שיעור 34

נביא, מדיח ועיר הנידחת

תנ"ך

01.10.2017

קובץ טקסט

חוקות הגויים בעבודת ה'

פרק י"ב של ספר דברים עוסק, כפי שראינו באריכות, במקום אשר יבחר ה' ובחובה לרכז בו את עבודת ה'. פרק י"ג לעומתו, עוסק בגילויים שונים של עבודה זרה. בתווך, מוצבת פרשיה קצרה שנראה שהיא מגשרת בין שני הנושאים:

"כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב, כ"ט-ל"א).

"אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים י"ג, א').

ממבט ראשון, הרי זו פרשייה שעוסקת בלימוד מדרכי הגויים, כלומר – בעבודה זרה. ואמנם, המוטיב המנחה של הפרק הקודם, פרק י"ב: "המקום אשר יבחר ה'", כבר איננו מופיע כאן. אף על פי כן, מבט שני יגלה שלפרשייה קצרה זו יש זיקה ברורה לפרק הקודם. הנוסחה: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" מופיעה פעמיים בפרק י"ב, ורק בו. בפעם הראשונה בעקבות הציווי להכרית את מבני העבודה הזרה שהיו פזורים בכל מקום, והתורה מצווה שלא ללמוד מדפוס דתי זה: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים י"ב, ד'). אחר כך מצווה התורה: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" (י"ב, ח') – בהקשר של דרכי הפולחן, וחוזרת על אותה נוסחה: "לא תעשון – ככל".

כלפי מה אמורה הנוסחה כאן: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹהֶיךָ"? בדיוק כמו לאורך פרק י"ב שעסק בריבוי דרכי הפולחן וריבוי המקומות, גם כאן בסיומו מדובר לא על עבודה לאל אחר, אלא על ייבוא של תבניות וטקסים מעולמה של העבודה זרה לעבודת ה'. האזהרה כאן איננה על בגידה בה', אלא על אימוץ של אופני עבודה מבחוץ – לעבודת ה' א-לוהי ישראל: "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי".

התורה מזהירה מפני דינמיקה כזו, של אימוץ וייבוא דרכי פולחן וחוויה דתית מן החוץ. לא פעם בהיסטוריה של העמים אירעו תהליכים של טמיעה הפוכה, כלומר: שעמים כובשים, אפילו אימפריות, הושפעו ונטמעו בתרבות המקומית אותה כבשו. כך קרה להלניזם היווני, וכך אירע גם לרומי כשאימצה את הנצרות. הניצחון המדיני איננו מבטיח ניצחון דתי.

אבל יש לציווי של התורה גם משמעות המיוחדת לחידושה של תורה בעולם הדתי בכלל. הפסוק החותם את האזהרה שלא לאמץ את חוקות הגויים, מופיע בפרק י"ג כבר בפעם השנייה: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". בפעם הראשונה הוא הופיע בפתיחת נאום המצוות בפרק ד'. מדוע הוא חוזר כאן? בגלל המהפכה הקופרניקאית שמחוללת התורה בפרקנו, שראשיתה באידאה של: "המקום אשר יבחר ה'" – והמשכה כאן – בחירת המקום, כפי שביארנו, איננה רק החלטה אדמיניסטרטיבית על ריכוז הפולחן. אפשר לרכז את הפולחן – ושאנחנו נבחר. רק ה' בוחר את המקום, לא הנוחיות האנושית, גם לא יתרונות רוחניים. כך גם לגבי היבטים אחרים של הפולחן. התורה מנגידה את: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח') ל:"כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (דברים י"ב, כ"ה). הישר בעיני האדם מתאים לעבודת האלילים, שהיא מרכיב מרכזי של תרבות הזמן. הדת כתרבות וכחוויה.

האדם מתוך ניסיונו מחפש דרכים כיצד להעשיר את החוויה, לעשות אותה מלאה יותר, דרמטית יותר, כיצד להפוך אותה לפופולרית יותר. עבודת האל בתוך הקשר זה משרתת את האדם ואת מאווייו, אפילו יהיו מאוויים רוחניים. קבלת הישר בעיני ה' משמעותה ביטול של סיפוק הצרכים האנושיים לטובת עבודת ה'. הכוונה אינה רק צרכי הגוף או החברה הריאליים, אלא גם צרכיו הרוחניים והדתיים של האדם אינם רלוונטיים עוד לעבודת ה'. לדוגמא, ייתכן שיש יתרון דתי לשריפת הבנים באש. אל מול האקסטזה הדתית במצבים אלה מחווירה גם תפילת הנעילה העמוקה ביותר... באופנים דומים, עבודת האלילים מעצימה את החוויה על ידי שימוש חריף באמצעים אומנותיים, בצירוף של ריגוש מיני לעבודת האלילים ועוד. אם יש כל כך הרבה עושר ועוצמה אצלם, מדוע שלא נייבא זאת אלינו?

התורה מזהירה: "לא תוסף ולא תגרע". הדגש, דומני, הוא על לא תוסיף. המחשבה שאם נעשה יותר – יותר שלם, יותר קיצוני – גם יהיה יותר טוב, טועה בשתיים:

1. היא עלולה להגיע לעיוות מוסרי, כפי שהתורה מדגימה כשהיא מביאה את הבעיה אד-אבסורדום: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". לב יהודי לא צריך עוד הסבר. אבל השכל יכול לשאול: טוב, זה קיצוני, נייבא יבוא ביקורתי! אלא שהתורה באה להוכיח שדרכי הגויים חסרות את האיזון הפנימי בין ערכים שונים המתקיים בתוך העולם של עבודת ה', שיש בו קריאה לחוויה ולמשמעת דתית, יחד עם כבוד לאנושי ערכים מוסריים. פולחן פגאני יכול להיות מלא עוצמה, אבל פוגע באדם או במוסר.

2. כפי שאמרנו, היסוד הוא כניעת האדם לפני ה'. עבודת ה' משמעותה שהאדם מוסר את רצונותיו ורגשותיו לה', ורק כך מתחולל בו שינוי של ממש. כאשר הדת היא צורה של סיפוק חווייתי או רגשי, היא איננה משנה את האדם, והופכת לסרח עודף של הציוויליזציה והתרבות. ממילא, רק "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" יש לו ערך דתי אמיתי.

מתוך כך מובן, שהמאבק בעבודה זרה שהוא הנושא של פרק י"ג, אכן קשור לבחירת המקום – העומדת במרכז פרק י"ב. פרק י"ב מנוסח ניסוח פוזיטיבי – כך יש לעשות. זו הדרך הנכונה לעבודת ה'. פרק י"ג עוסק בבעיות, "כִּי יָקוּם", "כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ", כלומר: בכל מיני סטיות של עבודה זרה. אך הנושא הוא משותף: לא רק עבודה זרה גופה היא בעיה, אלא גם התבניות הרוחניות והתרבותיות המקיפות אותה. אפשר לעבוד את ה' כמו שהגויים עובדים עבודה זרה. ההבדל, במציאות כזו, בין יהודי לגוי – לא היה גדול כל כך מבחינת ערכה של הדת בחיים. לכן: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם".

ובאמת, חתימת פרק י"ג מחזירה אותנו למוטיב מרכזי של פרק י"ב: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ג, י"ט). הביטוי "הישר בעיני ה'" חותם את שלוש הפרשיות וחורז את היחידה עם האידאה של המקום אשר יבחר ה', גם שם נצטווינו לעשות הישר בעיני ה', ולא: "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים י"ב, ח').

מבנה פרק י"ג – עבודה זרה חברתית

הפרק מתחלק ספרותית ותוכנית לשלושה חלקים ברורים, לפי הפתיחות המתארות כל אחת מקרה שונה:

– כי יקום בקרבך נביא – נביא עבודה זרה.

– כי יסיתך אחיך – מסית ומדיח.

– כי תשמע באחת עריך - עיר הנידחת.

הנושא המשותף הוא עבודה זרה. עם זאת, התורה לא עוסקת כאן במקרה הרגיל של עובד עבודה זרה, אלא במצבים חריגים: שני הראשונים – בהדחה לעבודה זרה, על ידי נביא שקר, או על ידי אדם אחר; המקרה השלישי גם הוא מקרה של הדחה: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם" (דברים י"ג, י"ד), אך שם מדובר גם על עבודה זרה קולקטיבית-ציבורית. איסורי עבודה זרה כשלעצמם חוזרים ונשנים בתורה החל מעשרת הדברות: "לא יהיה", "לא תעשה" ובהמשך בכל קבצי החוקים בתורה. דין האדם שעובד בעצמו עבודה זרה נמצא להלן בתחילת פרשת שופטים:

"כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי: וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל: וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים י"ז, ב'-ז').

חידושה של הפרשה שלפנינו איננו בעיסוק בעבודה זרה גופה או בהגדרת חומרתה, אלא בטיפול שהיא מטפלת במופעים חברתיים ואפילו מנהיגותיים של עבודה זרה. בפרקי המצוות של ספר דברים נמצא לא פעם שמצוות שהופיעו כמצוות של היחיד בספר ויקרא או במדבר, מופיעות בספר דברים בתוך הקשר חברתי ובמשמעות חברתית. הרי זה אחד מחידושיו המובהקים של הספר: תורה המופיעה בתוך מרחב חברתי-לאומי ממשי. לא רק דת, אלא לאומיות. בלשון הראי"ה קוק: מעבר מאידאה דתית – עבודת ה' של יחיד, לאידאה אלוהית-לאומית – התורה כמנחה את המכלול של החיים החברתיים והלאומיים.

העבודה הזרה נדונה, אם כן, בפרקנו, במופעיה החברתיים. המכנה המשותף: ההדחה לעבודה זרה. בכל מקרה המקור הוא שונה: נביא – המהווה חלק מההנהגה, המדיח לעבודה זרה; מסית ומדיח – בן משפחה או חבר המפתה לעבודה זרה; ועיר שלמה בישראל שהודחה לעבודה זרה.

השוואת בין המקרים השונים ודיניהם

נשווה את שלושת המקרים, ונראה במה דומה ובמה שונה יחסה של התורה לכל אחד מן המקרים:

	נביא עבודה זרה (דברים י"ג, ב'-ו')	מסית ומדיח (דברים י"ג, ז'-י"ב)	עיר הנידחת (דברים י"ג, י"ג-י"ח)
תיאור העבירה	כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:	כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:	כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:
הגדרת העברה	כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ	בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:	אין הגדרה, כנראה מפני שהמשעות מובנת מאליה: זו עבודה זרה חברתית- ציבורית
התגובה הרצויה	לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:	לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:	חסר. הסיבה: ההדחה איננה פונה "אליך" אלא היא התרחשה בתוך העיר – לכן זה לא רלוונטי.
העונש	וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת	כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת	הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד:
תוצאת העונש	וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ	וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:	לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
אזהרה מיוחדת	אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:	וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו:	וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם
הבטחה	אין	אין	לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
הסבר למאורע	כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:	אין	אין

נתבונן תחילה במבט השוואתי ואחר כך נתמקד בכל מקרה לגופו. שני המקרים הראשונים: נביא שקר, ומסית ומדיח, דומים במהותם. מדובר בהדחה של אנשים פרטיים לעבודה זרה, ואזהרה לא ללכת אחרי כוח השכנוע והפיתוי שמקורו באדם בעל סמכות רוחנית, נביא, או אדם קרוב, או אז הקירבה עלולה לגרום לפיתוי ולשכנוע. מובן, יש גם הבדל. הנביא בא מכוח סמכותו הרוחנית, ומול זה מציבה התורה את המצפן הערכי והאמוני המהותי: "אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" וכו'. כלומר: הנביא איננו אלא שליח, ומוסדות בישראל יש להן כוח ולגיטימציה רק מכוח היותם שליחים וכפופים לה'. לכן, אסור להתבלבל בגלל או להיות מוסת על ידי בעל הסמכות שסטה בעצמו מן הדרך, והמצפן האמוני של האדם מישראל הוא דבקותו בה' ולא במוסד או באדם. במקרה של מסית ומדיח החשש מפיתוי נובע מהקירבה והמערכת הרגשית המורכבת. לכן באות המילים: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו", כלומר: יחסי המשפחה או הידידות אינם חשובים יותר מהאמונה. וגם: "וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה", שהרי מי לא יחמול על בנו או אחיו ויסתיר אותו מעיני החוק, גם כשהוא עובר עבירה חמורה. התורה דורשת מהאדם מישראל שנאמנותו היסודית תהיה לקב"ה ולעבודתו. גם אתה גם בנך נמצאים בברית עם ה'. זה השורש וזה העיקר. על גבי זה מונחים על הערכים האחרים. מכאן באה גם הדרישה הלא-פשוטה: "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ". אתה, שהיית הכתובת לפיתוי ולהדחה, אתה, האח או האב, צריך להיות הראשון להורגו. יהיה בכך אות ועדות לאומה כולה על הנאמנות היסודית של כל אדם מישראל: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן". ניתן דעתנו לכך שהתורה מזהירה מפני ההסתרה: "וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו", וקוראת לחשיפה, שהרי ההדחה נעשית: "בַּסֵּתֶר". היה הרבה יותר נוח להשתיק את הסיפור. אבל התגובה היא הפוכה בדיוק. עונשו של המסית ומדיח בסתר הוא סקילה, הנעשית בפומבי, ובשותפות בציבור: "וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה". מה שנעשה בסתר צריך להיות מוקע, מידה כנגד מידה, לעיני כל.

בנקודה זו בולט ההבדל בין המסית והמדיח, הידיד או קרוב המשפחה, לבין הנביא. הנביא הוא אדם ציבורי. כאשר הוא קורא לעבוד עבודה זרה, הוא עושה זאת בגלוי. העבירה שלו איננה ההסתרה וההכחשה, אלא השימוש בסמכותו לשם הפצת רעיונות כפירה ומרידה בה'. לפי פשוטו של מקרא, דינו של הנביא במוות רגיל: "יוּמָת", שחז"ל מזהים אותו עם מיתת "חנק", שניתן להגדירה: "רגילה", כלומר: ללא מאפיינים מיוחדים. ייתכן שהתורה לא פירטה במקרים כאלה, מפני שבשונה ממיתת סקילה או שריפה, שיש להם תכלית מיוחדת, כאן התכלית היא המיתה עצמה, ותו לא.

אמנם, חז"ל למדו בגזרה שווה ממדיח שעונשו של הנביא גם הוא בסקילה: "ת"ר, נביא שהדיח מיתתו בסקילה, מאי טעמא, אתיא הדחה הדחה ממסית, מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה" (סנהדרין פט:). והדעת נותנת כן שהרי העבירה דומה, כפי שאמרנו, וגם ההישג של ההרתעה (ישמעו ויראו) יכול להיות מושג בשני המקרים. אך פשוטו של מקרא איננו כך, ואמנם, רק במיתת הסקילה שנאמרה במסית ומדיח, שתכליתה לגלות את חטאו שנעשה בסתר ולהרתיע, נאמר בה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן", ולא במיתת הנביא.

דין עיר הנידחת, אף שראשיתו בנסיבות של הדחה הדומות לשתי הפרשיות הקודמות, שונה מאוד בתכניו בגלל האופי החברתי של העבירה וההשלכות הקשות שיש לה. נדון בו להלן. כיוון שבמסית ומדיח כבר עסקנו, נתמקד בשני הפרקים באים בנביא עבודה זרה ובעיר הנידחת.

נביא עבודה זרה

שתי שאלות בולטות מקריאת פרשית נביא עבודה זרה:

א. מהי בדיוק העבירה שלו, או לְמה בדיוק הוא קורא? מחד, כתוב: "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם", ומשמע שהוא פשוט קורא לעבודה זרה. אך בנימוק לעונש נאמר: "כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ", ומכאן עולה, לכאורה, שהוא הכניס שיבוש במרחב של עבודת ה', ולא שקרא לעזוב את ה' והדברים נראים כסותרים.

ב. התורה מציגה כאן עימות בין כוחו של הנביא לתוכן דבריו. ההסתבכות מתחילה מ:"וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת". משמע – שהוא מצליח להביא הוכחה לאמיתות נבואתו, ואז באה הדרישה לעבוד עבודה זרה. המאמין שואל: מנין לאדם הכוח אם לא מה'? ואם ה' נתן לו כוח – הרי זה רצון ה' שנשמע לדבריו, אפילו הם אבסורדים. ניתן היה כמובן לתרץ את הקושי בין מצוות ה' לבין הליכה שלו בפועל בעבודה זרה בכך שהאות והמופת אינם אלא אחיזת עיניים, ולא ייתכן שה' יתמוך בעשייה נגד רצונו. אך התורה מציעה הסבר אחר, מפתיע: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם" – הצלחת האות והמופת אינם תרמית של הנביא, אלא מבחן אהבה של הקב"ה: "הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". זו קביעה שאי אפשר לומר עליה שהיא פחות ממדהימה. כביכול, ה' משחק איתנו, משטה בנו, חלילה, כדי לבדוק את נאמנותנו. כיצד עלינו להבין זאת?

נראה, כי מהות הניסיון היא האם מאחורי עבודת ה' יש מהות ודבקות, או שאדם יכול להתפתות לכל דבר המופיע תחת הכותרת של עבודת ה'. כלומר, עבודת א-להים יכולה בקלות להיות מזוהה עם המוסדות שלה, עם אנשי הדת, או עם משמעת עיוורת. עבודת ה' היא מהות, דרך, והמוסד או האדם משרת את הדרך. גם אם מישהו, אפילו נביא, בא בשם ה', צריך לבחון אם תורתו היא המשך של הדרך או שמשמעות דרישתו היא לסור מן הדרך. תכלית הניסיון איננה בדיקת נאמנות, אלא צירוף האמונה מסיגיה, בירור תוכנה מתוך קליפתה.

במובן מסוים, כל עוד תהיה התאמה מלאה בין המוסד או בעל התפקיד לבין המהות, עבודת ה' לא תתברר לעומקה – האם היא קליפה בלבד, או יש בה פנימיות? האם המשמעת תלויה במוסד, או שהברית היא מעל ומעבר לכל מוסד או אדם? התמיכה האבסורדית של ה' בהצלחת האות והמופת של נביא השקר, מצרפת את עבודת ה', ומבטיחה שתורת ה', מצוותיה ותביעותיה המוסריות לא יהיו תלויים בדברים חיצוניים כמופתים, או אנשים, אלא בדבקות בה' ובדרך ה'. השקר מסתובב בעולם כדי לזכך את האמונה שלא תהיה תלויה בשום דבר חיצוני.

דומני שמתוך הבנה זו יש לקרוא גם את המילים: "כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", כלומר: שטען דבר בשמו אשר איננו אמת. לא ייתכן שה' יצווה לבגוד בו, ולכן נראה שהשקר של הנביא קרוב לפרשייה הקודמת בה מדובר על דרכי הפולחן ולא על עבודת אל אחר. ייתכן שיש להבין את הכתוב: "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וְנָעָבְדֵם" לא כקריאה למרד בה', אלא לשיתוף של תכונות אליליות בעבודת ה', או "עבודה בשיתוף", כפי שאנו יודעים שהייתה נפוצה בישראל בימי בית ראשון. לא ייתכן שבשם ה' תהיה קריאה לנטישה את ה', אבל הנביא יכול לשקר ולומר שהוא ציווה להכין פסלים, או לצרף לעבודה גם אל אחר וכיוצא בזה. בכך נבחנת האמונה הטהורה של האדם מישראל. בפרשה זו עולה החולשה של האות והמופת כאינדיקציה לאמיתות הנבואה, ולהלן בפרק י"ח עולה אפשרות אחרת לאימות הנבואה: ניבוי העתיד. בעיוננו שם נחזור ונדון במשמעות של שתי דרכי האימות.

עיר הנידחת

לדין עיר הנידחת יש כמה היבטים מיוחדים. בשני המקרים הקודמים הכתובת של הפרשה היא האדם מישראל שהודח בעצמו לעבודה זרה על ידי נביא או מסית, והפרשה פונה אליו ישירות: לא תאבה לו, לא תחמול עליו, לא תשמע. בעיר הנידחת מדובר על שמועה שנשמעה אודות אירוע של הדחה ועבודה זרה ציבורית שאירע בעיר אחרת, ותפקיד החברה הוא לברר את העובדות ולטפל בהן. התורה מצווה: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב". דרישה זו לא הופיע אצל הנביא או המסית. אמנם, חז"ל למדו שדרישה וחקירה היא חובה בכל דיני הנפשות, אך באופן מפורש מופיע הציווי על שלושת פעליו: דרישה, חקירה ושאלה – דווקא כאן. הסיבות לכך הן שתיים: ראשית, הרי מדובר בשמועה; בשני המקרים הקודמים אתה הרי יודע שהביא או המסית הדיח אותך, ולכן אין צורך בבירור משפטי מוקדם. ושנית, הרי ההשלכות של המשפט הזה הן דרמטיות – עיר ואם בישראל עתידה להימחק, ולכן המשפט נערך בזהירות קיצונית. עונשה של עיר הנידחת בסייף ("לְפִי חָרֶב"). חז"ל רואים במיתת הסייף אחת מארבע מיתות בי"ד, אולם זו מיתה שנתייחדה רק לעיר הנידחת, לפי פשוטו של מקרא. יותר נראה שהתורה מצווה פשוט להילחם בעיר המורדת בה', והרי המלחמה היא בחרב (ראה למשל שמעון ולוי ועוד רבות). דין עיר הנידחת הוא פעולה בעלת אופי מלחמתי, ולא דין אישי. כמו במלחמה, הפעולה מכוונת לציבור כולו, ולא לאדם זה או אחר. התורה מצווה גם: "הַחֲרֵם אֹתָהּ", היינו: שאסור ליהנות משללה, אלא: "וְשָׂרַפְתָּ", כלומר: אסור שיהיה איזשהו אינטרס במלחמה זו, אלא התכלית הדתית, למנוע הפרה של ברית ה'. בנוסף, נראה שהתורה רוצה שעיר בישראל שעבדה עבודה זרה ציבורית, לא תוכל עוד להיבנות, ושריפתה תהיה אנדרטה לדורות על כך שבמקום בישראל בו הפכה העבודה זרה לדרך ציבורית, לא יכולים עוד להיות חיים: "וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד".

נחלקו תנאים במדרש ההלכה האם גם הקטנים נהרגים בעיר הנידחת:

"את יושבי העיר ההיא, מיכן אמרו אין מקיימים את הטפלים אבה חנן אומר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כ"ד, ט"ז) בעיר הנדחת הכתוב מדבר" (ספרי דברים, ראה פיסקא צד).

מכאן מי שאמר שאף הקטנים נהרגים משווה את עיר הנידחת למלחמת שבעת העממים, שם נאמר: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ', ט"ז), לכל דבר. המשמעות היא שמדובר בהשמדה של העבודה זרה, שנעשית מעבר לכל דין ולכל משפט – מלחמת חורמה. אבא חנן, שלומד מן הפסוק המדבר במשפט: "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" (דברים כ"ד, ט"ז), מבין שאמנם יש כאן מעשה ציבורי, אך גם הוא בגדרי המשפט.

מבט נוסף לעומק

דומה שהמציאות של דורנו מאפשרת לנו להבין לעומק את התופעות ואת האזהרות שבפרק זה. העבודה זרה הפגאנית כבר כמעט איננה עמנו. אולם, תופעות של האללה, של דמויות ושל חפצים, לפעמים ביזריים כמו טלפונים או משחקים, נפוצות מאוד. מכנה משותף לכולן: מתן יחס מוגדל לכוח מוגבל. ראיית האדם או החפץ בהפרזה שאיננה הולמת את ערכו האמיתי, ללא כל יחסיות או מידתיות. והעיקר – תופעת ההדחה, ההסתה והפיתוי שמוצגת בפרק זה, הפכה בימינו למפלצתית ממש. חלק גדול מאוד מהמשאב העסקי מושקע ביצירת דימויים שקריים, מופרזים, למוצרי צריכה ולאלילי חברה או מדינה. דרכי פיתוי, הדחה ושקר, חלקן סמויות וחלקן גלויות, מבלבלות את המוחין ואת הלבבות. לא תאבה לו ולא תשמע אליו, אומרת התורה על המסית והמדיח, ויחד איתה אנחנו צריכים להפעיל את המצפן הפנימי, את כלי הבירור שניתנו לנו כדי לברור גרעין מקליפה, אמת משקר, תוכן פנימי מדימוי שקרי, וכדי שמכונת ההסתה וההדחה לא תשלוט על מחשבותינו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)