תולדות | בא אחיך במרמה וייקח ברכתך
השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת תולדות ה'תש"ף. סיכם דוד אורן, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
***
פתיחה
בסוף פרשתנו, פרשת תולדות, מתואר מעמד ברכת יצחק לבניו. מעמד זה, שהיה כרוך בגניבת הברכות, לא השפיע רק על יצחק ובניו, אלא גם על כל המהלך של ספר בראשית מכאן ולהבא.
הכורח לשקר ליצחק
לפני שנעיין בהשלכותיה ובמשמעויותיה של גניבת הברכות, נשוב צעד אחד לאחור: מדוע נזקקה בכלל רבקה לשקר ליצחק?
בסוף פרשת חיי שרה שקראנו אך לפני שבוע, מתוארת פגישתם של יצחק ורבקה. הפגישה נפתחת בתגובה אינסטינקטיבית־ראשונית מצד רבקה ברגע שראתה את יצחק: "וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ"ד, סד). בפירושו שם, עומד הנצי"ב עומד על ההבדל שבין שרה לרבקה, ובין אופי היחסים שלהן עם אברהם ויצחק (בהתאמה):
"ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת ואלו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו עד שראתה שאח״כ האיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם והי׳ דעתה מתקרר בתוך כך עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש הי׳ כבר סר הפחד ממנה. אבל בהיותה יושבת עם העבד. ובתוך הפחד שאלה את העבד... 'מי האיש הלזה' אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו...
ע״כ כששמעה שהוא אישהּ, 'ותקח הצעיף ותתכס'. מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה". (העמק דבר בראשית כ"ד, סד־סה)
הנצי"ב עומד על יראת כבוד שאפיינה את מערכת היחסים של יצחק ורבקה לכל אורך החיים. מאפיין שמייחד את מערכת היחסים שלהם מבין אלו של שאר האבות והאמהות.
כך, אברהם ושרה גדלו ביחד, עברו את המסע לארץ ישראל ביחד ותעו בדרכים יחד – כדברי אברהם, "כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ-לֹהִים מִבֵּית אָבִי" (בראשית כ', יג) – ועל כן הם מתנהלים ומרגישים כשותפים שווים, ו"בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם". כך, כאשר שרה נותנת לאברהם את הגר והגר מבזה אותה, כששרה פונה לאברהם היא פותחת באמירה הקשה: "חֲמָסִי עָלֶיךָ" (בראשית ט"ז, ה); כך גם כאשר שרה רואה את ישמעאל מצחק, ודורשת לגרש אותו (בראשית כ"א, ט־י). בהמשך, היחסים בין אברהם לשרה נפגמים בשעת העקידה, כאשר אברהם איננו משתף אותה במטרת הליכתו עם יצחק, וחז"ל אכן מספרים שכאשר שרה שמעה על העקידה יצאה נפשה ומתה (מדרש תנחומא פרשת וירא, כ"ב־כ"ג): היא לא הייתה יכולה לחיות בעולם בלי אמון בינה ובין אברהם.
בניגוד אליהם, יצחק היה בן ארבעים כשנשא את רבקה, ולפי המדרש (בראשית רבה תולדות ס"ה, י) גם היה עיור; הוא כבר עבר את השיא הרוחני של העקידה. יצחק היה אדם רוחני וקדוש השקוע בעצמו ובעולמו הרוחני. הקשר שלו עם רבקה איננו בנוי על יחסים הדדיים. ריחוק כזה בין בני זוג איננו חייב להיות תוצר של פגם בנישואים עצמם, ויכול להתהוות גם לאורך השנים. למשל, כאשר אחד מבני הזוג מזדקן (וזקנה היא עניין קוגנטיבי יותר מאשר כרונולוגי) בצורה מהירה יותר מבן הזוג השני, והעולמות הפנימיים שלהם מתרחקים.
במצב זה, של ריחוק שעומד בינה ובין בעלה החל ממפגשם הראשון, רבקה איננה יכולה לדבר עם יצחק על טעותו ברצונו לברך את עשיו, והיא נאלצת לפעול בדרך השקר. כך מנסח זאת הנצי"ב בהמשך דבריו, כשהוא מסביר מדוע מתואר בפרוטרוט אותו מפגש ראשוני בין יצחק לרבקה:
"וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכ״ז הי׳ סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו הית׳ רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא הי׳ מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳". (העמק דבר בראשית כ"ד, סה)
מהי "אמת"?
במקום אחר (הרחב דבר בראשית כ"ז, ט), הנצי"ב מבאר שבגניבת הברכות "הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות", וקובע שזה בגדר "עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה, כמו מצוה עצמה" (הרחב דבר שם).
המושג "עבירה לשמה" איננו ברור לגמרי, וכדי להבינו לאשורו, נפנה אל המדרש הבא, אודות בריאת האדם:
"אמר ר' סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות. מהם אומרים יברא, מהם אומרים אל יברא. ה"ה 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו': חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכולו שקר; צדק אומר יברא שעושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטט. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכה לארץ. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! מה את מבזה אלטיכסייה שלך?". (בראשית רבה פרשת בראשית, ח', ה)
אלא שוויכוח המלאכים אודות בריאת האדם, כולל הטענה כנגד ביזוי אפשרי של האמת, חותמו של הקב"ה, איננו נגמר כאן. המדרש מוסיף את תגובתו של הקב"ה:
"תעלה אמת מן הארץ! ה"ה 'אמת מארץ תצמח'". (בראשית רבה פרשת בראשית, ח', ה)
נניח לשאר המדרש, ונתמקד בסופו: מה פשר האמירה "תעלה אמת מן הארץ"? אם האדם "כולו שקר", כיצד הוא יכול 'להעלות אמת' מן הארץ?
הרב סולוביצ'יק מסביר שיש שני סוגי אמת: שמיימית, וארצית. האמת השמיימית נוקבת עד התהום. מה שנכון נכון, ומה שלא לא. לעומתה, האמת הארצית, האמת החדשה שבאמצעותה ברא הקב"ה את האדם, היא אמת שמסתכלת גם על הנסיבות. זו שמבינה שלפעמים, בשביל להגיע לתוצאות הנכונות, צריך 'לעקם' קצת את האמת השמיימית.
הבחנה זו, נכונה מאוד גם באשר לגניבת הברכות. רבקה יודעת שיצחק בוודאי איננו באמת מעוניין לברך את עשיו הרשע: עשו שבז לבכורה, איש שדה ובהמי; רצונו של יצחק לברך את עשו נובע מכך שעשיו מעמיד פנים של צדיק, אבל ברור לה שאילו היה עומד על טבעו האמיתי – הוא לא היה מעוניין לברכו. על כן, בוחרת רבקה לרמות את יצחק, כנגד האמת השמיימית – משום שהיא בוחרת בדרך של האמת הארצית.
"עבירה לשמה"
אלא שגם עבירה לשמה, היא ככלות הכל עבירה. ואכן, לשימוש בשקר, גם אם למטרות טובות, יש מחיר: מכאן ואילך, לאורך כל ספר בראשית, השקר נוכח ומלווה את המתרחש.
זה מתחיל אצל יעקב, שמרומה על ידי לבן שמחליף בין רחל ולאה. חז"ל מתארים שלאה רצתה כל כך להתחתן עם יעקב, משום שלא רצתה להינשא לעשיו. מה יכול יעקב לטעון כנגד הרמאות שבעצם החלפתה באחותה – הרי זה בדיוק מה שהוא עשה לאביו כשהתחזה לאחיו; גם כלפי דרך ההתחזות, של מסירת הסימנים של רחל ללאה שמתארים חז"ל (מגילה יג:) אין ליעקב טענה, משום שמייד יאמרו לו – ואתה, לא לבשת את עורות גדיי העיזים כדי להטעות את אביך?
משבר זה, בתחילת יחסיו של יעקב עם נשותיו, רודף אותו לאורך כל הספר. כך, כאשר מסופר "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כ"ט, לא), אפשר אמנם להבין שאין הכוונה לשנאה ממש, אלא רק שלאה הייתה אהובה פחות מרחל – אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובפשטות הכוונה שלאה אכן הייתה שנואה.
דוגמא נוספת, ומזעזעת, ששמעתי פעם מאבא, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, היא בדברי יהודה ליוסף (כשהוא עוד חושב שמדובר באיש זר), שם הוא מצטט את דברי יעקב "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי" (בראשית מ"ד, כז). בציטוט אמירה זו, הוא בעצם מכריז שהוא יודע שמבחינת אביו, יעקב, בני לאה בכלל אינם נחשבים ילדיו. "אִשְׁתִּי" יש רק אחת.
ברוך ה', לפחות הסאגה של יחסי נשות יעקב וילדיהן נגמרת לבסוף בפרשת ויגש, כאשר יהודה 'דופק על שולחן' ונעשה ערב לבנימין, מה שבתורו הוביל להתוודעותו של יוסף לאחיו.
אבל השקר איננו נמצא רק ביחסו של לבן ליעקב (שהביא למתיחות בין רחל ולאה). קודם כל, הרמאות ביניהם היא הדדית: כשיעקב מחליט לשוב ארצה, הוא 'גונב את לב לבן' (בראשית ל"א, כ) ואיננו מודיע לו על כך; במקביל, רחל – למטרות טובות כמובן – גונבת את התרפים של אביה, מה שנותן אקורד סיום צורם לפרידה, ולפי חז"ל אף גרם למותה (בראשית רבה פרשת ויצא, ע"ד, ט). כאמור, השקר והרמייה מתבטאים גם ביחסי יוסף ואחיו: החל ממכירת יוסף שאותה מציגים הבנים ליעקב כמותו של יוסף; המשך בהעמדת הפנים של יוסף בפני אחיו שמגיעה לשיא בהטמנת הגביע באמתחתו של בנימין; וכלה פרשת ויחי, שבה לאחר מות יעקב האחים חוששים שיוסף ירע להם, ומספרים לו ש"אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ" (בראשית נ', טז) שלא יפגע בהם – בלי שיש לנו שום דרך לדעת האם באמת היה ציווי כזה, או שזו חוליה נוספת בשרשרת השקרים המשפחתיים.
אם כן, לשימוש באמת ה'ארצית' מחיר כבד, שיעקב ומשפחתו משלמים לאורך כל הספר. האם הרווח שווה את המחיר?
מתי יש לבחור באמת הארצית?
ניסוח אחר של השאלה, הוא מתי רצוי להשתמש באמת הארצית, ומתי לא: אם עבירה לשמה טומנת בחובה סיכונים כה כבירים, מתי בכלל ראוי לנקוט בדרך מסוכנת זו?
בתשובותיו, הנצי"ב דן בשאלה מתי מותר לגרום מחלוקת על מנת להסיר מתפקידו רב או בעל משרה תורנית אחרת ("כלי קודש") כאשר הוא מועל בתפקידו. הוא מציב לכך שני תנאים:
"ואני אמלא אחריו שהיודע מחשבות ית' יודע את הרב השני עושה מחלוקת לשם מצוה שהרב הראשון אינו עושה כהוגן, או עושה לטובת עצמו, וא"כ נוגע הוא ופסול הוא לדון עפ"י דעת איזה צד של בע"ב שהרב אינו עושה כהוגן, עד שיתברר הדבר עפ"י ב"ד כשר שהרב אינו עושה כהוגן;
ואז ג"כ שומר נפשו ירחק מאותו מקום סכנה לנפש במה שעלול הדבר שעפ"י שיעשה מחלוקת על הרב הראשון יהי גורם עוד רעה רבה יותר משהיה הרעה ע"פ הרב הראשון". (שו"ת משיב דבר ח"ב, סי' ט')
הנצי"ב דורש של'עושה המחלוקת' לא תהיה נגיעה אישית בעניין, ובנוסף, לוודא שמחיר המחלוקת לא יעלה על הנזק במצב הנוכחי.
מקור לשיקולים אלו, מוצא הנצי"ב בדרשת חז"ל על הפסוק "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כ"א, כז):
"ואני רגיל לבאר הא דאיתא בב"ב (ע"ח ב') 'מ"ד על כן יאמרו המושלים באו חשבון? המושלים – אלו המושלים ביצרם, באו חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה'.
ואם נפרש דמיירי במצות ועבירות בין אדם לשמים, אינו מובן כלל אחר שמושלים ביצרם, מהו צריך לחשבון? הלא גם בלי חשבון עונשים ראוי למשול ביצרו ולעשות כדבר ה'! ותו, מה זה חשבון הנאת עבירה נגד עונש הרוחני של עוה"ב?
אלא לא דברו חז"ל כאן בענינים שבין אדם לשמים... אלא מיירי בעניני הליכות עולם. ויש עושה מחלוקת או רודף את האדם לשם מצוה, אף על גב שיודע שהוא עבירה לעשות מחלוקת או לרדוף אדם מישראל, מכ"מ מחשב שהוא עבירה לשמה היינו לשם מצוה ויקבל שכרה...
וזהו דברי חז"ל 'המושלים ביצרם': היינו שאין להם שום הנאה במה שעושה עבירה זו לשמה. ואח"כ 'באו חשבונו ש"ע' הפסד מצוה שיגיע עי"ז נגד שכרה שיקבל מזה המצוה, ויכול להיות שההפסד שיגיע עי"ז רבה על שכרה, ושכר עבירה לשמה שמכוין נגד הפסדה שיגיע אח"כ". (שו"ת משיב דבר ח"ב, סי' ט')
הנצי"ב מסביר שדרישת חז"ל לחשב "חשבונו של עולם" בוודאי איננה נוגעת לעניינים שבין אדם למקום, אז ידוע מה השכר ומה ההפסד שבכל מצווה ועבירה, ולכן מבאר שהכוונה לרעיון שהוא הציג לפני כן: במקרה של שאלה "בעניני הליכות העולם", במקרה של עוולה שבין אדם לחברו, יש לבחון היטב האם בפתרונה לא ייגרם נזק גדול יותר.
במקום אחר, הוא מסביר כך גם את סיפור יעקב ועשו:
"והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה.
אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע״ג שנהנה ג״כ. המצוה עומדת במקומה. משא״כ עבירה לשמה. ההנאה שמגיע להגוף מזה בע״כ הוא עבירה...
בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער ע״ז אבל אנוס היה. משא״כ על צעקת עשו שמח בלבו ע״כ נענש שהרי גרם זה ע״י עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה". (הרחב דבר בראשית כ"ז, ט)
הנצי"ב מסביר שבכל מקרה של דילמה מוסרית, אסור – במקרה שבוחרים בכיוון של "עבירה לשמה" – להנות מהעבירה שנעשית, על אף שהיא מוצדקת. כך, הוא מסביר, יעקב לא נהנה מעצם גניבת הברכות ובוודאי לא מצערו של יצחק ולכן לא נענש עליהם; לעומת זאת, מזעקתו של עשו הוא נהנה, ולכן נענש עליה (ראו בראשית רבה תולדות ס"ז, ד).
מחיר השקר: חתימה
בנוסף לכל השיקולים הללו, ניתן להעלות הבחנה נוספת אודות השימוש בשקר, אפילו למטרות טובות. מסר מרכזי שעולה בספר בראשית, הוא שכאשר יעקב מרמה אנשים מחוץ למשפחה, זה אולי לא אידיאלי, אבל זה נגמר בטוב. למשל, כאשר הוא מתמודד עם לבן, הוא מכריז: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י בראשית ל"ב, ה). לעומת זאת, כאשר הרמאות והשקר הם בתוך המשפחה, זה גורם לנזקים הרסניים – כמו בסיפור מכירת יוסף.
אם כן, מעצם הצורך בגניבת הברכות, למדנו שיחסים לא הדדיים בין בני זוג הם מתכון לצרות. כאשר באים לבחור בן זוג, לא צריך לבחור לא ראש ישיבה, ולא אדמו"ר, אלא חבר לחיים. ראש הישיבה צריך להיות גדול בתורה, ובן הזוג צריך להיות אדם נחמד שיוצרים איתו יחסים קרובים.
בנוסף, מהשקרים שמלווים את ספר בראשית, למדנו כי שקר למטרה טובה אמנם מוצדק במקרים מסוימים, אבל יש לו מחירים כבדים, ולא תמיד הם שווים את הרווח. כמו כן, יש לשקול תמיד האם אותה "עבירה לשמה" אכן נעשית "לשמה" באופן מוחלט (בניגוד למצווה, שגם אם לא נעשית לגמרי "לשמה" יש בה ערך).
לסיום, למדנו כי במרמה יש בעייתיות מוסרית בפני עצמה: מלבד הנזקים שיכולים להיגרם מהשקר, יש גם בעיה מוסרית לרמות, ולכל מעשה פסול מוסרית – יש השלכות, כדברי הרמב"ן על חטאה של שרה בעינוי הגר, שלדעתו גרם לכך שהקב"ה "נתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי" (רמב"ן בראשית ט"ז, ו). לכל מעשה פסול – ואפילו הוא מוצדק – יש מחיר. מחיר שצריך להילקח בחשבון בכל פעם שמתעוררת שאלה "בעניני הליכות העולם".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)