דילוג לתוכן העיקרי

יום ירושלים

הרב יהודה עמיטל
11.08.2014

*

 

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער... לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל".         (ישעיה ס"ב, א-ד)

כ"ח באייר, היום בו שוחררה ירושלים, קיבל את השם -  "יום ירושלים". בתנ"ך מוזכר כינוי זה בהקשר של חורבן: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז). בהתחשב בכך, אולי היה עדיף לכנות יום זה בשם - "יום חפציבה" (רצוני בה). על אף שישנו עדיין מרחק גדול בין המציאות לבין ההתגשמות הכוללת של הנבואה, שכן בית הבחירה טרם נבנה, ואנו עדיין רחוקים מירושלים הנזכרת בנבואה, מכל מקום, בחזרת ירושלים לשלטון ישראל לאחר אלפיים שנות שלטון זר, יש משום "חפציבה".

גם אופן שחרורה של ירושלים מוליך לכיוון של "חפציבה". אמירת ההלל היא בזכות ניסי המלחמה. הרב אונטרמן, שהיה אז רב ראשי, היסס לומר הלל בברכה ביום העצמאות, אך ביום ירושלים הורה לנהוג כן, ונימק זאת בכך שביום העצמאות יצאנו מעבדות לחירות, ואילו ביום ירושלים ניצלנו ממוות לחיים – עד כדי כך הייתה סכנת ההשמדה מוחשית.

בקרב אומות העולם מצאו אז קווים מקבילים בין נבואות התנ"ך למה שהתרחש, ותחושת הכל הייתה, כי 'כוכבים ממסילותם' נלחמו עבורנו. יצאנו למלחמה בגלל שארם א-שייח, אך ניצחונותינו בסיני התגמדו לעומת שחרור ירושלים. אנו אומרים הלל על הישועות במלחמת ששת הימים, אך משמעותה של מלחמה זו היא ירושלים.

 

 

"והיה כי יבאו עלים הדברים האלה... והשבת אל לבבך...".       (דברים ל', א)

עלינו להתבונן בדרכי ה' ולהפנים את הלקחים העולים מהנהגתו את המציאות. הקב"ה מְתַקשר עִם עם ישראל על ידי המאורעות ההיסטוריים הרגילים, ועל אחת כמה וכמה על ידי המאורעות העל-טבעיים. זאת שפה עם קודים ורבדים שונים. ניתן להמשילה לשפת התורה - כמו שבתורה שבכתב אנו מכירים את החלוקה לפרד"ס: פשט, דרש, רמז ואף סוד, כך גם במאורעות שהקב"ה עושה עמנו ישנם ניסים ברמות התגלות שונות. יש שהם בחינת "מה רבו מעשיך ה' " - ניסים גלויים כקריעת ים סוף, שאין מי שלא יבחין בהם. אך יש שהם בחינת "מאד עמקו מחשבותיך" - ניסים נסתרים כבמגילת אסתר. רק המסתכל הנבון יראה את התכנון האלוקי מן הפרט הראשון דרך השתלשלות הדברים עד לסיומם!

אך הניסים הם רק חלקו האחד של הסיפור.  ניסים הם בחינת תורה שבכתב - כולם הגיעו מהקב"ה. כידוע, קיימת גם תורה שבעל-פה, שמשמעותה היא יצירה משותפת של כנסת ישראל והקב"ה.

מאז החורבן ועד לתקומת המדינה קורות עם ישראל היו בבחינת תורה שבכתב, תחת השגחה א-להית שהנחתה את האירועים, בגלוי או בסתר. בחמישים שנות עצמאותנו, הניסים והנפלאות שבאו לעם ישראל בארצו הם כבר בחינת תורה שבעל פה. ההשגחה נותנת את הכלים והעיתוי, ועם ישראל נלחם ומבצע.

עם תקומת המדינה פסקה גישתו של חזקיהו המלך: "אני ישן על מיטתי ואתה עושה" (איכה רבה פתיחתא). מעתה, כל עוד אין אנו זוכים להשראת השכינה ובניין בית המקדש, הניסים והמצוות הם בבחינת תורה שבעל-פה. על עם ישראל מוטלת אחריות כבדה.  צמרת הצבא חזתה עוד לפני המלחמה בדיוק רב את הניצחון ואת משך המלחמה, ואף את אומדן מספר ההרוגים. זכתה כנסת ישראל, ותכנון המטכ"ל היה תכנון א-לוהי - הקב"ה דאג לעיתוי, למניעת הכישלונות.

אלא שראיית הקב"ה ועם ישראל כשותפים, נכונה דווקא לגבי מצרים וסוריה. כיבוש ירושלים, לעומת זאת, היה בבחינת תורה שבכתב. לא היו כל תכנונים מעשיים לכבוש את העיר. להפך - מסרי הרגעה הועברו לירדנים, על מנת להבטיח את השקט בחזית זו. ובכל זאת, פתחו הירדנים במערכה.

 

 

 "... לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל".

הגמרא הידועה בגיטין, מספרת שירושלים חרבה בגלל ההחלפה בין קמצא לבר קמצא. האומנם לוּ לא התבלבל אותו שמש וזימן את קמצא הייתה ההיסטוריה נראית אחרת? כמובן שלא. הגזירה כבר נגזרה, אך ההשגחה חשפה תמונה סמלית ששיקפה את סיבת החורבן – שנאת חינם.

גם בתקופת התקומה הקב"ה חושף תמונה. התמונה המשמעותית היא תמונתם של צנחנים בוכים ליד הכותל, לא אחד אלא רבים!

כאשר בתמונה אחת אנו רואים את החיילים החילוניים, בני הקיבוצים – מיד אנו מבינים, כי כאן אירע השינוי. כאן נחשפה כמיהתו של העולם החילוני, המנותק, אל היהדות. יש בכך מסר עמוק מאוד בנוגע לתודעתו הדתית של עם ישראל כולו. בנבכי נפשו ובעומק נשמתו קשור הוא אל ה'. מתוך אחדות האומה שוחררה ירושלים!    

 

 


*  השיחה נאמרה בליל יום ירושלים תשנ"ז, ופורסמה בדף קשר מס' 604.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)