דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | משכן ה' ומקדש שלמה

קובץ טקסט

הפטרת השבוע לקוחה, שלא במפתיע, מתיאור בניין שלמה בספר מלכים. ואולם, אין ההפטרה מספרת רק את סיפור הבניין, אלא עוסקת גם בתהליך איסוף החומרים למקדש.

המטרה והאמצעים בבניין המשכן

כפי שהערנו בשבוע שעבר, התורה אינה מייחסת חשיבות רק לתוצאה הסופית של מצוַת בניין בית המקדש - קרי, להעמדת המקדש על מכונו, אלא מחשיבה אף את תהליך הבנייה. נקודה זו בולטת בתחילת הפרשה: התורה איננה מתמקדת רק בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהוא הפסוק המבטא את המטרה הסופית של בניין המקדש והשראת השכינה, אלא פותחת בציווי על לקיחת התרומה וגיוס המשאבים מאת העם:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם...

הדגש על התרומה ועל נדיבות הלב בולט.

מייד לאחר מכן ניתנת רשימה ארוכה של החומרים הנצרכים למשכן, ואף אותה יש להבין על רקע נקודה זו. הלא חומרי הגלם הנדרשים לבניין הכלים מוזכרים לאחר מכן במסגרת הציווי על בניין כל כלי, ומה טעם לרכזם ברשימה משותפת בתחילת הפרשה? מובן מאליו שאם הארון זקוק לזהב ובגדי הכהונה לתכלת וארגמן, אזי צריכים לאסוף את המשאבים הללו מאת העם!

מסתבר, שהרשימה בתחילת הפרשה נועדה להדגיש שאיסוף החומרים הינו מטרה העומדת בזכות עצמה, וזאת מפאת חשיבותה של פעולת ההתנדבות באשר היא. נכונות העם לתרום ולהתנדב מהווה מטרה רוחנית ומצווה כשלעצמה, ועל כן התורה מדגישה אותה בתחילת הפרשה. בסיכומו של דבר, ניתן לומר שהתורה לא ראתה חשיבות רק בעצם בניין המשכן, אלא ייחסה חשיבות גם לתהליך בנייתו - לנכונותו של העם לתרום למענו ולמעורבותם של בני ישראל בבניין המשכן.

בין מס לנדבה

אף את בניין המקדש ע"י שלמה ראוי לבחון לאור הקריטריונים הללו. והנה, כבר מן הפסוק הראשון, המתאר את גיוס העם לבניין בית המקדש, ניתן להבחין בהבדל התהומי שבין שני המפעלים. אם בפרשת תרומה הדגש הוא על נדיבות הלב ועל התרומה מרצון, הרי שבספר מלכים מדובר על מס! שלמה אינו פונה לעם ומנסה להלהיב את רוחם, אלא מטיל עליהם מס. שיטת הפעולה של גיוס שלושים-אלף איש ושליחתם ללבנון ברוטציה תלת-חודשית יוצרת מערכת הרבה יותר יעילה מאשר פנייה לעם ובקשה לסיוע על בסיס התנדבותי. הפסוקים מתארים מפעל כביר ויעיל, המפעיל כוח אדם מגוייס בקנה מידה מסיבי: "ויהי לשלמה שבעים-אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר".

ואולם, מחירה של היעילות המושגת ע"י הגיוס הממלכתי הוא בהזדהות העם עם הנעשה. אין המשימה נתפסת בעיניהם כאתגר דתי מרומם, אלא כמטלה שיש לעמוד בה. בעקבות החלטת שלמה על גיוס כפוי, אין הזכות לעבוד בבניין המקדש נתפסת כהזדמנות מופלאה ונדירה להיות מבוני המקדש, שנפלה אך ורק בחלקם של בני הדור ההוא, אלא נחשבת לחלק מדרישותיו של המלך. המדיניות של הטלת מס כפויה והנחתת החובה מלמעלה מביאות את העם להתמרמרות, שהרי טבעו של האדם להתמרד נגד כל מס או חובה כפויים.

כמובן, לשם ביצוע המשימה יש צורך במערכת של ממונים שתכפה את המס למתן העם. כך באה לעולם ביורוקרטיה בעלת סמכויות, היוצרת חיץ נפשי נוסף בין נותני הכסף למלאכה לבין המשימה. אם נשים לב ללשון הפסוק המתאר את גיוס העובדים, נוכל לחוש בנקל בפער שבין האדם הפשוט הנשלח ללבנון לבין הממונה עליו: "חודש יהיו בלבנון, שניים חודשים בביתו - ואדונירם על המס". קשה להניח שלא התגנבה ללבם התחושה שהם אינם עובדים עבור האידיאל אלא עבור הממונה. ואכן, הפסוק מתאר עובדים אלו כעבדי שלמה, ולא כאנשים המתנדבים לבניין המקדש: "ויהי לשלמה שבעים-אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר... ויפסלו בני שלמה ובני חירום והגבלים". מסיבה זו, כעבור פסוק וחצי אנו שומעים על מערכת שלמה של פיקוח והשגחה, המתוארת כ"שרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלושת אלפים ושלוש מאות הרודים בעם העושים במלאכה". ההנגדה לתנועת ההתנדבות המרשימה של הקמת המשכן אינה יכולה להיות גדולה יותר.

המשכן האינטימי והמקדש הנשגב

כאן, עלינו לשים לב להבחנה נוספת בין המשכן למקדש - סדרי הגודל. המשכן הינו מקום קטן ואינטימי. מימדיו הפיזיים אינם גדולים, והוא משדר תחושת קרבה בין האדם למקום. לא מדובר במבנה מרשים אלא במקום אינטימי, המשדר נגישות לאדם. המקדש, לעומתו, הינו בניין אדיר ורב רושם, המשדר שגב והוד. אם המשכן משול לשטיבל שכונתי נינוח וחמים, המקדש דומה לבית הכנסת הגדול המרשים והייצוגי[1].

כתוצאה מכך, מתקיימים פערים משמעותיים בין מפעלי הבנייה של המשכן והמקדש. בניית המשכן יכולה הייתה להיעשות באופן צנוע הרבה יותר מאשר בניין המקדש, שחייב מפעל הנדסי וארגוני רב-מימדים. בהחלט ייתכן שהצורך להרים פרוייקט כה כביר ומסובך, הוא העומד בבסיס החלטת שלמה לוותר על המודל ההתנדבותי. הקמת המשכן הייתה יכולה להסתפק בחומרי הגלם שהיו בנמצא עִם ישראל בהליכתם במדבר וברמת המומחיות שהייתה מצויה אצל ישראל בלבד, ועל כן ראוי היה לבססה על מתנדבים ותרומות מטעם העם. אולם בניין המקדש מחייב גיוס משאבים ממרחקים, הבאת מומחים שונים וסדרי גודל אדירים של חומרי גלם. במשימה שכזאת, לא הייתה שום אפשרות לסמוך על התנדבות עממית, שכן כלל לא היה בכוחו של האדם הפשוט לספק את הכוחות שנצרכו. רק מפעל ממלכתי, המשתמש בסמכות המיסוי והגיוס תוך כדי הסתמכות על קשרי חוץ עם ממלכות שכנות, רק הוא יכול להביא את בניין המקדש לידי סיום מוצלח.

השלכות הכפייה

לכן, ייתכן מאוד שלמרות ששלמה הכיר בעדיפותה של מערכת התנדבותית, עדיין חשש שמא היא לא תאפשר את השלמת המשכן, ועל כן ויתר עליה. ועדיין, היו להחלטה זו השלכות משמעותיות. העם לא ראה את עצמו כשותף במפעל מרומם, אלא כפועל מכוח צו גיוס ומטלת מיסוי, ולזה היה מחיר רוחני כבד. גם אם בדרך החלופית בניין המקדש היה מתעכב לאורך שנים, עדיין יש לתהות אם לא עדיפה שיטה שתעניק לעוסקים במלאכה תחושת מעורבות, ואפילו במחיר היעילות.

יתר מכן; נראה שאף מחיר לאומי כבד שולם על מדיניות זו, של חוסר התחשבות בצרכי העם וברצונותיו. כוונתי, כמובן, לחלוקת הממלכה עם פטירתו של שלמה. קשה שלא לראות כי טענות העם על המיסוי הכבד אינן לוקחות בחשבון את הצורך בכסף למימון מפעל בניית המקדש, שדרש משאבים כספיים ואנושיים מרובים. לו היה שלמה משתפם בעשייה, ודאי לא היו רואים בזה חובה אלא זכות, וכל מה שהיה ניתן לבניין לא היה נתפס כחלק מנטל המס הכבד. היות והדבר נעשה בצורה של מס כפוי, ובליווי ניצבים שתפקידם לרדות בעם, ודאי שגם משימת בניין המקדש נתפסה בעיניהם כמיסוי, ובבוא יום הפקודה בין העם לבין בית שלמה, נלקח אף נטל זה בחשבון. אף אם נניח שלא באו עם שלמה חשבון על עצם גביית הכספים או הכפייה למלאכה, ודאי שההתנהלות הזורקת מרה בעם ואינה מתחשבת בצרכיהם הנפשיים החלה כבר כאן - ויש מקום להניח שהתגברה ושאבה עידוד בהמשך לנוכח הצלחתה בבניית המקדש - והיא העומדת בבסיס הנתק שבין שלמה ובנו לבין העם.

"בנֹה בניתי בית זבול לך"

והנה, עלינו לשים לב לגורם נוסף. בית המקדש הראשון מכונה לעיתים קרובות "מקדש שלמה", אך מעולם לא שמענו שהמשכן ייקרא על שמו של משה. עובדה זו משקפת הבדל בסיסי בבין דימויו העצמי של שלמה לבין זה של משה. פעם אחר פעם, מדגישים הכתובים את הבית כבניינו של שלמה. כך, למשל, בתיאור הבית בהפטרה: "והבית אשר בנה המלך שלמה לה'" - לא "הבית" בפני עצמו, אלא "הבית אשר בנה המלך שלמה". לכל אורך הפרק, מיוחסות פעולות הבנייה לשלמה, כשכל הפעלים כתובים בלשון יחיד ומתייחסים אליו: "ויבן", "ויעש", "ויצף", "ויצו המלך ויסעו" וכיו"ב. לא בכדי פונה הקב"ה אליו ואומר "הבית הזה אשר אתה בונה", כי כל תהליך בנייתו מוצג כפרוייקט אישי של שלמה.

לשיא מגיעים הדברים בתפילת שלמה. התפילה פותחת בפנייה לקב"ה, מעידה על כך ש"ה' אמר לשכון בערפל", ומייד לאחר מכן מכניסה את נימת ההישג האישי: "בנֹה בניתי בית זבול לך". המקדש אינו מוגדר כפרוייקט של העם שהמלך ניצח עליו, אלא כבניינו של המלך עצמו. מייד לאחר מכן, שלמה פונה לעם ומתאר את רצונו של דוד אביו לבנות את המקדש ואת תגובת הקב"ה עליה:

רק אתה לא תבנה הבית, כי אם בנך היֹצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי. ויקם ה' את דברו אשר דבר, ואקֻם תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה', ואבנה הבית לשם ה' א-לוהי ישראל.

אף כאן, קשה להתעלם מכך ששלמה מציג את המקדש כנבנה ע"י משפחתו, ואיננו מערב את העם כשותף לבניה.

שוב, ההנגדה למשכן בולטת. אמנם נאמר ע"י התורה שמשה בנה את המשכן, אך אישיותו נחבאת אל הכלים ומסתתרת, ואינה תופסת את מרכז הבמה. לאורך כל פרשת ויקהל מודגשת תרומתם של בצלאל וחכמי הלב לבניין המשכן, ואף בפרשת פקודי - המתארת את משה כמקים בפועל את המשכן - נאמר בקפידה על כל שלב שהדבר נעשה "כאשר צוה ה' את משה". הציווי, ולא הסיפוק האישי, הוא המודגש.

ההבדל בין המשכן לבין המקדש ובין משה לבין שלמה בולט ביותר בטקסי החנוכה. בעוד שלמה ואישיותו תופסים את מרכז הבמה בחנוכת המקדש, נוכחותו של משה מוצנעת הרבה יותר בחנוכת המשכן. ואכן, חז"ל עמדו על כך שהאמביציה האישית של שלמה מילאה תפקיד בעייתי בבניין המקדש. וכך שנינו במדרש שוחר טוב לתהלים[2]:

שאו שערים ראשיכם. את מוצא, בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, בקש שלמה להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים. והיה השער קטן - חמש אמות ארכו ושתים אמות וחצי רחבו, והארון היה אמה וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. וכי לא אמה וחצי נכנסת בתוך שתים וחצי? אלא, באותה שעה דבקו השערים זה בזה. ואמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. אמר: שאו שערים ראשיכם, ולא נענה. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, מי זה מלך הכבוד, ולא נענה. כיון שאמר: ה' א-לוהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דויד עבדך - מיד נשאו שערים ראשם ונכנס הארון, וירדה אש מן השמים. ולמה נצטער שלמה כל כך? על ידי שנתגאה ואמר 'בנֹה בניתי בית זבול לך' וגו'.

רק כאשר שלמה מוכן לוותר על זהותו האישית ועל הישגיו ככרטיס הביקור שלו, והוא נאלץ להציג עצמו כתלוי בזכות אבותיו - רק אז יוכל להיכנס לתוך המקדש.

בהקשר זה, כדאי להעיר שהפסוקים ביחזקאל כ"ח מתארים את חטא מלך צור כגאווה, ובמדרש ילקוט שמעוני שם הדברים מקושרים להשתתפותו של חירם בבניית המקדש:

ולמה היה חירם דומה? לעבד שעשה לבוש לאדונו; כל זמן שהיה הלבוש על אדונו, העבד רואה והיה מתגאה - עשיתי זה הלבוש לאדוני. אמר האדון: אני קורע הלבוש, ולא יהיה העבד מתגאה עלי. כך חירם היה מתגאה על ידי ששלח ארזים לבית המקדש. אמר הקב"ה: הריני מחריב את ביתי, שלא יהיה חירם מתגאה עלי, שנאמר: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך.

אם נחבר את שני המדרשים יחדיו, נגלה שכריתת הברית בין שלמה לחירם, המוזכרת בתחילת ההפטרה, איננה באה רק לציין שקט בטחוני ושותפות כלכלית שיאפשרו את בניין המקדש, אלא יש בה לציין זיקה עמוקה יותר בין שני האישים. ודו"ק.

חכמתו של שלמה

בגמר הדברים, עלינו לשוב לפסוק הפתיחה של ההפטרה - "וה' נתן חכמה לשלמה". מלבד הפשט הפשוט, המציין את חכמתו של שלמה כמבוא לתיאור ביצועו של מפעל הבנייה הכביר שיתואר בפסוקים הבאים, ואולי גם את חכמתו שהשיג שיתוף פעולה עם חירם, נראה שיש להעמיד כאן על חכמה עמוקה יותר, המציינת את גדולתו של שלמה. ואף אם הדברים נתלים בפסוק כעין דרש, עדיין חשובים הם ביותר להבנת אישיותו של שלמה.

כפי שראינו, שלמה בונה את המקדש, אך תחושת ההישג האישי מעורבת במפעלו הכביר. ניתן, כפי שעושה המדרש שצוטט, לבוא בטענות על כך ולגנותו כמתגאה, ויש לכך בסיס איתן בפסוקים. עם זאת, נראה שדווקא בנקודה זו גדלותו. אדם אחר, בעל אמביציות כשלו, לא היה מפנה אותם לדבר שבקדושה אלא היה משתמש בכוחותיו להישגים בתחום הכבוד האישי. שלמה מתעל את הדחף האישי על מנת לבנות בית זבול ליושב במרומים. אף אם הוא מדגיש בתפילתו את עובדת היותו בונה הבית, ואף אם חלק העם ממועט - בל נשכח שכוחותיו מופנים לשמיים, והוא רוצה שיינשאו השערים ויבוא מלך הכבוד, שהוא הקב"ה.

תיעול הכוחות האישיים למטרות הנכונות הינו סוד גדול בעבודת השם, והוא הרעיון שחז"ל הביעו בגמרא הידועה (שבת קכט), שמי שנולד עם כוחות אגרסיביים יפנה למקצועות השחיטה והמילה. כוחותיו האישיים של אותו אדם הינם נתון קיים, והשאלה הגדולה היא לאן יתעל אותם. כשחז"ל שיבחו את שלמה על כך שבניין המקדש נמשך שבע שנים בלבד בעוד בניין ביתו לקח זמן כמעט כפול - עומק הענין איננו רק שבח על הזריזות בהקמת המקדש כשלעצמה, אלא סימן לכך שבניין המקדש, ולא בניין הארמון הפרטי, הוא שנתפס בעיניו כעיקר מפעלו.

אמור מעתה: גדלותו של שלמה אינה בביטול האמביציות האישיות שלו, אלא ביכולתו להשתמש בהן לתכנים הנכונים. עם זאת, עדיין היו להן מחירים לא-מבוטלים, כפי שראינו בתחילת דברינו, ומשום כך הישגיו של שלמה טומנים בחובם אף את זרעי הבעיות שבהמשך הדרך.

 
 

[1] חז"ל (יומא נד ע"א) ייחסו אלמנט אינטימי אף למקדש, וייתכן שחלקים שונים במקדש מילאו תפקידים שונים. על כל פנים, אף עקרון הרוממות, החסר מן המשכן, נמצא במקדש - וזו הנקודה החשובה לענייננו.

[2] מזמור כ"ד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)