במדבר | 'אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי' – על אהבה ויראה

השיחה ניתנה בסעודה שלישית פרשת במדבר ה'תשע"ט, סוכמה על ידי הדר הורוביץ ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

בפרשתנו מתוארים סדרי החניה של בני ישראל במדבר, ובמרכזם המשכן:

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת: (במדבר א, נג)

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: (שם ב, ב)

הפרשה מסתיימת עם אזהרה חמורה לבני קהת, נושאי קדש הקודשים:

וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד: ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: (שם ד, טו-כ)

הפסוקים מביעים פאניקה גדולה. ישנה סכנה ממשית לחייהם של בני קהת, עד כדי כך שברירת המחדל היא שהם ימותו – "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו"! המשפחה העוסקת בכלים הקדושים ביותר, היא זו שצריכה להזהר במידה הרבה ביותר.

ממה עליהם להשמר? הרמב"ן מציע שתי אפשרויות:

ולא יבאו לראות כבלע את הקדש – כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו זהו כסויו, לשון רש"י. והוא דעתו של אונקלוס. ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פא:), שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו, שהגנבה והגזל יקראו בליעה, מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא):       
ור"א אמר כפשוטו, שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון. (רמב"ן שם, כ)

יכולות להיות שתי בעיות אפשריות בהתנהגות הלויים, קיצוניות והפוכות זו מזו:

הראשונה היא זלזול בקודש; הלויים עלולים להיות כה מורגלים בעיסוק עם כלי השרת, עד כדי כך שהם ישכחו את קדושתם הרמה. דוגמא לאירוע בו חשש זה התממש הוא מות עוזה בעקבות שליחת ידו לאחוז בארון ה'. עוזה שכח את מעלת הארון, ש'נושא את נושאיו', ולכן חטא ומת.

השנייה היא התקרבות יתירה לקודש, עד כדי איבוד גבולות. החשש הוא שתוך כדי עבודתם בני קהת יכירו במעלתם הרמה כל כך של כלי הקודש, והם ינסו להתקרב אליהם יתר על המידה, כמו נדב ואביהוא. כך עולה מדברי המדרש:

א"ר יהודה הלוי ברבי שלום רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת צא ולמד מן המקרא הזה ולא יבאו לראות כבלע וגו' מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון לפיכך היו מתכלים שנאמר (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי. (במדבר רבה פרשת במדבר, ה)

הקדושה היא כמו מגנט לנשמתם של הלויים! הם כל כך משתוקקים להתאחד עם הקודש, עד כדי כך שיעברו על איסורים. מדוע?

ראשית כל, בקדושה יש מימד משמעותי של מסתורין. יצר הסקרנות מתעורר באדם לנוכח העל-טבעי, והוא רוצה להבין אותו ולהתקרב אליו. נוסף על כך, הקשר הטבעי בין יהודי לבוראו גורם לאדם למשיכה טבעית לכל דבר שבקדושה. רצון זה להדבק בקדושה טבוע בנו מלידתנו.

אך יש להיזהר מאוד לא להגיע לקיצוניות. מידת האהבה עלולה להקיף את כל כולו של האדם, עד כדי כך שהוא יטבע בה. הוא יהיה מנותק לגמרי מכל יראה כלפי ה', כי כולו מלא באהבה. שכחת מידת היראה עלולה להיות הרסנית ביותר – האדם מאבד את הגבולות בינו לבין הקב"ה. מלמד אותנו הרמב"ם מהו האיזון הנכון:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים ... מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה ... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. (יסודי התורה ב, ב)

דווקא מתוך הכרת ואהבת ה' על האדם לירא ממנו יראה גדולה! ללא מידת היראה מהקב"ה, האדם עלול לחשוב שגם הוא אלוקות, כי כל הגבולות בינו לבין הקב"ה נפרצים.

כל מערכת המצוות מבוססת על הנחת היסוד שישנו הקב"ה המצווה אותנו, וישנם אנו המצוּוִים במצוות. אם האדם אינו בעל גבולות ואינו ירא מה', הוא עלול לחשוב שהכל מותר לו. דוגמא לכך היא מעשיהם של נדב ואביהוא. בנוסף, זהו חטאם של אותם 250 מקטירי הקטורת בפרשת קרח, שחסרה להם יראה מהקדושה שבהקטרת הקטורת.

תופעה דומה אנו יכולים לזהות כיום. לאורך כל השנים, מימד היראה מהקב"ה היה נוכח ביותר, והיה ניכר יותר מאשר מימד האהבה וההתלהבות (למעט בחסידות). כנראה מתוך ריאקציה, במאה האחרונה הדבר התהפך; כיום אנשים מחפשים הרבה יותר אהבה ודבקות בקב"ה. תופעה זו מספקת הרבה רעיונות ורגשות חיוביים שהיו חסרים מאוד בעבר. אך עם זאת, עלינו להזהר בתחומים מסוימים. דנו בעבר באריכות בשאלת הנחת תפילין כל היום, והגיעו למסקנה שיש בכך יוהרה גדולה. אכן, גדולי עולם שכתבו רבות על קדושה כמו הרב סולובייצ'יק הניחו תפילין רק בתפילת שחרית, ואילו כיום אנו מוצאים בחורים צעירים המרשים לעצמם לנהוג ביוהרה שכזו. לדעתי, זה נובע מתוך צמצום תחושת היראה כלפי הקדושה וכלפי הקב"ה בדורנו. כן נוגע הדבר לשאלת העלייה להר הבית. עלינו לזכור את אמירת הגמרא בברכות (ל:): "במקום גילה שם תהא רעדה".

דווקא במדבר, בו נמצאים לבד עם ישראל והקב"ה ויכולים להגיע לקרבה גדולה, צריך פרק שלם להורות על סדרי הנשיאה של כלי קודש הקודשים. אף על פי שהדבר הרי הוא כזריית מלח על פצעיו של אהרון ששני בניו מתו משום קרבה יתירה לקודש, אין מנוס מכך.

בגמרא מסכת יומא מובא מעשה:

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם! – אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה – צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה – אינה צנועה מבעלה. (יומא נד.)

מקשה רב חסדא: איך ייתכן שהראו לעם ישראל את הכרובים? הרי בפרשתנו ראינו שאפילו בני קהת נאסרו בכך! מתרץ רב נחמן: בזוגיות, בתחילת הקשר יש בושה בין בני הזוג. תוך התפתחות הקשר, בני הזוג יותר נחשפים זה לזה. כך גם כאן, בין עם ישראל לקב"ה: במדבר, עם ישראל רק התחיל את הקשר בינו לבין ה', ומידת האהבה לא יכלה להתגלות במלוא עוצמתה. בימים בהם בית המקדש עומד על תילו בירושלים, עם ישראל והקב"ה עברו כברת דרך יחד, וראוי שמידת האהבה תתגלה במלוא עוצמתה.