ויקהל | כל נדיב לבו

קחו מאתכם תרומה

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן (שמות ל"ה, ד'-ט').

'קחו מאתכם תרומה' פונה משה אל העם, ובמילים אלו נפתח דיבור בו ישמע העם לראשונה על התוכנית לבניית  משכן. 'כל נדיב לבו יביאה' הוא ממשיך, ועובר לתאר את החומרים שיובאו כתרומה לה'. העם שומע, ופותח את ליבו לרווחה, תורם ונודב.

מדוע תרומה? מדוע לא מוטל 'מס' על העם? האם התרומה היא צורך או ערך? פסוקי הפרשה מציגים התעוררות גדולה שהתחוללה בעם, ושאלה מתבקשת היא - מה הניע אותם לתרום בנדיבות לב רבה כל כך?

ציווי זה לעם מוכר ללומד מן הפתיחה לפרשת תרומה, שם נצטווה בו משה בעבר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, א'-ח').

מבנה אחד הוא לשני הציוויים. הוראה על תרומה לה', שיוכה אל נדבת הלב, וציון החומרים שנועדו להיתרם על ידי העם.

מבנה זה - קשה. אך מתבקש הוא מבנה בו פתיחה בתיאור הנושא או המטרה - "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ובעקבותיו ההשלכות - בהוראה על התרומה בצורותיה השונות.

הגדיל משה לעשות, בשומטו את הפסוק שעשוי היה להגדיר את הנושא ואת המטרה ('ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם') תחת זאת הוא פותח בדיבור על התרומה בערוציה השונים, ומיד פונה אל חכמי הלב הנקראים לבוא ולעשות במלאכה:

"וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה': אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו"         (שמות ל"ה, י'-י"א). רק אגב תיאור משימתם עשוי העם לשמוע על התוכנית לבנייתו של משכן!

מבנה זה, מעמיד את התרומה ואת נדבת הלב כנושא. לא צורך או אמצעי הם בדרך אל המשכן, כי אם עיקר ומהות בזכות עצמם.

תפישה זו עשויה להישמר, ואף להתעצם בפסוקים הבאים.

 

בין ציווי למעשה

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּםאֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה' (שמות ל"ה, כ"א-כ"ט).

בהמשך לציווי העם על לקיחת התרומה (ד'-ט'), מוסיף כעת הכתוב ומתאר את היישום, איך אירע הדבר. ציפייה מתבקשת היא לזהות התאמה בין ציווי למעשה. והנה - החל מן הפסוק הראשון ניכר הפער. בניגוד לציווי בו אזכור בודד לתרומה ולנדיבות הלב ומיד אחריו התמקדות בחומרים הנדרשים, כעת - המיקוד הוא באנשים ובנדבת ליבם. "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" - לא התרומה מובאת, אלא האנשים באים, תוך מעורבות אישית גבוהה. "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" - למקום גבוה. הלב הוא המחולל, והוא משיא, מגביה את האדם. "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ" - במעגל שני מתואר איש שתנועת רוחו היא נדבה. "הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" - רק לאחר התיאור הכפול לעמדה הפנימית של האנשים, מתוארת תרומת ה' לכלל מלאכות אהל מועד.

בפסוקים העוקבים מופיע המשך יישום להבאת התרומות, אלא שבניגוד לרשימת החומרים המצוינת במקור (ד'-ט'), כעת המוקד הוא באנשים, בצורת ההתנדבות שהייתה להם, בפעולות ובתנועות הנפש שליוו את הנתינה^[1].

יתירה מכך, התנדבות העם 'גואה על גדותיה', עד אשר נאלצים החכמים עושי המלאכה לפנות אל משה בסוג של פניית חירום: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות ל"ו, ה'). תגובת משה: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ"(שם, ו'). הקול עובר במחנה, ותוצאותיו הן - "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם, שם). צורך פנימי עז היה לעם להמשיך ולתרום, והדרך לעצרו הייתה בסוג של כליאה לנפש העם מלהמשיך ולהביא[2].

מבט נוסף על נדבת הלב במשכן, עולה מן המקור הבא.

 

הנדבה בהכנות למקדש שלמה

בערוב ימיו, מכין דוד את התשתית לבנייתו של מקדש, ובדבריו אל העם הוא מתאר את התנדבותו לבניית בית הא-להים: "וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱ-לֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב" (דברי הימים א' כ"ט, ב'). בהמשך לחלקו שלו, הוא מעורר את העם להתנדב, ואכן הדבר קורה "וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ: וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱ-לֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹּנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים" (שם, ו'-ח'). התנדבות העם גדולה עד מאד, והיא מלווה בשמחה: "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (שם, ט'). מעבר לשמחה, קשה הייתה עצירתה של הנתינה: "וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת, כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (שם כ"ט, י"ד). לצד כל אלו ממשיך דוד ומתאר את הכוונות שנלוו אליה: "וְיָדַעְתִּי אֱ-לֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ: ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ" (שם, י"ז-י"ח). יושר לב, שמחה לצידו, ואת זאת מבקש דוד שישמור א-להים ויזכור לעולם! את הכוונות שעמדו בבסיס נדבת העם למקדש.

תיאורים אלה, מציבים את התרומה ואת נדבת הלב כמי שנוכחות בליבו של המושג משכן או מקדש, לא כצורך ובוודאי לא כערך שולי. עובדה זו מעמידה את השאלה במלוא עוצמתה - מה מקופל בהתנדבות זו?

 

ועשו לי מקדש

דומה ששאלת פשר ההתנדבות תלויה בשאלה קודמת - 'מהו המשכן או המקדש?'

תשובת המקרא לשאלה זו שונה בין חומש לחומש^[3]. בספר שמות מתואר המשכן כמקום שעם ישראל הוא יוצרו, כמקום המגלם את מרכז החיים הרוחניים שלו, ואם זוכה ישראל - אל "מעשה ידיו" יבוא השוכן^[4]. לעובדה זו השלכות רבות, ודומה שנדבת הלב משמשת כאחת מהן. המקדש קיים כי עם ישראל רוצה בו. אדם נותן משלו, אות וסימן לחלקו בקודש. בואו של השוכן אל מקום זה, כמוהו כבואו אל עולמו של האדם ושל העם. נתינה כחובה תייצר מקום המושתת על חוק והכרח הנכפה על האדם. נדבת הלב מייצרת מקום בו משוקעים רצונותיו ומאווייו של האדם.

בספר ויקרא לעומת זאת נתפש המשכן כרשות בה נוכח
א-להים. אין בכל הספר אזכור לעובדה שהמקדש הוא יצירה - מעשה ידי אדם^[5]. תחת זאת, המקדש הוא עובדה קיימת, הקדש הבלתי תלוי[6].

כאמור, נדבת הלב בנתינה אל המקדש, כמוה כשיקוע עולמו של הנותן בו, כמקום אליו יבוא השוכן. בפרק הקרוב יוצגו מבטים שונים אל עבר תובנה זו, ואל השלכות הנגזרות ממנה.

 

תובנות והשלכות

א. שניים הם מעמידי המשכן. 'המתנדבים' - המביאים את החומרים ואת המשאבים, ולצידם  - העושים במלאכה, או - יוצרי המשכן. עצימות הראשונים כבר תוארה, וכעת יתואר חלקם של היוצרים.

ראש וראשון להם הוא בצלאל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שם ל"ה, ל') - א-להים קורא בשמו - 'בצלאל', ובקריאת שם זו הוא כמו מציף את עצמיותו, מביא לידי ביטוי את החלק הא-להי שבה[7]. לאחר ההעצמה האישית, בא המילוי כתוספת - "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שם, ל"א). מילוי בכישרונות בתחום הרוח. "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שם, ל"ב) - אמנויות אלו מיוחסת אל המחשבה, ומאוחר יותר ניחן בצלאל גם בכישרון הוראה "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ" (שם, ל"ד). כל אלו הם מימדים הנוכחים בעולמו של אמן המביא לידי ביטוי את הווייתו כיוצר. לצד בצלאל - אחיסמך, בהוראה ובחכמת לב" (שם, ל"ד-ל"ה). במעגל שלישי מצטרפים כל איש חכם לב: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות ל"ו, א').

שיתוף נוסף בין השניים מתקיים בביטוי המשותף לשניהם - 'נשיאת הלב'. בביטוי זה נפתח תיאורם של המתנדבים "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" (שמות ל"ה, כ"א), וכעת הוא מיוחס אל היוצרים חכמי הלב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות ל"ו, ב'). 'נשיאת הלב' מייצרת עמדה של נתינה, והיא גם מעצבת עמדה של יוצר ואמן.

ב. "קְחוּ מֵֽאִתְּכֶם תְּרוּמָהלַֽה'" - במילים אלו נפתח הציווי על התרומה. מתוארת 'לקיחה', ובה ניטל או יוצא דבר מרשותכם ובא לו אל רשות גבוה ('תרומה לה''). במבט ראשון מתבקש היה לראות 'לוקח' שהוא מעין שליח לרשות גבוה, מעין 'ידו הארוכה' של א-להים המוציא מרשות העם את תרומת ה' - ומביאה אליו. במבט שני קיים קושי, שהרי הציווי על הלקיחה מתייחס גם הוא אל העם: "קְחוּ" - לא איש זר לוקח מכם, כי אם אתם. מהי המשמעות בלקיחה שלכם מאתכם או מעצמכם?

דומה שהתשובה נעוצה בזיהויו של הלוקח. לאחר תיאורה של קריאת משה לבצלאל, אהליאב ולכל איש חכם לב, מתואר פועלם של אלו:

וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂת אֹתָהּ:
וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שם ל"ו, ב-ג)

התרומה כבר הובאה על ידי העם, היא נתונה לפני משה, וכעת לוקחים אותה חכמי הלב - 'למלאכת עבודת הקדש'. תיאור זה מובא בעקבות העצמתם האישית כמי שא-להים קרא בשמם, מילאם ברוח חכמה בינה ודעת, וכבר נשאם ליבם אל מלאכת היצירה שהם עומדים להביא לעולם. דומה, שבעקבות העצמה זו 'לקיחה' על ידם עשויה להתפרש כלקיחה של אנשים שבמובן מסוים הם שלוחיו של מקום, נציגים לרשות גבוה[8].

למעשה, משתקף מתיאור זה מרחב המכיל עמדת לוקח (א-להית), ועמדת נותן (אנושית), ויחד עם זאת, שניהם מרכיבים יחדיו את 'מרחב העם'. עובדה זו מצטרפת לתיאורו של המשכן כיצירתו של העם, אליה יבוא א-להים ובה ישרה את שכינתו.

ג.בנאום דוד בספר דברי הימים מתוארת נדבת לב, ובמובן זה קיים קשר בינה לבין תיאורנו בפרשת ויקהל. לצד זאת קיים תיאור נוסף בספר מלכים, המתמקד בתמונה שונה לגמרי:

וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: ס וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת (מלכים א' ה', כ"ז-ל"ב).

פסוקים אלו מתארים את היערכות שלמה לבניית המקדש, בהם מתוארת היערכות ממלכתית הכוללת מיסים, עובדים ורדייה בעם - לעשות במלאכה[9]. הפער בין תיאור זה לבין תיאור בנייתו של המשכן הוא גדול, ובהיבט זה ניתן להעיר שלוש הערות:

בניגוד לבניית משכן ארעי, בניית מקדש שלמה מחייבת היערכות ממלכתית, ואינה יכולה להישען על נדבת הלב לבדה. התיאור בדברי הימים הוא של דוד העסוק בהכנות ובהעמדת תשתית לבניית המקדש. לא מקרה הוא שנדבת הלב משויכת אל דוד, כחלק מן ההכנות הפנימיות לבנייתו של מקדש. שלב העשייה הפיזית בכלי המעשה משויך אל שלמה.עוד בדבר הפער שבין המשכן לבין מקדש שלמה: בספר שמות - הביטוי הוא 'ושכנתי בתוכם' - מתייחס לשכינת א-להים בקרב בני עמו. במובן זה, נדבתם העמידה את הבסיס עליו מושתת הבית - הווייתו הפנימית של העם. ומה היה במקדש שלמה? שלמה מדבר על מקדש החורג מגבול ישראל. כך בתפילתו: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א ח', מ'-מ"ג). שלמה רואה את הנכרי ואת עמי הארץ כשייכים אל המקדש, והוא מהווה כתובת לתפילותיהם^[10]. ביטוי מיוחד לכך הוא בעובדה שבתיאורי ספר מלכים, האדם הראשון איתו מדבר שלמה על בניית המקדש, וגם נערך לשיתוף פעולה עמו הוא חירם מלך צור[11].

 

סוף דבר

לימוד זה נפתח בשאלה על מקומה של התרומה ונדבת הלב במשכן. מן הכתובים משתקף משקל גדול שהיה לה - בעצם הפתיחה בה, בהעצמה הגדולה שהייתה למתנדבים, ובעובדה שבניית המשכן הושתתה על נדבת הלב (להוציא אדני המשכן שנבנו ממחצית השקל). גם דוד בהעמידו תשתית לבית המקדש העצים אותה עד מאד.

הדרך המסתמנת לתשובה, הצביעה על מרחב מושגי הממלא את חללו של ספר שמות. הנושא בו הוא - העמדת עם ישראל על במת ההיסטוריה - כעם. כעת, בפרשיות המשכן,  נבנית הקומה הנוספת. הנתינה היא ביטוי פנימי, אוצר חיים המשוקע בנדבת הלב. איש ואישה נותנים מעצמם, ויצירה חדשה באה לעולם - פרי נדבת הלב, פרי לכישרונות הגדולים ולרוח השורה בעם.

אל כל אלו עשוי לבוא בבוא העת - השוכן.