דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ו -
שיעור 154

הארכת הבדים בימי בית ראשון בבית ה' (ב)

הרב יצחק לוי
28.10.2015

הקדמה

בשיעור הקודם, התחלנו לעסוק בסוגיית הארכת הבדים בימי בית ראשון, ועמדנו בעיקר על המשמעות הרוחנית של הדבר, ועל הביטויים השונים של השפעת קדש הקדשים על הקודש. בשיעור זה ננסה להבין באופן מעשי את אופן הארכת הבדים.

מעשה נסי או מעשה טבעי?

ככלל ישנן שתי גישות שונות בנוגע לשאלה האם הארכת הבדין היתה מעשה נסי, או שמדובר על דבר שנעשה בדרך הטבע.

התוספות טוענים כי:

"דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה - מעשה נס היה. דארון באמצע קדשי הקדשים היה ולכל צד היה עשר אמות ומקום ארון אינו מן המדה כדאיתא בפרק קמא דמגילה (י:) ואם כן אפילו למאן דאמר שהבדים נשמטים לצד אחד, היאך מגיעים עד הפרוכת הא לא היה אורכן עשר! אלא ע''י נס האריכו הבדים עד שהיו דוחקין ובולטין ונראין כשני דדי אשה לחיבתן של ישראל"    (מנחות צח:).

אורך קדש הקדשים במשכן היה עשר אמות. בהתחשב בדעה כי הארון מצוי באמצע קדש הקדשים, על מנת שיבלטו הבדים גם במקדש שם גודל קודש הקדים היה עשרים אמה, חייבים היו הבדים להתארך על ידי נס.

הרד"ק לעומתם סובר כי הדברים נעשו על דרך הטבע:

"ויאריכו הבדים - האריכו אותם לחוץ, כלומר שמשכו אותם כלפי חוץ. לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף. ומתחילה היו הבדים נתונים בארון בשוה שהיו עודפים אחורי הארון כמו לפני הארון שהרי ארבעה אנשים היו נושאין אותו לכל בד שני אנשים, אחד לפניו ואחד לאחוריו. וכיון שהביאו הארון לדביר כמו שהיה עם בדיו ולא היה עתיד עוד לנשוא בכתף האריכו הבדים ומשכום כלפי חוץ עד שנראו ראשי הבדים על פני הדביר, כדי שיהיה נכנס שם כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה הנה והנה ולפיכך האריכו הבדים על פני הדביר, ולא יראו החוצה לפני הדביר. ואם תאמר והלא אורך הבדים לא היה אלא עשר אמות ולא נאמר בתורה שהיו נראים חוץ לפרכת, והדביר היה רחבו עשרים אמה א"כ אף על פי שמשכו אותם היאך נראו עדיין על פני הדביר? נאמר כי לא נתנו הארון סמוך לכותל מערבי אלא הרחיקו אותו מן הכותל עד כדי שיראו הבדים על פני הדביר כשמשכו אותם כלפי חוץ. ואין צריך לומר כי מקום ארון אינו מן המדה ובנס היה עומד שהרי בתוך המדה היה תחת כנפי הכרובים בתוך עשרים אמה ולא היה ממנו עשר אמה לכל רוח.

ויהיו שם עד היום הזה - שלא הסירו אותם עוד מן הארון כמו שכתוב 'לא יסורו ממנו', וגם לא החזירו אותם לאחוריהם אלא היו משוכים לפני הדביר לעולם. זהו עד היום הזה. א"כ דלתות שער הדביר לא היו נסגרות לפיכך הוצרך שלמה לעשות פרכת להיות מבדילו"    (מלכים א ח', ח).

תחילה כאמור אומר הרד"ק כי משכו את הבדים כלפי חוץ ידנית, פיסית. הנימוק למשיכה היא לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף, שהרי עם הכנסתו לבית קדשי הקדשים, אין מוציאין את הארון עוד לא למסעות ולא למלחמה[1]. בנוסף טוען הרד"ק כי הארכת הבדים נועדה לכך שכאשר הכהן גדול נכנס לפני ולפנים, הוא ייכנס ישירות בין הבדים. הצורך בהארכה להסבר זה, הינו מפני שקדש הקדשים בבית ראשון, גדול פי שניים מגודלו במשכן.

הרד"ק מבין כי אורך הבדים הוא עשר אמות, ובדבריו הוא נוגע בסוגיה נוספת הקשורה לעניננו - מיקום  הארון בקודש הקודשים. הרד"ק טוען כי לא נתנו את הארון סמוך לכותל המערבי של קודש הקודשים, מכיון שסידור כזה היה מונע את בליטת הבדים. לטענתו הזיזו את הארון ממרכז החדר מזרחה, וזאת על מנת שיגיעו למרחק כזה מן הפרוכת שם הבדים יוכלו לבלוט בפרוכת.

בנוסף מעיר הרד"ק, כי מכיון שהדלתות לא נסגרו הוצרך שלמה לעשות פרוכת, על מנת הבדים יוכלו לבלוט בפרוכת עם הדלתות הפתוחות.

בפירושו לדברי הימים, מוסיף הרד"ק נקודה נוספת:

"שהיה פרישת הכנפיים ברחוב גם כן עשרים אמה כמו שהיה באורך, או היה רוחב הכנפיים כרוחב הארון ואורך הבדים"               (דברי הימים ב ה', ט).

מהצעתו הראשונה, יוצא דבר מרחיק לכת. מדבריו עולה כי הכרובים נפרשו עשרים אמה לא רק לאורך, כי אם גם לרוחב. אם כך, הרי שהכרובים תפסו את עיקר שטחו של קודש הקודשים שהוא עשרים אמה על עשרים אמה, ואז הארון והבדים היו מקורים כולם על ידי הכרובים, שפרשו את כנפיהם על כל אורכם.

רבי יוסף קרא מוסיף כך:

"ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר' - במקרא זה אומר אני, יוסף ברבי שעון, שזהו פשוטו ומליצתו ובירורו של דבר, ולא כפוסח על שתי הסעיפים, אלא באמת ובנכוחה:

ויאירכו הבדים - לא שנארכו ראשי הבדים מעצמן והגיעו להם עד אמה טרקסין; מפני כמה דברים; אחד, שאם כן היה לו למקרא לומר: 'ויתארכו הבדים', ולשון ויאריכו הבדים משמע: שאחרים מאריכין אותם. ועוד, לכל איש שכל יש לו לשום על לב, שכשם שהוצרך שלמה לבנות שני כרובים, שכל אחד עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, לבד משני כרובים שעשה משה העומדים על הכפורת, כדי למלאות רוחב הדביר מצפון לדרום; שתהא כנף הכרוב האחד נוגעת בכותל הדרום, כשפירשו כנפי הכרובים, וכנף הכרוב השיני נוגעת בקיר השיני בכותל צפון; כמו כן הוצרך לעשות בדים לארון, של עשרים אמה, שיהו מגיעין שני ראשי הבדים לכותל מערב, ושני קצותם השניים לפתח הדביר, הוא אמה טרקסין, כדי למלאות מאורך הבדים מכותל מערבישל דביר לכותל מזרחי של דביר.

ועל כורחך פתרונו ויאריכו הבדים - האומנין שבנו להם הבנין, עשו בדים לארון, והארכיו אותם הבדים על בדי הארון שעשה לו משה במדבר; שאותם בדים שעשה לו משה במדבר היו קצרין, שלא היו אלא לשאת את הארון בהם, ואילו היו אורכן שערים אמה, כדי שיהו נוגעין בכותל המערב של דביר; וזהו ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר´ופתרונו: עד פני הדביר, כלומר: עד כותל מזרחי של דביר. ולא יראו החוצה- שלא היה אורכן יותר על עשרים אלא עשרים בלבד , כדי שיהו מגיעין מכותל זה לכותל זה, ולא יותר. ומדרש רבותינו (ראה יומא נד. ורש"י כאן): ויראו ראשי הבדים- בפרוכת שכנגד הפתח, באמה טרקסין; יכול יהו מקרעין בה? תלמוד לומר: ולא יראו החוצה; הא כיצד? דוחקין ובולטין כמו שני דדי אשה. כעיניין שנאמר 'בין שדי ילין' (שיר השירים א', יג)"                                                                      (מלכים א ח', ח).

גם הוא כרד"ק מדבר על הארכה בדרך הטבע, ומציע באופן מעשי כי הארכת הבדים נעשתה על פני הבדים של שעשה בצלאל לאורך של עשרים אמה. כלומר, הכפילו את גודל הבדים על מנת שיתאים לגודל החדר ויוכל להיות מקצה לקצה (כך גם דעת רש"י - דברי הימים ב ה', ט).

אם נבוא לסכם את האפשרויות השונות הנוגעות להארכת הבדים.

שני נתונים בסיסיים עומדים ברקע:

  1. מיקומו של הארון בקודש הקודשים.
  2. אורך הבדים.

ככל שהארון מונח יותר בקצה המזרחי של קודש הקודשים, כך אין צורך כל כך להאריך את הבדים, ולהיפך.

כדי לבחון כיצד הדבר מתקיים, נתחיל בסוגיית מיקום אבן השתיה[2].

מיקום אבן השתיה

בראשונים, מצינו מספר דעות בנוגע למיקום אבן השתיה בקודש הקודשים, ומתוך כך גם לגבי מיקומו של הארון:

  1. מקום האבן במרכז קודש הקודשים. כך משתמעת דעתו של הרד"ק (מלכים א ח', ח) , וכן דעת בעלי התוספות (מנחות צח: ד"ה דוחקין) המצטטים את הגמרא במגילה, לפיה הארון היה נמצא באמצע קודש הקודשים, ולכל צד היו עשר אמות ומקום הארון אינו מן המידה[3].
  2. מקום האבן במזרח קודש הקודשים בסמוך לכניסה. כך מביא הריצב"א בתוספות (בבא בתרא כה. ד"ה וצבא). הסיבה למיקום המזרחי לדעה זו הינה על מנת לאפשר תיקונים בארון בו מונח ספר התורה, ללא הליכה מרובה בקודש הקודשים[4]. לסוגייתנו, דעה זו יכולה כאמור לאפשר יותר בקלות, לשמר את הבדים באורך עשר אמות.
  3. מקום האבן במערב קודש הקדשים. כך היא דעת הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ד, הלכה א). לכאורה, הסיבה לדעה זאת נובעת מן העובדה שעיקר השראת שכינה נמצאת במערב. מכיון שכך, הארון שבו עיקר השראת השכינה, היה בודאי כמה שיותר מערבה.

ראשית, יש לציין, כי לא ידוע לנו על מקור לדעה כי האבן והארון היו במזרח קודש הקדשים, ולא לדעה שהיו במערבו, גם אם הסברה לדעת הרמב"ם נראית נכונה וחזקה. הדעה היחידה בין הראשונים המתבססת על מקור בדברי חז"ל, היא דעת בעלי התוספות במנחות הסוברים כי הארון היה באמצע קודש הקודשים.

מעבר לכך, לדעה כי מיקום הארון במרכז קודש הקדשים, יוצא כי בבית המקדש הראשון, המקום זהה למיקום הארון במשכן. אך לפי שתי הדעות האחרות, יוצא לכאורה שישנו הבדל עקרוני בין מציאות המשכן למקדש, ונקודה זו זוקקת עיון גדול. סיבת השינוי אינה היחס הפנימי בין הארון לחדר ומיקומו היחסי, אלא הזיקה בין קודש הקודשים למקום בריאת העולם.

בעבר ניסינו לומר כי הוית המשכן קשורה במקורה למעמד הר סיני, ואילו הוית המקדש קשורה במהותה לבריאת העולם. אם כך, במעבר ממשכן זמני אפילו בתחנותיו בארץ ישראל, למקדש קבוע בהר המוריה, משתנה מיקומו של הארון, סימן שהזיקה בין המבנה לשטח- להר המוריה, משפיעה יותר על מיקומו היחסי של הארון בתוך המבנה, מאשר המיקום שהיה במשכן.

לכאורה לפי דעות אלו, המעבר למקדש הקבוע בהר המוריה בירושלים, משנה את מיקומו של הארון הקשור במהותו למקום בריאת העולם. כלומר גורם החיצוני לארון עצמו קובע את מיקומו בחלל קודש הקודשים.

האם עניין זה קשור לתורה המצויה בארון?

ייתכן להציע כי לפי הבנה זאת, ועל פי דברי הזוהר כי הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא (כלומר שהתורה היתה התבנית והתכנית בה התבונן כביכול הקב"ה בבריאת העולם), כי עובדה זו משפיעה על מיקומו של הארון בקודש הקודשים. על פי הצעה זו, הזיקה בין בריאת העולם לתורה המונחת בארון יכולה להשפיע על מיקום הארון בקודש הקודשים, וזאת כמובן על פי הדעות לפיהן הארון המונח על אבן השתיה נמצא במערב קודש הקודשים או מזרחו.

מובן שרעיון זה הינו הצעה בלבד המנסה למצוא סיבה מדוע לשנות את מיקומו של הארון בקודש הקודשים, במעבר בין משכן למקדש. השאלה המקורית והבסיסית הינה מהו מקומה של אבן השתיה ממנה הושתת העולם בתוך קודש הקודשים.

הארכת הבדים ואורכם

ראינו לעיל את מחלוקת הראשונים האם הארכת הבדים נעשתה בדרך הטבע או בדרך נס. שאלה שניה, הנובעת משאלה זו הינה מה התרחש בפועל? גם אם ההארכה נעשתה בדרך הטבע, כיצד היא התבצעה? גם בכך מצינו מספר תשובות:

  • משכו את הבדים של ארון בצלאל (רד"ק לעיל).
  • האריכו את הבדים על ידי תוספת מוט (כך דעת האבן עזרא). בכיוון זה הולך ד"ר עלי טל אור, המציע במאמר[5] כי היה בד חיצוני חלול קבוע, ובתוכו שני בדים פנימיים היכולים לנוע כבוכנה.
  • החליפו את בדי הארון לבדים חדשים ארוכים יותר (כך סבר הרלב"ג וכן המהר"י קרא).

מהו אורך הבדים?

  • עשר אמות (רד"ק).
  • שתים עשרה אמות - עשר אמות מהפרוכת עד הארון, אמה וחצי לרוחב הארון, ועוד חצי אמה להשחיל דרך הטבעות האחוריות שלא יסורו הבדים מן הטבעות (ענף עץ עבות במהרש"א).
  • עשרים אמה (רבי יוסף קרא).
  • יש הרוצים לומר כי אורך הבדים היה אחת עשרה וחצי אמות, ועוד עשר אמות אורך המשכן עצמו, סה"כ: עשרים ואחת וחצי אמות.

רבנו בחיי מתייחס לגניזת הארון בימי יאשיהו, ומוסיף הערה מעניינת ביותר ביחס לאורכם של הבדים וכך דבריו:

"והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים: האחד לעילוי קדושתו, שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה, והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון, היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה: 'שני שדיך כשני עפרים' (שיר השירים ד', ה), וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה תרגם יונתן: 'ויהי בשלשים שנה' (יחזקאל א', א), והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר (סג:) כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה: 'רד לביתך' (שמואל ב י"א, ח), אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה, משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך" (דברים י', א).

לדעת רבנו בחיי, הבדים בימי יאשהיו נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, ויאשיהו ראה בכך סימן לכך שהארון מזומן ומתכונן לנסיעה. על פי הבנה זו, הארכת הבדים בימי שלמה היא סימן מובהק לקביעות, למנוחה, לאחיזת נצח במקום, ואילו הקיצור הוא סימן של הכנה לסילוק.

לפי הבנה זאת, גם עצם אורכם של הבדים משמש כסימן של הקב"ה ליחסו לכנסת ישראל, כסוג של ברומטר, סימן להנהגה האלוקית באותו דור.

מצב זה דומה במידת מה גם לכרובים עצמם, לפניהם המצודדים האחד כלפי השני כביטוי לעשיית רצונו של מקום, לכרובים המחובקים יחדיו המסמלים כחיבת זכר ונקבה את היחס בין כנסת ישראל לקב"ה.

מובן שרבנו בחיי רואה תופעה זאת בהקשר ההיסטורי הכולל שלה, מתך התבוננות מקיפה בתקופת יאשיהו, וקיצור הבדים הינו אחד הסימנים המבשר את הגלות הקרבה ובאה ומכאן לקשר שלה עם גניזת הארון.

 

[1]   הצבענו על כך שניתן לפרש מגמה זאת גם באופן קיצוני, ולחשוב כי קביעות זאת מפקיעה בעצם את יכולת השכינה להסתלק מן המקדש אם מעשי בני ישראל אינם רצויים כפי שקרה בימי שלמה.

[2] בנושא זה עסקנו בשיעורינו בשנת תשע"א, בשיעור 'מקום הארון ומקום המזבח במקדש בירושלים'.

[3]    המהר"ל בחידושי אגדות לבבא בתרא (צט.) המביאה את הברייתא לפיה ארון שעשה משה יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח, מסביר כי הארון ראוי לו מקום האמצעי דוקא, כי האמצעי הוא מיוחד אל דבר נבדל, כי הארון הוא נבדל מן הגשמי לגמרי.

[4] נימוק זה לא מופיע אצל בעלי התוספות, אלא במנחת חינוך (מצוה צה - בניין בית הבחירה) שם הוא מביא את הדעות השונות ודן בצדדים השונים.

[5]    ד"ר עלי טל אור, מבנה בדי ארון הברית, שמעתין 171, ע' 18 ואילך.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)