דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | פגישתם השניה של יעקב ויוסף

קובץ טקסט

א. הקדמה

בשיעור זה נעסוק בהיבטים שונים של דברי יעקב ליוסף בפגישתם השנייה בפרשה, וגם נרחיב למהלך כללי יותר בעקבות משפט אחד בדברי יעקב אלו, משפט שהתחבטו המפרשים בביאורו, ואשר נציע לו פירוש חדש.

יעקב ויוסף נפגשים שלוש פעמים בפרשתנו. בפעם הראשונה (פרק מ"ז, פסוקים כ"ט - ל"א) יעקב קורא ליוסף ומבקש ממנו לקברו בכנען ולא במצרים. בפעם השלישית (פרק מ"ט) יוסף מגיע ליעקב יחד עם יתר בני יעקב ומתברך עמהם בתורו. כאמור, נעסוק כאן בפגישה השנייה, בפרק מ"ח.

את הפגישה השנייה עם יעקב יזם יוסף, כאשר שמע על מחלת אביו. תחילה, יעקב פונה אל יוסף בפסוקים ג' - ז'; לאחר מכן, כאשר יעקב רואה את אפרים ואת מנשה שבאו עם יוסף, הוא מברך אותם (ח' - י"ד), ולבסוף הוא מסיים בדברי פרידה מיוסף (ט"ו - ט"ז). אנו נתמקד בדיבור הראשון של יעקב אל יוסף בפגישה זו, בפסוקים ג' - ז':

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף א-ֵל שַׁדַּ-י נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:
(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:
(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:
(ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם: (פרק מ"ח).

בדברי יעקב אלו יש שלושה חלקים:

א. הזכרת ברכת א-ל שד-י ליעקב (ג' - ד').

ב. קבלת אפרים ומנשה להיות כבני יעקב לעניין נחלה (ה' - ו').

ג. הזכרת מיתת רחל וקבורתה (ז').

נבחן את משמעויות החלקים השונים ואת הקשרים ביניהם.

ב. ברכת א-ל שד-י וחלק הבכורה בנחלה

לקבלת אפרים ומנשה להיות כבני יעקב לנחלה יש משמעות ברורה: יעקב מוסר ליוסף את חלק הבכור, פי שנים בנחלת אביו. כך מפורש בדברי הימים:

(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:
(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף:
(דברי הימים א', פרק ה').

התורה קושרת בין החלקים 1-2 במילה "ועתה" (פסוק ה'), כלומר הכפלת נחלת יוסף מבוססת באיזשהו אופן על ברכת ה' ליעקב.

רש"י מסביר באופן דרשני שהקשר הוא שבברכת ה' ליעקב נאמר: "ונתתיך לקהל עמים", ומכפילות המילים "קהל" ו"עמים" למד יעקב שלאחר אמירת ברכה זו עתידים להתווסף שני שבטים: האחד הוא בנימין, ויעקב עצמו דואג עתה להוספת שבט נוסף על ידי הפיכת יוסף משבט אחד לשניים. פירוש דומה מובא על ידי ראב"ע בשם ר' סעדיה גאון, אלא שרס"ג איננו מתבסס על כפילות "קהל עמים" אלא על הריבוי המשתמע מהלשון "הנני מפרך", והריבוי המינימלי הוא שניים.

רשב"ם מפרש את הקשר בין ברכת ה' ליעקב לבין הכפלת הנחלה ליוסף באופן פשוט ובהיר:

כלומר, מאחר שנתן לי הקב"ה את ארץ כנען, הרי ברשותי לעשותך בכור ליטול פי שני שבטים, ולכך שני בניך יטלו כנגד ראובן ושמעון.

כלומר, ברכת ה' ליעקב מבססת את סמכותו לחלק את הארץ כפי ראות עיניו.

כאמור, יעקב כאן מזכיר את ברכת ה' שניתנה לו בבית אל בבואו מפדן ארם. השוואה של לשון הברכה כאן עם לשון הברכה שם (פרק ל"ה, פסוקים ט' -י"ב) מלמדת שיעקב עושה פרפראזה של דברי ה' ואינו מצטטם במדויק. אף על פי כן, יש הקבלה ברורה בין הביטויים שם לביטויים כאן, ומדובר בשינויים לשוניים בלבד, מלבד ביטוי אחד, שנוסף כאן בפי יעקב ואיננו מצוי בדברי ה' המקוריים; זהו הביטוי "אחוזת עולם" (פסוק ג'). פירוש המילה "אחוזה" הוא קניין אחוז, מוחזק ויציב, והוא משמש במיוחד בהקשרים של קניין העובר בירושה (ראו ויקרא פרק כ"ה). הביטוי "אחוזת עולם" כאן לקוח מתוך ברכת ה' לאברהם בברית המילה (פרק י"ז, פסוקים א' - ח'), ואף היא בשם א-ל שד-י ובעלת תכנים ולשונות דומים לברכה אצלנו, אם כי היא מורחבת יותר. כאשר יצחק מוסר ליעקב ברכה זו בשלחו לפדן ארם (פרק כ"ח, פסוקים א'- ד'), הוא איננו מזכיר את הביטוי "אחוזת עולם". וכאמור, גם בברכת ה' ליעקב הביטוי לא נזכר. יעקב ככל הנראה ידע על לשון הברכה שקיבל אברהם, שכנראה נשמרה מדור לדור, וראה חשיבות גדולה בביטוי "אחוזת עולם" והבין שהוא מהווה מאפיין יסודי של הברכה, הרלוונטית גם לברכה שהוא קיבל, אף על פי שלא נזכר בברכתו. חשיבות הביטוי בעיני יעקב הייתה שמשמעותו היא שהארץ נמסרת לו כקניין ירושה נאחז ומוחזק בידו, ובידו להנחילה כפי ראות עיניו[1]. משום כך יעקב אצלנו הוסיף את הביטוי - כדי להדגיש שמתוקף ברכת ה' אליו הוא מוסמך להנחיל ליוסף את חלק הבכורה בארץ.

אף ראב"ע (כאן) מפרש בדומה לפירוש זה של רשב"ם, ונראה שראב"ע היה ער לדגש זה של יעקב על "אחוזת עולם":

והנכון בעיני, שאמר השם אמר לי כי ארץ כנען תהיה לזרעי אחוזת עולם, ואני אתן לך בנחלת הארץ הבכורה ויקחו אפרים מנשה חלקם בארץ כאשר יקח ראובן ושמעון...

בהקשר זה יש להעיר, שההלכה לדורות היא שמוריש איננו יכול להעביר את חלק הבכורה מבן אחד לזולתו; כך מפורש בפרשת כי תצא:

(טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה:
(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:
(יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: (דברים, פרק כ"א).

הלכה זו כנראה איננה מאפיין יסודי המגדיר את מושג חלק הבכורה, אלא דין מסויים שנקבע לדורות. דין זה לא נהג בימי יעקב אלא התחדש לאחר שניתנה התורה[2].

ג. מיתת רחל וקבורתה

הקושי באזכור מיתת רחל

מכאן אנו עוברים לחלק השלישי בדברי יעקב ליוסף - הזכרת מיתת רחל וקבורתה (פסוק ו'). מדוע יעקב מזכיר כאן את מיתת רחל וקבורתה?

רב סעדיה גאון (מובא בראב"ע), שכאמור, פירש שיעקב הבין שהחשבת אפרים ומנשה לשבטים עצמאיים מתחייבת מברכת ה' אליו, מפרש בהתאם לכך שגם אזכור מיתת רחל משתלבת בטיעון של יעקב: כיוון שאחרי שיעקב קיבל את הברכה נולד לו רק בנימין, ורחל אשתו מתה ואיננה יכולה עוד ללדת, בהכרח שתוספת הבן צריכה לבוא על ידי החשבת בני בנים לבנים. אולם, מלבד מה שמהלך זה כולו נראה רחוק מפשוטו של מקרא, פירוש זה איננו מסביר מדוע יעקב מציין כאן גם את קבורת רחל, וגם נראה שלפי פירוש זה יעקב היה צריך להזכיר את מיתת רחל יחד עם הזכרת ברכת ה' אליו (בפסוק ד'), לפני הסקת המסקנה בדברי החשבת אפרים ומנשה לשבטים עצמאיים (פסוק ה').

מפרשים אחרים (רש"י, ראב"ע ורמב"ן) מפרשים שיעקב כאן בא להתנצל בפני יוסף ולהסביר מדוע לא קבר את רחל, אמו של יוסף, בקבורת אבותיו במערת המכפלה, המקום שבו ביקש יעקב מיוסף לקבור אותו[3]. הקושי בהסבר זה הוא שאם כן נראה שאזכור מיתת רחל וקבורתה היה צריך להופיע לא כאן אלא לעיל, במסגרת המפגש הראשון של יעקב ויוסף בפרשה, כאשר יעקב מבקש מיוסף לקברו בקבורת אבותיו. רשב"ם מנסה ליישב קושי זה ומסביר שלמרות שהמניע של יעקב בדברים אלו היה להתנצל על כך שלא קבר את רחל במערת המכפלה, הוא אמר דברים אלו בגלל הקשר האסוציטיבי עם ברכת ה' אליו, שהרי רחל מתה באותו הדרך כשבאו מבית אל, שם קיבל יעקב את הברכה הנדונה (עיינו פרק ל"ה, פסוקים ט' - כ'). אולם, עדיין נראה שהמקום וההקשר הנכון לדברים אלו הם יחד עם בקשת יעקב על קבורתו הוא.

אזכור מיתת רחל כהוכחה להכללת רחל וצאצאיה בברית ה'

נראה שיש לבאר את משמעות אזכור מיתת רחל וקבורתה כאן באופן אחר לגמרי. וכרקע לביאור, ניזכר בדברים שהעלינו לפני מספר שבועות, בשיעור על פרשת ויצא[4], בו ראינו מהלך של חטא ותשובה של רחל - מהלך של חטא שהתמקד בגניבת התרפים, כלי הניחוש, והתבטא גם במעשים אחרים שלה; ומהלך של תשובה, שהחל בעזיבת החטא בהכנות לקראת העלייה לבית אל, והושלם בשעת מיתתה בקריאת שם בנה 'בן-אוני'.

בפרשת וישלח, לאחר מיתת רחל וקבורתה, נאמר:

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם: (פרק ל"ה, פסוק כ').

מדוע יעקב הציב שם מצבה? ומדוע התורה טורחת להדגיש את המשך המצאות המצבה שם?

מיתת רחל ארעה בדרך, בהמשך לעזיבתם את בית אל (פרק ל"ה, פסוקים ט"ז - י"ח). בבית אל, מיד בעקבות ברכת ה' אל יעקב נאמר:

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: (שם, פסוק י"ד).

מסתבר שיש קשר בין שתי המצבות: נראה שחטאיה של רחל יצרו מחשבה - אצל אחי יוסף, ואולי גם אצל יעקב עצמו - שבעקבות חטאיה אין מקום לרחל ולבניה בישראל. כשם שבדורות הקודמים היו אחים שנדחו מליטול חלק בברית עם ה' ומלנחול בארץ (ישמעאל ועשיו), יכול להיות שאף רחל ובניה ידחו. נראה שאחי יוסף ראו את חטאיה של רחל כהצדקה - אם לא כמניע - למכירת יוסף (וכך ניתן ללמוד גם מן העובדה שכאשר יוסף משחזר עבור האחים כלפי בנימין את המצב בו היו כלפי יוסף עצמו, הוא גרם להם לחשוב שבנימין גנב את גביע הניחוש). נראה שיעקב הבין שהעובדה שרחל לא נענשה בחו"ל, אלא מיתתה נדחתה עד כניסתם לארץ - עד לאחר שזכתה במזבח כפרה בבית אל ועד שניתנה לה הזדמנות לשוב בתשובה - מלמדת שמקומה של רחל הוא בארץ כנען, ושבניה זכאים לנחול בארץ עם אחיהם. כדי להדגיש עובדה זו לבניו ולדורות הבאים, קבר יעקב את רחל דווקא שם, במקום מיתתה, והעמיד שם מצבה, בארץ כנען, כהמשך למצבה הקודמת בבית אל, המקום בו ברך ה' את יעקב בנתינת הארץ, לומר: "אותה השגחה אלוקית שברכה אותי ונתנה בידי את ארץ כנען, דחתה את מיתת רחל עד לאחר הכניסה לארץ, העמידה בבית אל ושיבת רחל בתשובה, ללמד שמקומה ומקום בניה כאן בארץ". התורה באה ומאשרת מסר זה של יעקב בכך שהיא מדגישה את התקיימות המצבה שם.

על מסר זה של יעקב חוזר יעקב בפרשתנו, בדבריו ליוסף; כהמשך לדבריו הראשונים, בהם יעקב הדגיש את זכותו על הארץ ואת זכותו היתירה של יוסף בארץ, יעקב מזכיר את מיתת רחל ואת קבורתה, לומר שאף ההשגחה האלוקית לימדה שמקומה של רחל ומקומו של יוסף בן רחל הוא בארץ.

נראה עוד, שכך יש לבאר את הדגש "ואני" בתחילת הפסוק: "אני, יעקב, בעל אחוזת העולם בארץ, בעל הסמכות להנחיל את הארץ ואת חלק הבכורה בארץ, בחרתי לקבור את רחל במקום מיתתה, כדי לקבוע שמקום מיתתה הוא משמעותי ולא מקרי, ומשמעותו הוא שאתה, יוסף, זכאי לנחול בארץ".

לימים, רחל, שבזכות שיבתה מחטאיה זכתה לנחול בארץ, הפכה לסמל עבור בניה שעתידים לשוב בתשובה ועל ידי כך לשוב אל הארץ:

(יד) כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ:
(טו) כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:
(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:
(יז) שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד…הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה…
(יח) כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ…
(כ)… שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: (ירמיהו, פרק ל"א).

 

[1] נראה שתפיסה זו עמדה גם ביסוד הרצון של יעקב שנים קודם לכן לקבל את ברכת יצחק (שלפי מחשבת יעקב כנראה הייתה אמורה להיות 'ברכת א-ל שד-י') - כיוון שיצחק קיבל את הארץ כאחוזת עולם, יצחק מוסמך להנחיל אותה בברכתו כפי ראות עיניו.

[2] ייתכן שהתורה חידשה דין זה כלקח ממעשה יעקב, שהחל את העדפתו ליוסף כבר בצעירותו של יוסף, ובכך גרם להתגלגלות בני ישראל ממצרים. וכדברי הגמרא:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

(שבת י:).

[3] המפרשים נחלקו מה אכן הסיבה לכך שיעקב לא קבר את רחל במערת המכפלה, ועיינו רמב"ן כאן.

[4] וראו גם מאמרי ב'דף קשר', שמות תשנ"ח, גליון 635, 'לדמותה של רחל', בכתובת

www.etzion.org.il/dk/1to899/635daf.htm#Heading3

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)