ואתחנן | 'בכל נפשך' - אפילו נוטל נפשך
פרשת ואתחנן - 'בכל נפשך' - אפילו נוטל נפשך
בכל נפשך
בפרשת ואתחנן מצויה אחת הפרשיות היסודיות בתורה, אם לא היסודית שבהן - פרשת שמע.
פסוקים אלו, שמשו מקור והשראה לעם ישראל בכל הדורות, בסיטואציות קשות, ברגעי יאוש ותקוה, ברגעי ריחוק וקרבה.
הפרשיה פותחת בהצהרה העמוקה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ד'
אֱ-לֹהֵינוּ ד' אֶחָד' (דברים ו,ד).
לאחריה, בא הציווי היסודי: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' (ו,ה).
מצוות האהבה דורשת בירור, ואכן בכל הדורות ביררו את מידת האהבה ואופניה, ביחס לד' יתברך.
אחת הדרשות הידועות נוגעת למסירות הנפש הנתבעת כחלק מאהבת ד':
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך וגו' ' - בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך" (ברכות נד.).
אהבת ד', על פי גמרא זו, נתבעת מן האדם, גם כשד' יתברך נוהג עימו במידת הדין, ואפילו נוטל את נפשו. גם אז, מוטלת עליו החובה לאהוב את ד' ולברכו.
חשוב להדגיש, כי ממקור זה, לא נלמדת החובה למסור את הנפש עבור ד', כי אם להמשיך להודות לו, לשבחו, לברכו ולאהוב אותו, אף כשאדם עומד לאבד את חייו.
בהמשך הגמרא, דרשה זו לובשת לבוש טוטאלי יותר:
"רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה. אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו - ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות סא:).
לר' עקיבא, לכאורה, נזדמנה סיטואציה שבה יכול היה לקיים את דרשתו: 'אפילו נוטל את נפשך', רוצה לומר להודות לד' ולברכו אף בשעה שנפשו ניטלת ממנו, אולם סיטואציה זו, לא באה לר' עקיבא בשל מחלה שחלה, או בשל תאונה שאליה נקלע. ר' עקיבא בחר בנאמנות לד' ולתורתו על חשבון שמירה על נפשו.
ר' עקיבא מסר את נפשו לד', ומתוך כך הגיע ל'אפילו נוטל את נפשך', ובכך, דרך נסיונו, מעניק אינטרפטציה רחבה ותובענית יותר ל'אפילו נוטל את נפשך'. אהבת ד', איננה באה לידי ביטוי רק ביכולת להודות לד' כשאדם נקלע לסיטואציה של 'אפילו נוטל את נפשך', כי אם גם בנכונות למסור את הנפש לכל מי שירצה ליטלנה בעבור שמו הגדול.
בדרך זו, הלך גם הרמב"ם בקובעו בהלכותיו:
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך (הל' יסודי התורה פ"ה, הלכה ז).
הרמב"ם משית את התביעה העולה מתוך התנהגותו של ר' עקיבא למסור את הנפש עבור אהבת ד', על שלשת העבירות שהן בגדר 'יהרג ואל יעבור': עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
הגבלת תביעה זו רק לשלשת העבירות החמורות, נשענת על ערך אחר, שאף הוא ערך עליון, כפי שמביא הרמב"ם בריש הפרק הנ"ל:
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" (שם ה, א).
'וחי בהם ולא שימות בהם', הינה תביעה ערכית מוסרית, שהיא איננה פחותה מן התביעה 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך'. על כן, בחיים נורמטיביים, נתבע האדם לקדש את חייו, ולהציבם בראש סולם ערכיו, אולם במקרים בודדים בלבד, טוב לו לאדם שינטלו חייו, משידבק בהם כתם עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים.
חיים שיש בהם את שלושת העבירות הללו, אינם עדיפים על העדרם, ועל כן מצווה אדם בסיטואציה כזו, למסור את נפשו, וסיטואציה זו היא אשר נאמר עליה 'אפילו נוטל את נפשך'.
האמנם התביעה למסור את הנפש מסתכמת בשלשת העבירות הללו, כדרך הרמב"ם? האם לא מורחבת לעתים קטגוריה זו[1].
בדברים הבאים ננסה לעיין בתורתו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל מי השילוח וננסה דרכה לרדת לעומקה של התביעה למסור את הנפש.
לא תקים לך מצבה
בפרשת שפטים נאמר 'לא תקים לך מצבה אשר שנא ד' אלקיך', וידועים דברי חז"ל על כך כי המצבה הייתה אהובה על הקב"ה בימי האבות ואח"כ הפכה לשנואה. על בסיס הבחנה זו, אומר בעל 'מי השילוח' את הדברים הבאים:
"לא תקים לך מצבה, היינו שלא יהיה האדם בעקשות בדבר אף בעבודת ה', וזה פירוש אף שחביבה היתה בימי אבות, כי האבות היו תקיפין והיו מוסרין נפשם אף על דבר קטן כי אז לא היה ניכר מלכות הש"י בעולם לפיכך היה צורך השעה לזה, אבל עתה אין למסור נפש רק על ג' דברים הידועים..." (מי השילוח, שפטים).
שלא כדרכו, מתנגד ר' מרדכי יוסף לטוטאליות אף בעבודת ד' - שלא יהיה האדם בעקשות בדבר, אף בעבודת ד'.
הדבר בא לידי ביטוי במסירות הנפש המקיפה והרדיקאלית שאפיינה את האבות.
אברהם המוסר את נפשו בכבשן האש ויצחק בעקידה, מלמדים אותנו על דרך של התמסרות מוחלטת, בין לדבר גדול ובין לדבר קטן.
עבודה זו, כך על פי האיזבצאי, חלפה מן העולם, ומעתה, נתבע האדם למסור את נפשו על ג' דברים בלבד, כפי שראינו לעיל.
מי השילוח, אף מנמק זאת באומרו, כי בימי האבות לא היתה ניכרת מלכותו של ד' בעולם ולפיכך היה צורך במסירות נפש מוחלטת בכדי להנכיח את מלכותו של ד', אולם משהופיעה מלכות ד' בעולם, הרי שיש למסור את הנפש רק על ג' דברים בלבד - שלשת העבירות שהן בגדר 'יהרג ואל יעבור'.
נראה כי הופעת מלכות ד' בעולם אחרי ימי האבות עניינה יציאת מצרים ומתן תורה.
התורה יצרה מסילות, דרכים ומעשים שדרכם אדם עובד את בוראו. בעולם שבו הקודש מוגדר, מונכח ונקרא בשם, יש מקום גם לחול להתקיים.
התורה יצרה עולם של הבחנות, של מדרג, שבו יש קרוב יותר וקרוב פחות, קדוש יותר וקדוש פחות, טהור יותר וטהור פחות, ובעולם תודעתי כזה, מתאפשר וויתור, מתאפשרת פשרה של 'וחי בהם ולא שימות בהם'.
בעולם שבו אין מדרג, הרי שכל מעשה, כל חפץ, כל פעולה הם חזות הכל, ועליהם העולם עומד או ח"ו נופל.
המעבר מתקופת האבות לתקופת התורה, איננו התפשרות, מלמד מי השילוח. איננו בהכרח ירידה ממציאות שבה ישנה מסירות נפש מוחלטת למציאות שבה ישנה התפשרות בכך, כי אם מעבר ממציאות ארעית שבה כל טלטלה שומטת את הקרקע, למציאות שבה בסיס איתן ומוצק מאפשר רצוא ושוב, התרחקות והתקרבות, בלי לאבד את הבית.
מריבה בין איש ואשה המחפשים את דרכם ומבררים את ההתאמה שביניהם, מערערת ומטילה ספק ושאלה על ה'ביחד' - זוהי תקופת האבות שהיא תקופה של בירור, עיצוב ובנית הקשר בין הקב"ה לבין עולמו.
זוג נשוי שבסיסו מוצק ונישואיו איתנים, מכיל את המריבה ואף היא מרכיבה את הבנין שהולך ונבנה מיום ליום - כזאת ההנהגה האלקית ממתן תורה ואילך, שבה בונה ד' יתברך את ביתו, משכן ותורה, ובתוך מרחב הבית מתאפשרת התקדמות ונסיגה, אחיזה במושכות ולרגעים אף הרפיה.
מסירות נפש - מן התוכן אל התנועה עצמה
אולם הדברים הבאים של מי השילוח מסייגים במעט את הנאמר עד כה:
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ובפרש' והיה אם שמוע לא נאמר ובכל מאודיכם, כי מאודך היינו מאד מאד למסור את נפשו על קדושת שמו ית', היינו למסור נפשו אף בחיי עוה"ב, וזהו רק קודם שיתברר לאדם חלקו השייך לו בשורשו, כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש, וקודם שנתברר לאדם חלקו צריך לעבוד את ה' בזה האופן שלא ימצא אצלו דבר שלא יוכל מסרה על קדוש ה', אך אחר שיבורר לאדם חלקו לא יחפוץ הש"י מן האדם שיעבוד אותו בזה האופן, כי לא ירצה הש"י ליקח מן האדם מה שסיגל, וגם האדם מצדו אף שאינו מחויב למסור נפשו רק על הג' דברים הידועים, אבל על המצוה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו מחויב למסור נפשו עלי' כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על התפלה אף שלא היו מחויב עפ"י דין, וכן מרדכי שלא רצה לכרוע להמן שהיה דבר קטן. רק שהבינו שזה שייך להם בשורשם כמו שיתבאר על פסוק כי יקרא קן צפור" (מי השילוח, ואתחנן).
בתחילת דבריו, מברר בעל 'מי השילוח', את ההבדל שבין העמדה הנפשית של פרשת שמע, שבה נאמר גם 'ובכל מאדך' לעמדה הנפשית של 'והיה עם שמוע' שבה לא נאמר 'ובכל מאדך'.
כמו בתורה הקודמת, גם כאן מחלק האיזביצאי בין עמדה ראשונית קמאית, של מסירות נפש טוטאלית, ללא הבחנה וללא סיוג, על כל דבר ודבר ואף הפעוט שבפעוטים - זוהי בחינה של 'בכל מאדך'.
לעומת זאת, העמדה המבוררת יותר, הבשלה יותר, היא המסייגת את המסירות נפש ומצמצמת אותה.
אלא שהפעם, ר' מרדכי יוסף, מרחיב במעט את גבולות מסירות הנפש בעמדה השניה, ומוסיף: 'מצוה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו' שעליה מחויב למסור את נפשו מעבר לשלשת העבירות הידועות.
ואם כן, ישנן שתי קטגוריות של מסירות נפש גם בעמדה השניה של 'והיה אם שמוע'.
האחת, יהרג ואל יעבור, עבור שלשת העבירות המפורסמות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
השניה, מסירות נפש, עבור מצווה כלשהי, בין גדולה ובין קטנה שהיא 'מצוה השייכת לשורשו של האדם'.
חידושה של הקטגוריה השניה, על גבי ג' העבירות, איננה בעיקרה כמותית כי אם איכותית. לא מדובר על 'עוד מצווה אחת' בנוסף לג' העבירות, כי אם על שינוי פנימי ברוח הדברים.
ההבחנה הראשונה בין שתי הקטגוריות קשורה לעובדה כי בקטגוריה הראשונה מדובר על מצות ידועות, ספציפיות, בעלות תוכן ברור וניתן להגדרה, בעוד שבקטגוריה השנייה לא מוגדרת מצווה מסוימת ספציפית.
כשקובעת ההלכה ג' עבירות שהן בבחינת ייהרג ואל יעבור, חותרת היא, מן הסתם, לבירור יסודי ומקיף של העקרונות הבסיסיים ביותר שעליהם ניצבת האמונה. מה הן העבירות שחותרות לא רק תחת צו ד' ודברו, כי אם תחת יסוד האמונה ומהותה? מה הם המעשים שמערערים את שלטונו של ד' יתברך בעולם? מה הן העבירות החמורות ביותר, שכל הבאים בשערן לא ישובון?
מתוך בירור זה, ומתוך יצירת מדרג זה, נוצר סולם ערכים שבראשו ניצבות שלשת העבירות הללו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כבלתי ניתנות להיעשות, ומתוך כך מחוייבים כל בני האדם ההולכים בדרך ד', להימנע בכל מחיר, ואף בנטילת חייהם, מלעבור ולעשות מעשים אלו.
לא כן, המצווה הנוספת, של בעל מי השילוח. כאן כבר לא מדובר על מעשה קטן או גדול. כאן כבר אין בירור עקרוני ומהותי בדבר תפיסת האמונה, עיקרי היהדות והמעשים החותרים תחתם.
התפילה, שעליה מוסר דניאל את נפשו, איננה בהכרח יסוד בלעדי שאין לוותר עליו בשעת הצורך.
ההשתחוויה להמן, שעליה מסכן מרדכי את עצמו ואף את עמו כולו, איננה בהכרח מעשה החותר תחת מהותה וקיומה של היהדות[2]. לא גודלו וחומרתו של המעשה, הם המהווים את אמת המידה בשאלת מסירות הנפש, כשמדובר במצווה הנוספת בקטגוריה השנייה.
נראה, כי קטגוריה זו, של מסירות נפש עבור מצווה השייכת לשורשו של האדם, מעמעמת את מימד התוכן המהווה את העניין המרכזי בקטגוריה הראשונה העוסקת בג' עבירות שעליהן יהרג ובל יעבור.
באיזו מצווה מדובר בקטגוריה השנייה, איננו יודעים - כל אדם והמצווה שלו.
מה הם הפרמטרים המגדירים את סולם המצוות שעליהן ייהרג ובל יעבור, בקטגוריה השנייה, איננו יכולים להגדיר, כי אין כאלו פרמטרים אובייקטיבים.
ממילא, הקטגוריה השנייה, בהיותה מטשטשת את תוכן המצוות עליהן ראוי למסור את הנפש, בו בזמן היא מעצימה את עצם התנועה של מסירות הנפש.
מי שמעולם לא נתבע לעבור על עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים, לא נדרש לשאלת מסירות הנפש מעודו, אולם 'מצוה השייכת לשורשו של אדם' יש לכל אחד, וממילא כל אדם נדרש לשאלת מסירות הנפש עבור ד' ומצוותיו.
בקטגוריה הראשונה של ג' העבירות, המטרה היא להגן על העולם מפני היטמאות בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זהו היעד, זהו תוכנה של מסירות הנפש, והיא עצמה איננה אלא אמצעי להשגת יעד זה.
בקטגוריה השנייה, לעומת זאת, מסירות הנפש היא המטרה לכשעצמה, וממילא היא נדרשת מכל אדם, והיא היא המרכיב החיוני בעבודת ד'.
מנקודת מבט זו, תוכנה של המצווה שעבורה מוסר האדם את נפשו, משני הוא לחלוטין. לא משנה מהי המצווה, אם קטנה אם גדולה, ובלבד שלכל אדם תהיה אחת כזו, שהוא מוכן למסור עליה את הנפש בכל עת.
במובן זה, מתבארת הרחבה נוספת של המושג 'מסירות נפש' בקטגוריה השנייה.
נשים לב כי ג' העבירות הן בבחינת 'יהרג ובל יעבור', כלומר לאוים שיש להמנע מהם בכדי לא לדרדר את העולם ואת המציאות, בעוד שבקטגוריה השנייה תתכן גם מצוות עשה, שעליה ימסור האדם את נפשו.
על פי הקטגוריה השנייה, האדם הנתבע לתנועה הנפשית של מסירות נפש, נדרש לאקטיביות, לפעולה, לדינמיקה של התמסרות, וזו יכולה להיות אף ב'אובססיביות' שמלווה את האדם ברצונו לקיים את אותה המצוה ואותו המעשה שעליו הוא מוכן למסור את נפשו - משוגע לדבר!
מתוך כך, מסגל האדם לעצמו נתיב יחידאי בחייו, שמבטא את מסירותו המוחלטת עד כדי מוות במידה ויצטרך, עבור ד', ולא מדובר באפיזודה חולפת שמעטים בני האדם שנתקלים בה, כי אם בתודעה קיומית המלווה את עבודתו של האדם בכל יום ובכל רגע.
הקטגוריה השניה, אם כן, מנכיחה את תודעת מסירות הנפש בחיי האדם ומעניקה לה מקום גם במסגרת החיים הנורמטיביים שאינם מזמנים לאדם את ההתנגשות הרדיקאלית עם ג' העבירות שעליהן יהרג ואל יעבור.
מאמת לאותנטיות
אך נדמה, כי הבחנה פנימית נוספת יש בין הקטגוריה הראשונה לשנייה, והיא נוגעת למעבר מן המימד האובייקטיבי למימד הסובייקטיבי.
ג' העבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, מוחלטות הן, רלוונטיות לכולם, וניתנות להגדרה הלכתית מדויקת. בעוד שבקטגוריה השנייה מדובר על מצווה השייכת לאדם ורק לו, וממילא משתנה היא מאדם לאדם.
נראה כי המעבר מן המימד האובייקטיבי למימד הסובייקטיבי, יוצר אמות מידה חדשות ופרמטרים אחרים, מאלו שהביאו לבחירת ג' העבירות בקטגוריה הראשונה.
לא על סתם מצווה, נתבע האדם למסור את נפשו, בקטגוריה השנייה, 'מי השילוח', יוצר אמת מידה אחרת לגמרי: 'כי לכל נפש שייך מצווה מיוחדת שעל ידע יגיע לעוה"ב...מצווה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו'.
לא באמת אבסולוטית ואובייקטיבית, מדובר כאן, כי אם באותנטיות ובעצמיות. הלגטימציה מן הצד האחד, או התביעה מן הצד השני, לאדם למסור את נפשו עבור מצווה נוספת מעבר לג' העבירות, באות רק אם חיבור לשורשו של האדם יש כאן, אם נאמנות עצמית, בירור פנימי ואותנטיות מוחלטת, הם מנת חלקו.
הסובייקטיביות בקטגוריה זו, איננה חסרון כי אם תנאי בלעדי.
בקטגוריה זו, ניצב האדם מול בורא עולם, לא כמגן על האמונה, על מלכותו של ד' בעולם, על הנורמות המוסריות הניצבות בתשתית המציאות, כי אם כאיש פרטי, היודע את עצמו, ומבקש לתרגם ידיעה זו לשיח של אהבה עם ד'.
כשרוצה לדעת האדם בקטגוריה הראשונה, האם הוא נתבע למסירות נפש, עליו לפתוח ספרים, למצוא את ההגדרות המדויקות של שלשת העבירות, ולבחון היטב האם הסיטואציה שאליה נקלע, שייכת להגדרות שמצא או לא.
לעומת זאת, כשמבקש האדם לדעת האם עליו למסור את נפשו עבור מצווה מסויימת על פי הקטגוריה השנייה, עליו להתבונן פנימה, אל עצמו. לבדוק את זיקתו למצווה זו, עד כמה מצווה זו נוגעת לשורשו. עד כמה יש במצווה זו, ביטוי ומיצוי של מאוויו הדתיים, עד כמה הוא חש שמצוה זו משקפת את כמיהתו אל ד' יתברך, ומתוך כך הוא מברר האם הוא נתבע למסור את נפשו עבור מצווה זו או לא.
מבחנה של האותנטיות, הוא מבחנה היחיד של קטגוריה זו, והמסע הבירורי שבמהלכו נמצא האדם, מביאו בסופו של דבר אל עצמו ואל עצמיותו, ומתוך כך קונה לעצמו את אותה המצווה עליה הוא מוכן למסור את נפשו בכל מאודו, ולא משנה איזו מצוה זו, ולאיזו קטגוריה אובייקטיבית היא שייכת: עשה או לאו, דאור' או דרבנן, כרת או מלקות - כל אלו טפלים לאור הגדול הבוקע ממצוה זו בהיותה משקפת ומבטאת את תמצית עבודתו של האדם המזדהה עמה בכל מאודו: ובכל מאודך!
מהי אהבה
שתי הקטגוריות הללו - ג' העבירות שעליהן יהרג ואל יעבור, והמצוה השייכת לו בשורשו, מקרינות הן אף על אופיה של האהבה המאפיינת את שתי התנועות הללו של מסירות נפש.
מי שמוסר את נפשו על ג' העבירות שעליהן יהרג ואל יעבור, אוהב את ד' בנאמנותו המוחלטת לעיקרי האמונה ובנכונותו להגן על עיקרים אלו בכל מחיר. הוא חייל בצבא ד' שמוכן לסגת אחור מפני אויבי ד' עד הדגל. אל הדגל איש לא יקרב וגם במחיר נטילת נפש המגן עליו.
זוהי אהבה שיש בה נאמנות שיש בה אחריות, שהיא רואה לנגד עיניה את שלשת העבירות החותרות תחת מלכות ד' ומוכנה להגן על המלכות בחירוף נפש.
לעומת זאת, המוסר נפשו על המצוה השייכת לשורשו, עושה מעשה הרבה פחות הירואי. הוא לא יירשם בספר דברי הימים, כמי שהגן על מלכות ישראל וכמי שלא נתן לאויבי ד' לחלל את שמו.
מדובר באיש פשוט, שבמבט חיצוני התעקשותו נראית סתמית ואפילו מקוממת. העל זה ראוי ונכון למסור את הנפש? העל זה, ראוי לאדם להתעקש ולאבד את עולמו?
ורק הוא, האיש הפשוט, יודע כי במעשה זה, הוא מביא את תמצית עצמיותו בפני ד' ומעלה אותה קרבן לפניו.
זוהי אהבה של שיח, של דיבור, של פניה אל ד'. ואהבת את ד' אלקיך - בלשון יחיד. אתה, דוקא אתה, ואין עוד איש בעולם שהיה מוכן למסור את נפשו לד' עבור דבר פעוט זה, זהו השער שלך אל ד', ואין עוד איש מלבדך שיכול להכנס דרכו.
הוויתור על האובייקטיביות ועל הקולקטיביות שיש במסירות הנפש של הקטגוריה השניה, מנתבת את האהבה לאפיק חדש, אינטימי יותר, אינדבדואלי לחלוטין, שאיש זר לא יבין לעולם. ערכה של המצווה הפעוטה שעליה מוסר איש זה את נפשו, איננה ניכר לעין. עולם ההגדרות האובייקטיביות איננו רלוונטי לה, ולא הוא המגדיר את ערכה, שהרי בו, יתכן כי מצוה זו שולית וטפלה. ערכה של מצווה זו הוא פנימי והוא נוגע לקשר הפנימי שבינה לבין המוסר את נפשו עליה, ועל כן זר לא יבין זאת.
מי השילוח, מדרבנן אותנו לרקום מערכת יחסים של אהבה בינינו לבין ד' יתברך, שאיננה עוברת דרך האובייקטיבי, דרך הקטגוריות המוחלטות. זהו המקום שבו, האהבה מקלקלת את השורה, ומעשה גדול הופך לקטן וקטן הופך לגדול, כי השורה שייכת לכלל, אך האותנטיות משנה את כללי המשחק, ומבלבלת את השורות.
בחיי נישואין, כך נדמה, ישנה נאמנות ומחוייבות הנשענת על גודלו וחיוניותו של מוסד הנישואין, אך בחיי הנישואין יש גם רומנטיקה.
בעל ואב נאמן ומחויב לאשתו ולילדיו, מוכן לסכן את חייו על מנת לפרנסם, על מנת לספק חינוך ראוי לילדיו, על מנת להגן על בטחונם האישי. זוהי אהבה שיש בה נאמנות ואחריות. זוהי אהבה הצומחת מתוך המימד האובייקטיבי המוחלט של הקטגוריה הראשונה, שבה נקבעים המעשים הנכונים שעליהם ראוי למסור את הנפש.
אך יש גם בעל המוכן לצעוד על פי תהום רק בשביל להביא לאשתו פרח. איש כזה, נאמר בצדק כלנו, חסר אחריות הוא. עבור מעשה כה פעוט יסכן את חייו? האם אין בעולמנו סדרי עדיפויות? האם איש זה איננו חושב על עתידו, על עתיד ילדיו?
אהבה זו, חייבים אנו לומר, איננה ניתנת להסבר. היא בלתי מובנת לכל רואיה. לעתים, כפי שאמרנו, היא אף מקוממת ומרגיזה, ועליה אומר משורר שיר השירים: 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו'.
אולם באהבה זו, גם מונח לישד החיים המנגן את האהבה בצלילים מפתיעים ותוססים.
זוהי האהבה, ההופכת את הצו המפעים של: 'ואהבת את ד' אלקיך', למבע אישי ולשיח אינטימי, שהופך כל אדם ואדם ליחיד אצל בוראו, בבחינת: 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי' (שיר השירים ו,ח-ט).
[1] ראינו שר' עקיבא מוכן למסור את נפשו עבור לימוד תורה. ואמנם, ההלכה מגדירה מצבים מיוחדים בכדי להכליל גם את המקרה של ר' עקיבא, במסגרת התביעה למסור את הנפש ב'יהרג ואל יעבור', וכן מצבים אחרים מעבר לשלשת העבירות:
'אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא [= קשירת שרוך נעל]' (סנהדרין עד:).
[2] בירור מקיף ויסודי בענין זה, נעשה על ידי הרב יעקב מדן שליט"א במאמרו בספר 'הדסה היא אסתר', המציג את הקושיה על מרדכי, מנין לו הלגטימציה לסכן את עם ישראל עבור מעשה שאין בו לא עבודה זרה (ההשתחוויה לאדם איננה עבודה זרה), ואולי אפילו אין בו לאו (בעיקר אם נפרש שמדובר על השתחוויה דרך כבוד ולא דרך פולחן).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)