דילוג לתוכן העיקרי

יתרו | בית המקדש ובית המדרש

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת יתרו ה'תשע"ג. סיכם בנימין פרנקל, ערך אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

קולות וברקים וענן כבד

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת."   
(שמות כ', טו-טז)
עם ישראל עומד לפני הר סיני, ומפחד ממוות. אימה, מעמד מבהיל עם קולות, ברקים וענן כבד, ועם ישראל ירא מכך:
"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל."
            (שם י"ט, יז-יט)
אנו יכולים להבין את משמעותו של המעמד כבר מההגדה של פסח:
"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו."
וכי איזו משמעות יש לעמידה לפני הר סיני מבלי שתינתן בו התורה?! אלא ברור, שמעמד הר סיני הוא חוויה עמוקה וחודרת, שעומדת בפני עצמה גם מבלי להגיע לקבלת התורה ממש.
בחומש דברים, מופיע היחס למעמד בצורה בולטת יותר:
"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי:
וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:
וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" 
(דברים ה', יט-כד)
בחומש דברים אנו רואים את עם ישראל שולח נציגים מחמת החשש שימות אם ימשיך לשמוע את קול ה'. אמנם, טענת ישראל לכאורה סותרת את עצמה, שכן גם עם ישראל עצמו מודה "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי", וממילא מדוע עם ישראל מפחד שמא ימות?

ובעבור תהיה יראתו על פניכם

נראה, שלא מדובר כאן על מיתה כפשוטה, שהרי עם ישראל נוכח שהוא נותר בחיים; מדובר כאן על חשש מיתה של ה'עצמי'. עם ישראל מפחד שמא קבלת התורה מפי ה' בצורה ישירה תפגע באישיותו וביכולתו לשמור על מימוש עצמי, לשמור על ייחודיות ועצמאות. החשש הוא שמחויבות מלאה לקב"ה תפגע בכל יחיד ויחיד ובזכותו ל"חירות" משל עצמו.
משה עצמו, דמות אידאית המסוגלת לחיות במצב מתמיד של חוויה רוחנית גבוהה, נוזף בעם ישראל על דבריהם:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים."           
(שמות כ', יז-יח).
משה מנסה לשכנע את עם ישראל לשמוע את הקב"ה, להתבטל אליו ולהיות מוכנים לעבדו בלבב שלם. אולם, לבסוף ניגש רק משה אל הערפל, ועם ישראל נותר מרחוק. הקב"ה מבין את חששם של עם ישראל, ועונה למשה:
"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם."    
(דברים ה', כה-כו)
הקב"ה מקבל את טענת ישראל, ואף מתייחס לבקשה זו כתנועה נפשית חיובית – "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם".
מדוע עם ישראל אינו יכול לחיות בחוויה רוחנית ובמתח גבוה למשך זמן רב? ככל אדם, גם אצל עם ישראל עלול להתפתח עם הזמן זלזול בחוויה המשמעותית הזו. כאשר אדם חווה חוויה כלשהי בתדירות גבוהה היא מאבדת את ערכה ומשמעותה עבורו. אי אפשר לערוך חתונה כל ערב, עם תזמורת וסעודת מלכים, ולא רק בגלל השאלה התקציבית.
זוג צריך לדאוג לעשייה יומיומית, לקשר פשוט ואינטימי מידי ערב, ולא רק לאירוע עם אורות וצלצולים. המשכן הוא מעין בית קטן, שבו נשמרת החוויה הרוחנית לאחר חתונת מעמד הר סיני, ומעין דברי הגמרא בתענית:
"ביום חתונתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו"   
(בבלי תענית כו ע"ב)
אך גם מעבר לכך: במידה ועם ישראל יצטרך להישאר במתח רוחני גבוה, הרי שערכה של ההתקדמות יקטן, שכן הרגעים הללו מרובים ואינם מחודשים או יוצאי דופן.

הציווי על המשכן

על כן, בוחר הקב"ה להפנות את המוטיבציה של עם ישראל לתחומים אחרים. בחומש שמות, הקב"ה מצווה את עם ישראל שלושה ציוויים בסמיכות לבקשתם:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם:
  • לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:
  • מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:
  • וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו."         
(שמות כ', יט-כג)
הציווי הראשון, "לא תעשון איתי", תובע מעם ישראל לא לנטוש את עבודת ה' למרות הקושי. היה חשש, שכאשר עם ישראל יגלה את התביעות העמוקות של הקב"ה, הוא יפנה ל"אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב", והקב"ה מזהיר על כך במפורש.
מטרת הציווי השלישי, למנוע מעם ישראל את ההעפלה חסרת הצורך - "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי", כיוון שאם עם ישראל יתפרץ אל ה' בזמנים שאינם מתאימים, הוא עלול להיפגע. אסור לרוץ קדימה מהר מידי.
הציווי השני הוא אחד הפתרונות המרכזיים שהקב"ה נותן לעם ישראל, לצד פרשת משפטים שמופיעה בהמשך. אנו מגלים כאן שתי חלופות לעבודת ה' האקסטאטית שהייתה במעמד הר סיני – משכן ומשפטים.
המשכן מהווה אלטרנטיבה מסוימת כיוון שיש בו עבודה תמידית וקבועה, קשר ברור עם הקב"ה על ידי הקרבת קרבנות, כאשר המשכן מהווה מוקד רוחני לכל עם ישראל, בבחינת "ושכנתי בתוכם". כל יהודי ויהודי יכול ללכת למשכן ולדרוש את ה'. המשכן הוא דרך לשמור על קשר עם הקב"ה, דרך שבה ניתן להמשיך לחיות כרגיל לצד עבודת ה'. הציווי על המשכן מופיע גם בברית שבסוף פרשת משפטים:
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה."          
(שמות כ"ד, ג-ח)
המשכן הוא פתרון בבחינת "עשו לי קיטון":
"אלא עשו לי קיטון ואהיה מדבר עמה, כך בתחלה כי נער ישראל ואוהבהו וגו', במצרים ראו אותי ועברתי בארץ מצרים, בים ראה אותי וירא ישראל את היד הגדולה, בסיני ראו אותי פנים בפנים שנאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם, כיון שקבלו את התורה... ועשו לי מקדש ואהיה מדבר עמהם מתוך המשכן."
            (ילקוט שמעוני שיר השירים, רמז תתקפ"ו)

מסכת בבא קמא

לצד המשכן, הקב"ה מעלה פתרון נוסף לחוויה הרוחנית, ואף הוא נוגע בחיי היום-יום:
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם."   
(שמות כ"א, א-ב)
לא סתם מופיעה מרבית מסכת בבא קמא לאחר מעמד הר סיני. עם ישראל מחפש לו פתרון לקשר עם הקב"ה, ונתינת החוקים והמשפטים היא הפתרון השני לאחר המשכן. גם בחומש דברים מופיע:
"וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל"          
(דברים ה', כח-כט)
"הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" הוא הפתרון שהקב"ה מזכיר לאחר בקשת ישראל שנענית ב"הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ". הקב"ה מציע לעם ישראל את פתרון תלמוד התורה, את העומק וההיקף העצומים מיני ים. שני הפתרונות הללו מוזכרים במפורש גם בגמרא:
"והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד."
            (בבלי ברכות ח ע"א)
ללמדך, שבזמן בית המקדש היו שני פתרונות: בית המקדש וההלכה, ומיום שנחרב המקדש נותרו רק "ארבע אמות של הלכה בלבד". כמובן, מפורסמים דברי הגמרא כי התפילה היא התחליף בזמן הזה לעבודת הקרבנות, בבחינת "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע י"ד, ג).
 

שגרה וחידוש בחיי הפרט

לפתרונות אלו יש שתי השלכות - הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. ברמה האישית, אנו למדים מכאן שלא ניתן לחפש חוויות כל הזמן, ודרך המלך היא בעבודה יומיומית ומתמדת. כך לדוגמה, הלימוד בישיבה מצטבר לאורך זמן.
אנו עומדים עכשיו באמצע השנה, וזה זמן מתאים לחשבון נפש. יש בחורים, משיעורים נמוכים או גבוהים, שיכולים לשאול את עצמם - "מה כבר עשינו השנה? לא התקדמנו כלל". לעיתים חשבון הנפש הזה גורר בעקבותיו את התחושה שלא הייתה התקדמות כלל, שאין סייעתא דשמיא, ושלימוד התורה איננו מתאים.
חשוב לזכור שהלימוד בישיבה הוא חוויה מצטברת, חוויה שאורכת זמן ותובעת עבודה מאומצת לאורך השנה. מסופר על הגר"א שנשאל האם יהיה מעוניין לקבל את התורה כולה בגילוי אליהו מבלי שיצטרך ללמוד אותה מילה אחר מילה. הגר"א סירב, שכן הוא הבין את משמעות חווית לימוד התורה העצמי, ומעבר לכך, הוא הבין שאנו לא נמדדים בשיעור הידע שנרכש, אלא בשיעור העבודה שעבדנו. מה אנו נאמר אילו יציעו לנו להכניס את כל פרוייקט השו"ת לראש באמצעות שבב מחשבים קטן?
התהליכים הרוחניים והילבדדע שמצטבר בעבודה רוחנית לאורך זמן, ניכרים אט אט על פני התלמידים, ואי אפשר להסיק מסקנות מחצי שנה ב. כל אחד יכול לשאול את רעיו, את הר"ם או המשגיח, ולשמוע מהם על התקדמותו. אי אפשר להשוות תלמיד משיעור נמוך לתלמיד שהשתקע בישיבה, שכן תמיד ישנה התקדמות ותנועה רוחנית. תנועה זו לא נמדדת בימים, ואי אפשר לבחון את נקודת המעבר שבה ולהצביע על שינוי מסוים שאירע ברגע אחד, כשם שאב לא יכול לספר לילדיו מתי היה הרגע המדויק בו התאהב באמם. המצב הנפשי של בחור ישיבה נבנה לבנה על גבי לבנה, בקצב משל עצמו, ואסור לנו לפחד להיכנס לתהליך הנפשי הזה, ולהיות "בחורי ישיבה".
תלמידים שואלים אותי לפעמים בפורים, כאשר טוב עליהם לבם ביין, כיצד ניתן להתקדם ולרכוש ידיעות ויראת שמים. ובכן – הדרך היא ללמוד ולעבוד, בכל אותם 364 ימיה האחרים של השנה. בפורים שמחים בתורה, בשאר ימות השנה, לומדים אותה. יום כיפור יש רק פעם בשנה, וחוויה של תפילת נעילה היא משהו נדיר ומיוחד. אילו היינו חווים את יום הכיפורים כל שבוע, תפילת נעילה הייתה מאבדת ממשמעותה. על כן, אנו צריכים להתמקד בעבודה הרוחנית לאורך השנה, ולראות כיצד היא מרוממת אותנו.
תלמוד התורה לאורך השנה בצורה מתמידה, מאמץ משמעותי לקבלת תורה פרטית, יובילו בע"ה לתחושת זיקה לתורה ולקב"ה. עלינו לבחון את חיי היום-יום שלנו, את הסדרים לאורך היום, ומתוכם להתקדם ולפרוח.

ואת יהודה שלח לפניו – תורה ציבורית

ברמה הציבורית, תלמוד התורה כפתרון עבר שינוי בשנים האחרונות. אנו יודעים, כי התורה מקבלת מעמד בלעדי וחשיבות מיוחדת. הגמרא בפסחים מביאה:
"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו"        
(בבל פסחים נד ע"א)
לא סתם גם ניתנה התורה במדבר. יש אמנם בחז"ל כיוון ולפיו התורה ניתנה במדבר כדי לבטא את המעין-דמוקרטיה שיש ביכולת ללמוד אותה:
"מאי דכתיב: (במדבר כא) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה"           
(בבלי נדרים נה ע"א)
אך ישנו רובד נוסף לנתינת התורה במדבר – התורה אינה תלויה בזמן או במקום, ואין לשאלת ארץ ישראל זיקה מכרעת לחשיבות מצוות תלמוד תורה. התורה היא המוקד האולטימטיבי, והיא מנותקת מכל גורם ארצי קונקרטי. התורה היא מעבר לעולם והתורה קדמה לעולם.
גישה זו, הובאה לידי שיא בדרך לימוד התורה בישיבות ליטא לפני כמאה וחמישים שנה, ומאז ועד היום היא הגישה הרווחת. לא מדובר רק בגישה של הציבור החרדי; על אף המחלוקות המרובות עם הציבור החרדי, תלמוד התורה עמד כערך מוחלט בציונות הדתית, ולא שוקלל מול ערכים אחרים.
רמי"ם חרדים נבחרו ללמוד בישיבות תיכוניות, לא רק מחמת היעדר מחנכים בציבור הדתי, אלא כדי ליצור את הבלעדיות של התורה ולחנך את התלמידים להבנה כי התורה עומדת מעל הכול.
בהספד[1] שנשאתי בהלווייתו של מורי הרב אריה בינה זצ"ל, הזכרתי את יכולתו הנדירה ליצור בארץ "ישיבה תיכונית ליטאית" - "נתיב מאיר":
"ר' אריה היה אחד מאותם בני "יהודה", שבאו לכאן עם המטען הישן של עולם הישיבות המזרח אירופאיות... חכמתו הביאה אותו, דווקא ב"נתיב מאיר", להדגשת הפן הקודם. בגלל שידע כי מעורה הוא היטב בהווי הארץ, החליט להיות ראש ישיבה תיכונית-ליטאית. הוא היה יצור מיוחד במינו. ראש ישיבה תיכונית שהינו גם ראש ישיבה ליטאית.
הוא ייצג שילוב זה גם בפרטים הקטנים. חבש כיפה ליטאית, והנהיג קודם שיחתו בבית המדרש שירת ניגונים מבית מדרשה של תנועת המוסר. הוא דאג להשריש בנו את התחושה ש"נתיב מאיר" הינה ישיבה לכל דבר, ואיננה נופלת מאף ישיבה אחרת."
עלינו לדעת שעבודת ה' שבלימוד גדולה לאין מונים מהחשיבות העצומה שיש לעבודת ה' בצבא. ישיבה היא מקום בעל ערך עצמי, ואין להתייחס לשנתיים של לימוד תורה רק כ"מכינה" לקראת שירות צבאי. עלינו להבין, כי הלימוד הוא המוקד הרוחני המרכזי שמאפשר לנו ליצור קשר ישיר עם הקב"ה, ושאר הדרכים לא ישוו לה.
עולם הישיבות צריך לחזור ולהעמיד דור של תלמידי חכמים. לא רק אליטה של תלמידי חכמים שיתפקדו כרבנים של הדור הבא, אלא גם שכבה משמעותית של בעלי בתים ברי אוריין שהתורה תופסת אצלם מקום משמעותי, ומתוך כך הם פועלים ברמה החינוכית, בקהילה, בבית הכנסת, בבית הספר ובמשפחה.
 

[1]     ההספד "האי גברא דמסתפינא מיניה, האי גברא דילפינן מיניה" פורסם בעלון שבות בוגרים ו'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)