דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | מנהיגותו של יהודה | 1

קובץ טקסט

א. "כי יהודה גבר באחיו"

פרשות וישב-מקץ-ויגש עוסקות בבני יעקב וביחסים ביניהם, ואחד הנושאים העולים בפרשות אלה הוא נושא ההנהגה. בדברי הימים א' פרק ה' מתומצת הנושא במילים הבאות:

(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:
(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף:

הפסוק בדברי הימים מציג את נטילת הבכורה מראובן, והעברתה ליוסף וליהודה. יוסף קיבל את הבכורה מבחינת הירושה (כלומר - קבלת שתי נחלות), ויהודה קיבל את ההנהגה[1]. מדוע ניטלה הבכורה מראובן? לפי פסוק א', בגלל מעשה בלהה (עיינו בראשית פרק ל"ה, פסוק כ"ב) עברה הבכורה מבחינת הירושה ליוסף, אך מדוע עברה ההנהגה ליהודה? במקרה זה הנימוק הוא אחר: "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו", כלומר יהודה קיבל את המנהיגות באופן טבעי מידי אחיו. לקיחת המלוכה מראובן והעברתה ליהודה לא הייתה בגלל חטא ראובן עם בלהה, אלא מפני שיהודה התאים להנהגה יותר מראובן[2].

אנו נעיין בשני אירועים בהם מוצגת מנהיגותם של יהודה וראובן, ננסה להבין את סגנון המנהיגות של כל אחד מהם ואת ההבדלים ביניהם, ומתוך כך להבין מדוע "יהודה גבר באחיו", וקיבל את ההנהגה. האירוע הראשון הוא מכירת יוסף, המופיע בפרשת וישב, בו נעסוק השבוע, והאירוע השני הוא הערבות לשלומו של בנימין, המופיע בפרשת מקץ, ובו נעסוק בשבוע הבא.

ב. מכירת יוסף

פעולותיו וכישלונותיו של ראובן למניעת הריגת יוסף

האחים מתכננים להרוג את יוסף:

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא:
(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (בראשית פרק ל"ז).

כיצד מגיבים שני ה"מנהיגים", יהודה וראובן? יהודה אינו מגיב בשלב זה, אך ראובן שומע את תכניתם ומיד נזעק להציל את יוסף:

(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:

מפסוק זה ברור שראובן הוא זה שהציל את יוסף ממוות בטוח: אלמלא התערבותו המהירה של ראובן, יוסף היה נהרג מיד[3]. באופן סמוי, הפסוק יכול ללמד דבר נוסף: הוא פותח במילים "וישמע ראובן", ומכך ניתן ללמוד שראובן לא היה ממש שותף לשיחתם של האחים, אלא הוא עמד מן הצד ושמע את דבריהם. נרמזת כאן אפשרות שהיה מרחק מסויים או חוסר שיתוף בין ראובן לאחיו.

האחים רוצים להרוג את יוסף וראובן אומר להם "לא נכנו נפש", אך האם האחים שמעו לו? בפסוק הבא אין תגובה של האחים אלא דיבור נוסף של ראובן[4], ועובדה זו מלמדת שהאחים לא שמעו לו[5] ולכן ראובן נאלץ לדבר אליהם שנית, ולנסות לשכנעם בדרך אחרת:

(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:

מהו תוכן דבריו של ראובן אל אחיו? ראשית, הוא מנסה לשכנעם שהריגת יוסף תחשב להם לחטא, ולכן הוא אומר להם "אל תשפכו דם". שנית, הוא מציע להם אלטרנטיבה: במקום להרוג את יוסף במו ידיהם, ישליכוהו לבור. הצעתו של ראובן לאחים נוקטת גישת אחרת ממה שאמר להם עד כה. עכשיו, הוא כביכול מסכים עם האחים ומשתתף איתם ברעיון להרוג את יוסף, אך הוא מציע להם לעשות זאת בצורה יותר "נקייה": יוסף ימות בעצמו בבור, וכך הם ירוויחו שני דברים: מצד אחד - יוסף ימות, ומצד שני - הם לא יהיו אחראים ישירות למותו ולא יהרגוהו במו ידיהם, אלא רק יגרמו למותו בצורה עקיפה ופעולה זו לא תחשב להם לשפיכת דם. אמנם כוונותיו האמיתיות של ראובן היו להציל את יוסף מן הבור, כפי שהתורה מעידה עליו ("לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו"), אך מכיוון שאחיו לא שומעים לו, הוא לא מצליח לעמוד מולם ולמנוע את הריגת יוסף בצורה גלויה, ולכן הוא נאלץ לעשות זאת בעקיפין: למראית עין הוא מקבל את עמדתם ומסכים לרעיון שלהם, אך מציע אלטרנטיבה "טובה יותר", שתתקבל על דעתם. האם כעת קיבלו האחים את דעתו?

(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:

לכאורה האחים קיבלו את עצת ראובן - הם אינם הורגים את יוסף, אלא משליכים אותו לבור, בדיוק כפי שהציע ראובן; אולם, נשים לב שהאחים אינם עונים לראובן, ואפילו הכתוב עצמו אינו אומר: "וישמעו אחיו", או "וישליכו אותו הבורה כאשר אמר ראובן". אין כל אמירה שמבטאת התייחסות של האחים לדברי ראובן. ההבנה שלמעשה האחים לא שמעו בקול ראובן מתחזקת מהמשך הסיפור:

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:
(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:

האחים יושבים לאכול לחם, ובראותם את הישמעאלים אומר יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו": לפי דברי יהודה מתברר לנו, שהאחים עדיין חושבים להרוג את יוסף! כלומר, כאשר האחים זורקים את יוסף לבור ויושבים לאכול הם עדיין מצפים למותו של יוסף, וזאת כיון שראובן לא הצליח להניאם מרעיון זה - האחים לא היו מוכנים לשמוע את דבריו, ומכיוון שראובן לא היה מספיק חזק לעמוד מולם הוא נסוג מדעתו, ולפחות כלפי חוץ קיבל את עמדתם שיש להרוג את יוסף אך הציע דרך 'נקייה' לעשות זאת.

פעולותיו והצלחותיו של יהודה למניעת הריגת יוסף

הסיפור יכול היה להמשיך בכמה כיוונים: יתכן שהאחים היו עוזבים את יוסף למות בבור וראובן היה מציל אותו בלי ידיעתם, ואז אולי היה מתפתח מאבק נוסף, כשהאחים היו מנסים להרוג את יוסף בכל זאת; יתכן גם שהאחים היו מחכים בקרבת הבור כדי לראות במותו, ולא היו מאפשרים לראובן להצילו, ואז יוסף היה מת בבור; אפשרות נוספת היא שהאחים היו דואגים למותו בצורה ישירה או עקיפה. ולם, הסיפור מסתיים אחרת, בעקבות התערבותו של יהודה. הבה ונבחן את דברי יהודה ואת יחסיו עם האחים ונעמתם עם דברי ראובן ועם יחסיו אל האחים:

א. יהודה יושב עם אחיו לאכול לחם. הפניה שלו אליהם מתוארת במילים "ויאמר יהודה אל אחיו", וניכר שהוא חלק מן החבורה של האחים - הוא לא בא מבחוץ. עובדה זו בולטת על רקע היחסים של ראובן עם אחיו. בתחילת סיפור המכירה ראינו שהאחים אומרים "איש אל אחיו... לכו ונהרגהו" (פסוקים י"ט-כ') - יש עצה אחת של האחים[6], וראובן אינו שותף לשיחתם, אלא שומע מבחוץ ומתערב: "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (פסוק כ"א). גם כעת, כאשר האחים יושבים לאכול לחם יחדיו, ראובן איננו נמצא עמם, כפי שמתברר מהמשך הפסוקים.

ב. דבריו של יהודה נאמרים בגוף ראשון, כלומר הוא מכליל את עצמו עם האחים: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"; יהודה נמצא ביחד עם אחיו. לעומת זאת, דברי ראובן נאמרו בגוף שני: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור... ויד אל תשלחו בו". ראובן איננו מכליל את עצמו עם האחים.

ג. יהודה פותח במילים "מה בצע כי נהרוג את אחינו". רש"י מפרש את המילים "מה בצע" כ"מה ממון", וראב"ע מפרשם כ"מה תועלת". לפי שני הפירושים, יהודה מבהיר לאחים שהם לא ירוויחו דבר מהריגת יוסף. לאחר שיהודה הבהיר לאחיו שלא ירוויחו דבר מהריגת יוסף, הוא מציע להם הצעה רווחית: "לכו ונמכרנו לישמעאלים". דבריו של יהודה מזעזעים: הוא מתייחס להריגה או מכירה של אחיו בשיקול של רווח והפסד, ונראה אף שאם היה רווחי יותר להרוג את יוסף, הוא היה מוכן לכך. אולם לבסוף, לאחר שיהודה מפרט את השיקול הרווחי, הוא פונה אל השיקול המוסרי: "וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא". מדוע אמר יהודה את השיקול המוסרי רק בסוף? לפי סדר הדברים ניתן לחשוב שהשיקול הרווחי היה יותר משמעותי עבורו, ולכן הוא פתח בו, אך ניתן להבין אחרת: יהודה רוצה לשכנע את אחיו, ולכן הוא איננו פותח בהטפת מוסר שתגרום להם להתרחק ממנו ולאטום את אוזניהם ואת ליבם, אלא הוא פותח בדברים שהם יהיו מוכנים לשמוע: הוא פותח בשיקול הרווחי, ורק אחר כך מזכיר את השיקול המוסרי, וכך הוא אכן מצליח לשכנע את האחים לשמוע לו. ראובן, לעומת זאת, פותח מיד בשיקול המוסרי; אמנם יש בכך עמדה מוסרית משמעותית, אך יתכן שהעובדה שהוא בחר לפתוח בהטפת מוסר גרמה לאחים לאטום את אוזניהם ולא לשמוע לו. בהמשך, כדי להציל את יוסף, נאלץ ראובן לסגת כביכול מעמדתו המוסרית ולהסכים לרעיון של הריגת יוסף, ולהציע שיעשו זאת בצורה עקיפה. נסיגה זו מהעמדה המוסרית איננה מכובדת, והאחים אינם מזדהים עם דברי ראובן.

כדי לשכנע אנשים לא מספיק להיות בעל עמדה משמעותית וצודקת, אלא צריך לדעת איך לומר את הדברים כך שיכנסו לליבם ולא יעוררו התנגדות. יהודה הצליח בכך, וראובן נכשל בכך.

ד. כאשר נעיין שנית בדברי יהודה (פסוקים כ"ו-כ"ז), נבחין בתופעה מעניינת: המילה "אחינו" מופיעה פעמיים בהתייחסותו אל יוסף. מילה זו מופיעה בתחילת דבריו, בתוך השיקול הרווחי, וגם בסוף דבריו, בשיקול המוסרי. כלומר, כבר בתחילת דבריו מכניס יהודה את התחושה שמדובר ב"אחינו", ותחושה זו מתעצמת כאשר הוא אומר "כי אחינו בשרנו הוא". יהודה מכניס לדבריו רגש שעד כה לא הועלה, ודבריו נכנסים אל ליבם של אחיו. כמו כן, נשים לב שהמילה "אח" בהטיות שונות חוזרת ארבע פעמים בשני הפסוקים של דברי יהודה: פעמיים היא מתארת את היחסים בין יהודה לאחיו, ופעמיים יהודה קורא ליוסף "אחינו". נראה שהאחווה היא אחד המוטיבים המשמעותיים בהתנהגותו ובדבריו של יהודה, ונקודה זו משפיעה ביותר על אחיו. תחושת השותפות של יהודה עמהם גורמת לאחים לשמוע לו, והעובדה שהוא גם מכליל את יוסף בשותפות זו וקורא לו "אחינו" מביאה אותם להסתכל על יוסף בצורה שונה: הוא לא אויב, אלא אח. לפי זה, נראה שהעובדה שיהודה פתח בשיקול הרווחי הייתה טקטית, ולא עקרונית: השיקול הרווחי הוא לא העיקר מבחינת יהודה, אלא הוא משמש אמצעי כדי לשכנע את האחים. ראובן, לעומת זאת, לא התייחס כלל לרגש האחווה והוא לא מכנה את יוסף "אחינו". כשם שהוא מרוחק מהאחים - כך הוא מרוחק מיוסף, ודבריו על הצלתו הם אמנם מוסריים, אך נטולי רגש. דברים כאלו אינם מצליחים להכנס לליבם של אחיו.

ה. לבסוף, דבריו של יהודה מתקבלים ע"י אחיו, והתורה טורחת להדגיש זאת: "וישמעו אחיו" (כ"ז). על רקע הדגשה זו בולטת אי השמיעה של האחים לדברי ראובן.

נקודת המבט של ראובן

לאחר שהאחים משתכנעים מדברי יהודה, הם מוכרים את יוסף.

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:
(ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

מפסוקים אלה מתברר שראובן לא ישב עם האחים לאכול ולא היה נוכח בשעת מכירת יוסף. לכן הוא כל כך מופתע כאשר הוא חוזר אל הבור, בכוונה להציל את יוסף, ומגלה שיוסף איננו שם[7]. העובדה שראובן לא היה עם אחיו בשעת האכילה מעידה על הניתוק שלו מהם. ראובן, כפי שראינו כבר בתחילת הסיפור, איננו אחד מהחבורה, הוא איננו מכליל את עצמו עם שאר האחים, ואיננו שותף בשיחתם ובאכילתם. אמנם זו נקודת יתרון, שהרי הוא איננו שותף לעצה הרעה שלהם, אך הניתוק של ראובן מאחיו משפיע גם על העובדה שהם לא מקבלים את דבריו.

מעבר לכך, העובדה שראובן לא נמצא עם אחיו בשעה קריטית זו תמוהה מאד: אם ראובן רואה שאחיו רוצים להרוג את יוסף, והוא יודע שהם לא השתכנעו מדבריו והם עדיין הם מעוניינים במותו של יוסף, כיצד הוא עוזב את זירת ההתרחשות בשעה כל כך גורלית, והרי ברגע אחד יכול לקרות משהו שישנה את הכל? אם ראובן היה לוקח אחריות על מה שיקרה ליוסף, הוא היה צריך לשבת עם האחים ולהשתתף בשיחתם כדי למנוע התלהטות יצרים מחודשת והתפתויות לא רצויות שיכולות להזיק ליוסף. העלמותו של ראובן ברגעים הקריטיים האלה מעידה על כך שהוא לא לקח את האחריות עד הסוף. כמו כן, כאשר ראובן בא אל הבור ומגלה שיוסף איננו, הוא אמנם קורע את בגדיו ומצטער, אך על מה הוא מצטער? "ואני אנה אני בא": זהו תיאור קשה מאד - יוסף נעלם וראובן עדיין לא יודע מה קרה לו, אך במקום להצטער על יוסף הוא מצטער על עצמו. התנהגות זו מאפיינת גם את האחים: הכתוב אינו מתאר תגובה מפורשת של האחים לדברי ראובן[8], כאילו הם אומרים לו: 'זה מה שמטריד אותך? זו לא בעיה. בקלות אפשר להסיר ממך את האחריות למעשה', והפסוק הבא מתאר את התרמית: טבילת כתונת יוסף בדם ושליחתה אל אביהם. האחים מכינים סיפור כיסוי שינער מהם את האחריות למעשה, ובעצם האחים עושים מעשה המתאים להלך מחשבתו של ראובן: ראובן לא יודע כיצד לגשת אל אביו וכיצד יקח אחריות על שאירע, והאחים עושים מעשה שיסיר את האחריות מראובן ומכולם.

בפרשת מקץ, לאחר שנים רבות, כאשר האחים מגיעים למצרים לקנות אוכל, ויוסף כשליט במצרים מתנכר אליהם ומתנהג אליהם בצורה שאיננה רגילה, אנו שומעים שיחה בין האחים המעלה "זכרונות" מאירוע המכירה:

(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:
(כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (פרק מ"ב).

שוב אנו עדים לשיחה המתנהלת בין האחים, והלשון "ויאמרו איש אל אחיו", מזכירה את השיחה הראשונה של האחים המתכננים להרוג את יוסף, שגם היא נפתחה במילים "ויאמרו איש אל אחיו". בשני המקרים יש שיחה בין האחים, ובשני המקרים ראובן עומד מן הצד, אינו שותף לשיחתם, ומעיר הערה מבחוץ.

האחים, בהתייחסם לאירוע של מכירת יוסף, מתארים את האירוע בצורה רגשית: הם מזכירים את תחנוניו של יוסף, ואת אכזריותם אליו, ונראה שלדעתם זו עיקר הבעיה, כפי שמפרש הרמב"ן:

"חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם, ולא ירחמו..."

נשים לב שבדבריהם מדגישים האחים "אשמים אנחנו על אחינו". יהודה הוא זה שהכניס לליבם את ההרגשה החזקה שיוסף הוא אחיהם, ולכן ראוי לרחם עליו, וכעת כאשר הם נזכרים באירוע, לאחר שנים רבות, עדיין ההתייחסות שלהם לאירוע היא כהתייחסותו של יהודה: אחינו בשרנו הוא, ואנו לא רחמנו עליו - למרות שלא הרגנו אותו, חטאנו כלפיו.

תגובתו של ראובן מעניינת מאד. ראשית, הוא מוצא מכלל האחים: "ויען ראובן אותם", כביכול הוא אינו שותף בדברים הקודמים. האחים מרגישים אשמה על התאכזרותם כלפי אחיהם, וראובן איננו שותף לתחושת האשמה (שהרי הוא ניסה להציל את יוסף, ולא היה שותף למכירתו), אלא הוא כעומד מן הצד ואומר להם: "אמרתי לכם"; אדם שאומר משפט כזה איננו שותף למה שעובר על זולתו, אלא דואג להבהיר שהוא הצודק. שוב מתגלה הנתק בין ראובן לאחיו. נשים לב שוב לכך שגם כאן ראובן מדגיש את עניין שפיכת הדם כחטא שרובץ על האדם, ואיננו מזכיר את הקשר הרגשי אל יוסף. האחים חוזרים בדבריהם על עמדתו של יהודה - אחינו הוא, וראובן חוזר בדבריו על עמדתו אז: "אל תשפכו דם". נקודה משמעותית נוספת בדבריו של ראובן היא, שראובן עצמו אומר "ולא שמעתם" ומכך ניתן לחזק את ההבנה שאכן בתחילה ראובן ניסה למנוע את הריגת יוסף, ורק לאחר שלא שמעו אליו הציע לזרוק אותו אל הבור[9]. במשפט זה ראובן אומר במפורש שהאחים לא שמעו אליו, ובכך מתחדד ההבדל בין ראובן לבין יהודה, עליו נאמר במפורש "וישמעו אחיו".

ג. סיכום ביניים

בסיפור מכירת יוסף ובהזכרתו ע"י האחים שני רבות אחר מכן, כאשר הם במצרים, אנו מגלים כמה מתכונותיהם של ראובן ושל יהודה כמנהיגים: שניהם לוקחים אחריות, ומנסים להציל את יוסף. ראובן הוא זה שמגיב ראשון ובזכות התערבותו המיידית ניצל יוסף ממוות בטוח, אך למרות זאת ניכר שהאחים לא שומעים אליו, והוא עצמו מעיד על כך באמרו "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (פרק מ"ב, פסוק כ"ב). יהודה, לעומתו, מצליח לשכנע את אחיו, והפסוק מעיד על כך: "וישמעו אחיו" (פרק ל"ז, פסוק כ"ז). סגנון דיבורו של יהודה משכנע את אחיו הרבה יותר מסגנון דבריו של ראובן.

הבדל נוסף ביניהם הוא ביחסיהם עם האחים. נראה שראובן מעט מנותק ומרוחק מן האחים, ואילו יהודה יושב בתוך אחיו ויחסיו עמהם קרובים, וכך הוא מצליח יותר להשפיע עליהם. יחס האחווה בין יהודה לאחיו הוא משמעותי ביותר, ויהודה משפיע על אחיו לחוש אחווה גם כלפי יוסף.

על מרכזיותה של תחושת האחווה במנהיגותו של יהודה נעמוד בשבוע הבא, בו גם נסכם את תכונות המנהיגות המיוחדות של יהודה אשר הביאו לכך שיהודה גבר באחיו וקיבל את ההנהגה.

 

[1] עיינו בשיעורינו לפרשת וישב.

[2] כך מפרש רש"י שם:

אפילו לא חלל ראובן הבכורה ולא נלקחה ממנו, אפילו הכי היה הגון יהודה למלך.

[3] עיינו מכות י.

[4] על התופעה של "ויאמר... ויאמר...", כלומר ציטוט דובר וקטיעת דבריו על ידי המילה "ויאמר" ללא התערבות כל גורם חיצוני, עיינו בהרחבה במאמרו של אלחנן סמט, "מתי אמר ראובן לאחיו "אל תחטאו בילד" והם לא שמעו לו", בספרו 'עיונים בפרשות השבוע' וכן בכתובת http://www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/10miketz.rtf

[5] בפרשת מקץ אומר ראובן במפורש "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (פרק מ"ב, פסוק כ"ב), וראו בהרחבה בהמשך.

[6] ומבחינה זו שותפותו של יהודה עם האחים היא בעייתית, שהרי הוא נמצא איתם בעצה אחת כאשר הם רוצים להרוג את יוסף!

[7] המפרשים העלו אפשרויות שונות היכן היה ראובן. היו שאמרו שהוא לא היה עם אחיו כי הוא הלך לשמש את אביו, והיו שהסבירו שלא אכל איתם כי הוא התענה על חטאו עם בלהה. עיינו ברש"י לפסוק כ"ט, המביא את שני הפרושים.

[8] כשם שבזריקת יוסף לבור הם עשו כדבריו, אך התורה איננה מתארת שעשו זאת מתוך שמיעה בקולו וקבלת דבריו.

[9] עיינו בפרושי הרמב"ן והאברבנאל לפרק ל"ז פסוק כ"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)