והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" - רש"י עומד על הקשר בין פסוק זה לפרשה הקודמת:  "הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן.  הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה?  פקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ושורף את כולו.  כך ראה יעקב את האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן?  מה כתיב למטה - 'אלה תלדות יעקב יוסף', דכתיב (עובדיה א'): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' - ניצוץ יוצא מיוסף ושורף את כולם".  במדרש רבה מופיעה וריאציה מעט שונה למשל זה.  אולם במדרש (פ"ד, ה) מופיע גם משל שונה לחלוטין על אותו פסוק:  "משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם - כך כיוון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם".

שני המשלים מסכימים, אם כן, שיעקב פחד מאלופי עשו, אולם הם מציגים שתי גישות שונות בתכלית להתמודדות עם הבעיה:  לפי המשל הראשון יעקב צריך להתנגש חזיתית עם אלופי עשו והוא ינצח אותם בזכות "הניצוץ" שיש לו; לעומת זאת, לפי המשל השני יעקב אינו צריך להילחם חזיתית עם אויביו - עליו לשבת בארץ כנען חרף סמיכותה לאויביו ולעשות את המוטל עליו, להשתרש בארץ אבותיו ולהמשיך לפעול להקמת האומה היהודית: אם ישתרש במקומו ויתעלה מבחינה רוחנית, מובטח לו שאיש לא יצליח להזיזו ממקומו.

מדוע נמשל בית יעקב לאש דווקא?  באש טמון אחד הפרדוקסים הגדולים בטבע: מצד אחד היא אחד הדברים ההרסניים ביותר בטבע - היא מסוגלת לכלות בקלות ובמהירות שטחים נרחבים; אולם מאידך גדולה תרומתה לפיתוח העולם ולהתקדמותו - ממציאים רבים לא היו יכולים להגיע להמצאותיהם בלעדיה, התעשייה המודרנית מתבססת עליה והקיטור הוא אחד הדברים שסייעו יותר מכול להתפתחות ולמודרניזציה במאות האחרונות.  הגמרא בבבא קמא (ס ע"ב) דורשת על הפסוק "שלם ישלם המבעיר את הבערה" (שמות כ"ב, ה): "אמר הקב"ה:  עלי לשלם את הבעירה שהבערתי: אני הצתי אש בציון, שנאמר 'ותצת אש בציון ותאכל יסודותיה', ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר 'ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה' ". האש היא שהרסה את ירושלים ואת בית המקדש - והיא שתבנה אותם.  המחשה נוספת לשני הפנים של האש ניתן לראות בתפקודה בבית המקדש: מצד אחד היא שורפת ומכלה את הבהמות שעל המזבח עד תום, ומאידך היא מהווה בדלקה במנורה "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב ע"ב) - הגמרא מסבירה שהעדות היא בכך שהשמן בנר המערבי הספיק ליותר מכדי שיעורו, אך ניתן גם להסביר בפשטות שהעדות היא בכך שאותה אש הרסנית משמשת במקדש כדבר חיובי ויוצר.

כנסת ישראל נמשלה, כאמור, לאש.  אכן, כנסת ישראל עלולה להיות הרסנית מאוד כלפי אומות העולם בשעת הצורך, אך מצד שני את "האש" שבה היא צריכה להפנות בעיקר להתעלות רוחנית, לבניין וליצירה.  המטרה של עם ישראל בעולם אינה לנצח את אומות העולם אלא להגיע לשלמות רוחנית. לעתים יש אמנם צורך בהתנגשות חזיתית עם אומות העולם, ואם עם ישראל שומר עדיין על "הניצוץ" מובטח לו שיצא מהתנגשות זו כשידו על העליונה (כדברי המשל הראשון), אולם אין לראות בכך את העיקר.  העיקר הוא שעם ישראל יעסוק בעבודת ה' ולא יסתכל כל העת על הגויים שמסביבו (כדברי המשל השני).

בתקופת השלטון היווני עמד עם ישראל הן בפני סכנה פיזית והן בפני סכנה רוחנית, אולם נראה שעיקר הודאתנו בחנוכה אינו על שניצלנו מן הסכנה הפיזית אלא על הצלתנו מבחינה רוחנית.  הסמל לניצחוננו על היוונים הוא המנורה שהודלקה לאחר הניצחון. בזכות הניצחון במלחמה יכול עם ישראל להמשיך לחיות את חייו בעבודת ה' ולכוון את "האש" שבו לבניין וליצירה, ועל כך עיקר תודתנו.

(השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת וישב תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי. מופיעה תחת הכותרת "האש כמשל" בדף קשר גיליון 1495)