תהיה, חרטה.

[15] בני האדם.

[16] המלאכים וצבא השמים.

[17] רעיון דומה מופיע בסיפור העקדה, שגם בו נראה שהקב"ה שינה את דעתו - תחילה הוא מבקש מאברהם להעלות את יצחק לעולה, ולאחר מכן הוא חוזר בו. רש"י מפרש כך את ציווי ה' "והעלהו שם לעולה" (בראשית כ"ב, ב):

"והעלהו" - לא אמר "שחטהו", לפי שלא היה הקב"ה חפץ לשחטו, אלא להעלהו להר לעשותו עולה. ומשהעלהו אמר לו הורידהו.

[18] דברים דומים מופיעים בפרושו של רש"י לשמות ג', יד:

"אהיה אשר אהיה" - אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות.

[19] במאה הרביעית כתב יוהן קריסוסטום, ארכיבישוף קושטא, בנאומיו נגד המתייהדים, (Adversus Judaeos) שהיהודים גזלנים, רמאים ונצלנים. ראו

http://www.fordham.edu/halsall/source/chrysostom-jews6.html#HOMILY_I

(קטע VII).

[20] וראו גם בפירוש רש"י לבראשית כ"ד, י.

[21] בניגוד למדרשי חז"ל המשבחים את כיבוד האב של עשיו.

[22] א. דוגמאות לכל אלו יובאו בהמשך.

ב. עיינו בספרו של א' גרוסמן, "רש"י", עמודים 104-106.

[23] המיוחד באויבים אלו לעומת אויבים אחרים, כגון מצרים או בבל, הוא שהם ניסו לתפוס את מקומו או מעמדו של עם ישראל.

[24] וראו גם את פירוש רש"י לבראשית כ"ו, לד:

"בן ארבעים שנה" - עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ', יד) "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.

בהמשך נתייחס לפירוש זה ביתר הרחבה.

[25] וראו גם בפירוש רש"י לבראשית כ"ה, כח:

"כי ציד בפיו" - ...ומדרשו, בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

[26] מגמה זו בולטת מאוד על רקע הפשט של פרק כ"ז, בו יצחק רוצה לברך את עשיו, אך יעקב משיג את הברכות "במרמה" (לשון יצחק בפסוק ל"ה).

[27] ראו פירושי רש"י לפסוקים הבאים (בפרק כ"ז): יט, כד, לה.

[28] רש"י מדגיש שיעקב לא רימה את יצחק אלא רק פעל בחכמה; עיינו רש"י לבראשית כ"ז, לה.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)