חנוכה | המקום הראוי להדלקה

הגמרא דנה באילו מקומות האדם צריך, תחת נסיבות שונות, להדליק נרות חנוכה:

 

 

מהגמרא עולה בבירור כי ישנה העדפה לכך שהאדם ידליק נרות בפתח ביתו. העדפה זו מופיעה במקורות מאוחרים יותר:

 

 

רש"י מסביר כי הנרות צריכים להיות ממוקמים בפתח הבית במטרה לפרסם את הנס. לפי רש"י, הגמרא מתייחסת למצב בו פתח הבית פונה לכיוון החצר. רש"י קובע כי על אף שהנרות אינם נראים לעוברים ושבים ברשות הרבים, ישנה עדיפות להדלקה בפתח הבית על פני הדלקה בפתח החצר (רש"י שבת כא ע"ב ד"ה מבחוץ). תוספות חולקים ומסבירים כי הגמרא מדברת על מקרה בו הכניסה לבית פונה לרשות הרבים עצמה. במקרה בו הכניסה פונה לחצר על האדם להדליק בפתח החצר אשר פונה לרשות הרבים (תוספות שם ד"ה מצווה).

 

במבט ראשוני עמדת תוספות נראית משכנעת יותר. כיוון שמטרת הדלקת נרות חנוכה היא בעיקר לפרסם את הנס, יש היגיון בכך שאדם יצטרך להדליק קרוב ככל שניתן לרשות הרבים. שיטתו של רש"י המתעקשת על הדלקה בפתח הבית דורשת ביאור. לפי רש"י נראה שקיים קשר מהותי בין הדלקת הנרות לבין הבית. אכן, כפי שציינו קודם לכן, מספר ראשונים טוענים כי החובה להדליק נרות חנוכה הינה חובה המוטלת על הבית. הרמב"ם מנסח את המצווה באופן הבא: "מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק..." (הלכות חנוכה ד, א). הרי"ף (שבת ט ע"ב), הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, ג) והרא"ש (שבת ב, ד) מצטטים את הגמרא מילה במילה ולמעשה עולה מכך כי גם הם, בדומה לרש"י, אינם מבחינים בין כניסה הפונה לחצר לבין כניסה הפונה לרשות הרבים. יחד עם זאת, השולחן ערוך פוסק בהתאם לשיטת התוספות (שולחן ערוך תרעא, ה).

 

האחרונים דנים בשאלה עד כמה הלכה זו ניתנת ליישום בחצרות המודרניות של ימינו. החזון איש מבחין בין החצרות הקיימות כיום, אשר נמצאות חיצונית לבית אליו הם שייכים ובין החצרות הישנות אשר בהן נעשו רוב עבודות הבית. במצב כזה, בו עבודות הבית נעשות בחצר, החצר תיחשב כחלק מהבית עצמו. לפיכך, לשיטת החזון איש, נראה כי במציאות החצרות של ימינו גם השולחן ערוך יפסוק כי יש להדליק בפתח הבית ולא בפתח החצר (מובא באז נדברו ה, לט). אמנם, אחרים חולקים על החזון איש, בטענה כי החצרות בימינו אינן שונות באופן מהותי מהחצרות העתיקות, ביחס להלכה זו. עם זאת, פוסקים אלה חולקים בנוגע לשאלה האם האדם יכול להדליק בפתח חצר אשר איננו עומד בדרישות ההלכתיות להתקנת מזוזה. לפי הגרי"ז אסור לאדם להדליק בפתח של חצר שאין בה משקוף (תשובות והגהות ב שלב, ב). לעומתם, ר' שלמה זלמן אויערבאך והרב אלישיב פוסקים כי אדם צריך להדליק בפתח החצר שלו גם אם אין לה פתח רשמי (ראו ימי הלל והודאה חלק ח', ה, ב ומקראי קודש חנוכה, עמ' 6-25). מאידך, ישנם המציעים כי אם פתח הבית נראה מרשות הרבים, צריך להדליק בפתח הבית ובכך לממש את דעותיהם של רש"י ושל תוספות כאחת (מקראי קודש יז).

 

הגמרא מציגה סיטואציה נוספת:

 

 

רש"י מסביר כי יש צורך להשתמש בחלון כיוון "שאין לו מקום בחצרו להניחה שם". כפי שראינו קודם לכן, לשיטת רש"י על האדם להדליק תמיד בפתח ביתו. לכן, הוא מפרש את המקרה הנוכחי כמתייחס לאדם שנכנס לעליית הגג דרך הבית ובפועל אין לו פתח לעליית הגג מן החצר. אדם זה איננו יכול להדליק בפתח הבית שהרי מבנה הבית איננו המקום בו הוא דר בפועל. אם כך, כיוון שהדלקה בתוך הבית נראית כאפשרות שאיננה רצויה, עליו להדליק בחלון הפונה לרשות הרבים.

 

לפי תוספות, הטוענים כי האדם רשאי להדליק בפתח החצר הפונה לרשות הרבים, מדוע על האדם להדליק בחלון ביתו? הבית יוסף מסביר כי אדם שגר בעליית גג צריך להדליק בחלון על מנת שצופים מן הרחוב יוכלו לראות את נרותיו ולהבין כי הם שייכים לו. במידה ואדם זה היה מדליק את הנרות בכניסה לחצר או אפילו בכניסה לביתו לא היה ברור כלל שהנרות הללו שייכים לדייר עליית הגג. אמנם, אדם שפתח ביתו פונה לרשות הרבים בהחלט אמור להדליק בפתח זה.[1]

 

הגמרא מלמדת כי "בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כא ע"ב). הראשונים חולקים בשאלה האם הסכנה עליה מדברת הגמרא מתייחסת להוראה נקודתית האוסרת על הדלקת נרות שלא בבתי פולחן, לאיסור כללי על קיום מצוות, או לאיסור ספציפי על קיום הדלקת נרות חנוכה (רש"י שבת כא ע"ב ד"ה הסכנה; ראו תוספות שבת מה ע"א ד"ה מקמי). חלק מהראשונים מסבירים כי הגמרא מתייחסת לסביבה בה קיימת עוינות כללית בין יהודים לגויים ואחרים אף מרחיבים קולא זאת לאזורים בהם שורר מזג אויר סוער (ריטב"א שבת כא ע"ב).

 

ראשונים רבים מציינים את המנהג הנפוץ להדליק נרות בתוך הבית. האור זרוע (שכג) אף שואל מדוע לא נהוג להדליק בחוץ. שיבולי הלקט מציע כי כיוון שהאנשים התרגלו להדליק בתוך הבית משום הסכנה הם המשיכו לעשות כן גם בזמנים של שלום (שיבולי הלקט קפה).

 

רבים מהאחרונים מתייחסים למנהג הכמעט אוניברסלי הקיים בגולה להדליק נרות בתוך הבית. הם מסבירים את מנהג זה בכך שהאנשים בגולה חיו לאורך שנים בין הגויים או בעקבות מזג האוויר החורפי והסוער הקיים שם (ראו לבוש תרעא, ח, חיי אדם קנד, יב וערוך השולחן תרעא, כד). ישנם כאלו הטוענים כי למרות המנהג הרווח, עדיף כי האדם ידליק נרות בחלון ביתו אשר פונה לרשות הרבים (אגרות משה אורח חיים ד, קכה). אמנם, חלק מהאחרונים עדיין סוברים כי עדיף להדליק את הנרות בחוץ – ניתן להגן על הנרות באמצעות קופסאות זכוכית המגנות שיונחו מסביבם (ראו ר' יעקב עמדין, שאלת יעב"ץ א, קמט). רוב הפוסקים בישראל תומכים מאוד בהדלקת נרות מחוץ לבית וכך גם היה מנהגם של רבנים רבים בירושלים, מנהג שהחל עם הגעת תלמידי הגאון מווילנא לישראל.

 

ר' יצחק יעקב וויס (1902-1989), לעומת זאת, מגן על המנהג הנפוץ להדליק בפנים (מנחת יצחק ו, סא). ר' יהושע אהרנברג הולך צעד אחד קדימה וטוען כי מהרגע בו חכמים תיקנו להדליק נרות בפנים בשעת סכנה, אדם שהדליק בחוץ לא יצא ידי חובה (דבר יהושע סעיף מ'). חלק מהפוסקים הספרדים מצדיקים גם הם את המנהג הנפוץ להדליק נרות בתוך הבית, כשהם מוקיעים את הפוסקים המבקרים את אלו המדליקים בפנים (ראו ר' עובדיה הדאיה, ישכיל עבדי סימן ח', י, ב; הרב עובדיה יוסף, מובא בילקוט יוסף עמ' 231-232).

 

בישראל נהוג כי המדליקים נרות בחוץ משתמשים בקופסאות זכוכית, על מנת להגן עליהם מפני הרוח והגשם, וכך גם מתאר ר' יעקב עמדין. ר' צבי פסח פרנק (1874-1960), שהיה הרב הראשי של ירושלים, מעיד כי זהו היה המנהג של תושבי ירושלים בזמנו (הר צבי אורח חיים ב, קיד). הוא ממשיך ומצטט את דבריו של מהר"יל דיסקין, אשר באופן מעניין דן בשאלה האם אדם יוצא ידי חובה על ידי הדלקה בקופסת זכוכית. הרקע לדיון הינו כי במקרה בו אדם מדליק נרות בתוך קופסא, הם נמצאים במצב בו הם לא יכולים להישאר דולקים למשך זמן בגלל הרוחות, ללא סגירת הקופסא. קודם לכן ראינו כי 'הדלקה עושה מצווה' – האדם מקיים את המצווה על ידי פעולת ההדלקה ולא על ידי הנחת הנרות המאירים במקומם הראוי. מסיבה זו, האדם צריך לדאוג לכך כי בזמן ההדלקה הנרות יוכלו להישאר דולקים למשך הזמן המינימלי שנדרש. אם כך, ייתכן כי אדם שהדליק בקופסת זכוכית לא יצא ידי חובת נרות חנוכה, כפי שהסברנו. על מנת להימנע מחשש זה הרב דיסקין הכין קופסא מיוחדת עם חלל בתחתיתה. הוא הדליק את הנרות דרך חלל זה והשאיר אותו פתוח במשך הזמן שהנרות בערו. אמנם, הרב פרנק, ר' בנימין זילבר (אז נידברו פרק ו', יב, ב) ור' שלמה זלמן אויערבאך (מעדני שלמה עמ' 109) הגנו על המנהג הרווח להדליק בתוך קופסת זכוכית.

 

כפי שציינו קודם לכן, הנושא של מיקום ההדלקה יכול להשפיע על זמן ומשך ההדלקה. ראשונים רבים טוענים כי מי שמדליק בתוך ביתו איננו צריך להדליק עם שקיעת החמה. במקרה כזה, ההדלקה מכוונת פנימה, כלפי דיירי הבית, ולכן אין השפעה של 'תכלה רגל מן השוק' על זמן ההדלקה. אם כך, ייתכן ולא יהיה צורך להדליק אף שישנם עוד אנשים ברחובות.

 

היכן דיירי בניין ידליקו את נרות חנוכה? תיאורטית, ניתן לחשוב על ארבע אפשרויות: באחד מחלונות הבית, בכל מקום בבית (למשל, על שולחן ביתם), מחוץ לדלת הבית בחדר המדרגות או בכניסה המשותפת לבניין המגורים.

 

ישנם מספר פוסקים הטוענים כי המקרה של דירה בבניין מגורים דומה לעליית גג שנידונה בגמרא. כפי שראינו לעיל, הבית יוסף מסביר כי אדם שאין לו כניסה פרטית מהחצר לבית צריך להדליק את הנרות בחלון ביתו, על מנת שיהיה אפשר לזהות בבירור כי נרות אלו שייכים לו וכי הוא זה שהדליק אותם. במקרה שלנו, ייתכן כי אדם שגר בבניין מגורים גם הוא צריך להדליק בחלון ביתו, שהרי מספר הדירות בבניין איננו ברור לעוברים ושבים. מסיבות דומות, אדם שגר בבניין רשאי להדליק גם בחצרו – הנכנסת לביתו או האחורית. ישנם פוסקים הסוברים כי אם החלון הינו מעל לגובה של 20 אמה (9.5-11.5 מטר) מהקרקע עדיף להדליק את הנרות בפתח הבית כיוון שהולכי הרגל אינם יכולים להבחין בנרות שהונחו על אדן החלון (שער הציון תרעא, מב). מספר פוסקים אחרים טוענים כי גם במקרה כזה ניתן להדליק בחלון, כל עוד הוא ממוקם ליד מספר בניינים אחרים. מעבר לכך, ייתכן כי עצם העובדה שתושבי הבית יכולים לראות את הנרות, מהוה סיבה מספקת להנחתם בחלון, גם אם אף אדם איננו יכול לראות אותם מבחוץ.

 

אפשרות אחרת הינה להדליק את הנרות בכניסה לבניין או לחדר המדרגות. אמנם, נראה כי הצעה זו תלויה במחלוקת רש"י ותוספות שהבאנו לעיל. קודם לכן, הראינו כי לשיטת רש"י צריך להדליק את הנרות בפתח הבית ולא בפתח החצר. אם כך, לשיטתו בוודאי שאין להדליק את הנרות בכניסה לבניין מגורים. יחד עם זאת, יש המדליקים את הנרות מחוץ לדלת ביתם כשהחנוכייה פונה אל ההולכים בחדר המדרגות. ההולכים לפי מנהג זה סוברים כי הם ממלאים את הדרישה של 'מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ'. מאידך, לפי שיטת תוספות יש להדליק בפתח החצר. אם כך, ניתן לומר כי במקרה זה חדר המדרגות נחשב כחצרו של האדם וצריך להדליק שם. כפי שראינו לעיל, אכן ר' שלמה זלמן אויערבאך פוסק כי ניתן להדליק בכניסה לבניין המגורים ואף בסוף מסדרון/שביל אשר פונה לרשות הרבים.[2]

ר' משה פיינשטיין קובע כי מקום ההדלקה נקבע על פי המקום בו פרסום הנס הוא הניכר ביותר. הוא מעיד כי באופן אישי הוא הדליק בחלון ביתו, דווקא בגלל סיבה זו.

 

לאחר שהיא קובעת כי עדיף להדליק נרות בפתח הבית (או בפתח החצר), הגמרא מתארת באופן מפורט יותר היכן יש להדליק את הנרות:

 

הראשונים מסבירים כי על האדם להדליק את הנרות בתוך טפח מדלת ביתו על מנת שיהיה ברור כי נרות אלה הונחו על ידי דיירי הבית (ראו לדוגמא ריטב"א שבת כא ע"ב). השולחן ערוך (תרעא, ז) פוסק כי יש להניח את החנוכייה בתוך הטפח שנמצא משמאל לפתח הבית, על מנת שהמזוזה תהיה בצד ימין והחנוכייה מצד שמאל. הוא מוסיף וכותב כי במקרה שאין מזוזה, על האדם להדליק בצד ימין של פתח הבית, "דכל מידי דמצווה ימין עדיף" (משנה ברורה תרעא, לד).

 

האחרונים דנים בשאלה האם עדיף להדליק בחלון הבית מבפנים או בתוך טפח מפתח הבית. על אף שרבים מגדולי החסידות הדליקו ככל הנראה בתוך הטפח שסמוך לפתח הבית (ראו ימי הלל והודאה עמ' 62), רוב הפוסקים ממליצים להדליק בחלון הבית כאשר הדבר אפשרי (מגן אברהם תרעא, ח; ערוך השולחן כד; אגרות משה יורה דעה ד, קכה).

 

הגמרא ממשיכה ועוברת לדון בגובה האופטימלי והמקסימלי של נרות חנוכה. בנוגע לגובה האופטימלי קובעת הגמרא:

 

לדברי רבינא, נרות חנוכה צריכים להיות ממוקמים בתוך עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) מהקרקע. הרא"ש מסביר כי הדלקת נרות מתחת לעשרה טפחים מגדילה את פרסום הנס, שהרי על ידי כך ברור כי הם לא הודלקו לצורך שימוש אישי; אדם שהיה רוצה להשתמש בנרות לצרכיו האישיים בוודאי היה מדליק אותם גבוה יותר (רא"ש שבת ב, ה).

 

אמנם, הגמרא מפריכה את מסקנתו של רבינא והראשונים חלוקים האם ההלכה כמותו. רבים מהפוסקים, ביניהם הרמב"ם והרי"ף, משמיטים את מרכיב הגובה לחלוטין. לטענת המאירי אף צריך להדליק נרות חנוכה בגובה של מעל עשרה טפחים, על מנת להגדיל את פרסום הנס ככל שניתן. בדומה למאירי, הריטב"א מעיד על מנהג נפוץ להדליק נרות מעל עשרה טפחים. ייתכן כי הסיבה למנהג זה נובעת מהעובדה שלרוב ההדלקה בוצעה בתוך הבית ולכן בדרך כלל הדרישות ההלכתיות שנועדו להגדלת פרסום הנס לא היו ברות יישום (ריטב"א שבת כא ע"ב; ראו גם מרדכי שבת רסו). יחד עם זאת, ישנם פוסקים שאכן מצטטים את פסיקתו של רבינא ולטענתם עדיף למקם את החנוכייה מתחת לגובה של עשרה טפחים.

 

הבית יוסף והדרכי משה מציינים כי ה'מדקדקים' בימיהם הדליקו את הנרות בין שלושה לעשרה טפחים מעל הקרקע. למעשה, השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת רבינא, כי יש להדליק את הנרות בתוך עשרה טפחים (שולחן ערוך תרעא, ו). האליה רבה מספר כי המנהג בימיו היה להדליק מעל עשרה טפחים.

 

מהו גובה ההדלקה הנמוך ביותר? המרדכי מתייחס לכך כי רבו, המהר"ם מרוטנבורג (1215-1293), היה מניח את הנרות לפחות שלושה טפחים (בערך 24 ס"מ) מעל הקרקע ומתחת לעשרה טפחים (מרדכי רסו). השולחן ערוך (תרעא, ו) פוסק בהתאם לדעה זו. המשנה ברורה (שם ס"ק כו) מצטט את הפרי חדש (שם) אשר פוסק כי אדם שהדליק מתחת לשלושה טפחים יצא בכל זאת ידי חובתו ואיננו צרך להדליק את הנרות שוב.

 

לסיום, הגמרא דנה גם בגובה המקסימלי שבו ניתן להדליק את הנרות:

 

 

השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעה זו. אמנם, כפי שציינו לעיל, יש מספר אחרונים אשר מתירים לדיירים שגרים בבניין מגורים להדליק בחלון ביתם על שהחלון מצוי עשרים אמות ויותר מעל פני הקרקע.