תקיעת שופר של יום כיפור

עבור רבים, קטעי התפילה הסוגרים את יום כיפור הם המרגשים ביותר במסגרת תפילות היום – הקהל מכריז "שמע ישראל" יחד עם קריאת "ה' הוא האלוקים", שליח הציבור מסיים את תפילת נעילה בקדיש חגיגי, תוקעים בשופר וכולם מצטרפים לשירת "לשנה הבאה בירושלים".

מקומה של התקיעה בשופר בולט במיוחד – מדוע השופר, שמזוהה בדרך כלל עם ראש השנה, נשמע ביום כיפור? יתר על כן, האם תקיעה בשופר היא לא פעולה אסורה ביום כיפור כמו שאסור לתקוע בראש השנה שיוצא בשבת? (ראש השנה כט ע"ב).

פוסקים רבים הציעו סיבות אפשריות לקיום תקיעה זו. התוספות (שבת קיד ע"ב; דעה זו מיוחסת לרב האי גאון בתשובות הגאונים, שערי תשובה סז) מעידים כי מחזורי תפילה בני זמנם מייחסים את מנהג זה לתקיעת השופר של יום הכיפורים שחל בשנת היובל (ראו ויקרא כה, ט-י). הם דוחים את הצעה זו כיוון שאם אכן תקיעת השופר מיוחסת לשנת היובל אין סיבה לתקוע בכל שנה! (ספר העיטור סוף הלכות יום הכיפורים מציע כי תוקעים בשופר בכל שנה משום שהחישוב המדויק של שנות היובל לא ידוע).

ההגהות מיימוניות (בסוף הלכות שביתת עשור, מנהגי יום הכפורים) מוסיף כי לפי סיבה זאת יש לתקוע בשופר במהלך יום כיפור עצמו ולא בסופו. לחילופין, הוא מציע כי המנהג לתקוע בשופר מבוסס על המדרש שכותב כי בסיומו של יום כיפור 'בת קול' מכריזה: "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך" (קהלת ט, ז). באופן דומה התוספות מסבירים כי תוקעים בשופר כדי להכריז שהצום הסתיים ולכן ניתן להאכיל את הילדים ולהכין את הסעודה החגיגית של סיום הצום (תוספות שבת קיד ע"ב).

אחרים מציעים פרשנויות שונות. ר' אלעזר מוורמייזא (וורמס) כותב בספרו 'הרוקח' כי תקיעת השופר מסמלת את הניצחון שלנו על השטן (רוקח ריז). ר' אהרון בן יעקב מלוניל מסביר בספר הכל-בו כי השופר נועד 'לבלבל את השטן' שחוזר 'לשלוט' לאחר יום כיפור (כל-בו ע; ראו תשובות הגאונים המובאים לעיל). לסיום, הסמ"ג (מצוות לא תעשה סט) כותב כי התקיעה בשופר מקבילה לעליית השכינה דרך שבעת הרקיעים בהתאמה לכל הכרזת 'ה' הוא האלוקים' שאנו מכריזים כפי שנאמר בפסוק 'עלה אלוקים בתרועה" (תהלים מז, ו).

יש שני מנהגים שהובאו על ידי הראשונים (ראו לדוגמא מחזור ויטרי עמ' שנו ובמרדכי, יומא תשכג) לגבי תקיעת שופר זו – תקיעה אחת ארוכה או תקיעה בצורת סדרה של תקיעה – שברים – תרועה – תקיעה (תשר"ת). השולחן ערוך פוסק כי צריך לתקוע תשר"ת בסיום תפילת נעילה ואילו הרמ"א כותב כי נהוג לתקוע תקיעה אחת ארוכה (שולחן ערוך אורח חיים תרכג, ו). נראה כי מנהגים אלה תואמים את הסיבות שהוצעו לעיל. אם קול השופר מקביל לעליית השכינה או משמש ככרוז לגבי אכילה או הכנת מאכלים אז לכאורה קול ארוך אחד אמור להספיק. אמנם, אם תקיעת השופר מקבילה לתקיעת השופר של יום כיפור בשנת היובל אז צריך לתקוע כראוי את סדר תקיעות תשר"ת.

בנוגע להיתר לתקוע בשופר, מסבירים הראשונים כי תקיעה בשופר היא 'חכמה' (מיומנות) ולא 'מלאכה' (עבודה) ולכן מותר לתקוע בזמן בין השמשות של יום כיפור (ר"ן שבת כ ע"ב, יומא תשכז; סמ"ג מצוות עשה סז). יש שמפקפקים במנהג זה כיוון שלטעמם קולא מעין זו בדרך כלל תקפה רק לפני כניסת השבת בזמן בין השמשות ולא עם סיום השבת. יש המסבירים שבוודאי יהיה מותר לתקוע בשופר עשרים דקות לאחר השקיעה, הזמן שהוגדר על ידי הגאונים כזמן צאת הכוכבים (גדרו ההלכתי של סיום היום).

 

קידוש לבנה

ברכת הלבנה המכונה גם 'קידוש לבנה' יכולה להיאמר במהלך שישה עשר הימים הראשונים אחרי מולד הירח החדש. השולחן ערוך כותב כי אין לקרוא את הברכה עד שיעברו לפחות שבעה ימים מאז המולד (שולחן ערוך אורח חיים תכו, ד), אך האחרונים פוסקים כי אפשר לברך את הברכה לאחר שעברו שלושה ימים מלאים שלמים (כלומר שבעים ושתים שעות) לאחר הופעת המולד (ראו לדוגמא משנה ברורה שם כ).

הפוסקים מביאים דעות שונות בנוגע לשאלה האם קידוש לבנה צריך להיאמר לפני או אחרי יום הכיפורים (רמ"א שם, ב). יש המסבירים כי מי שחושש מפסק הדין הממשמש ובא איננו יכול לברך את ברכת הלבנה מתוך שמחה – האופן הראוי לאמירת ברכה זו. לעומת זאת, לאחר יום כיפור עוונות השנה שעברה נמחלו ולכן זהו הזמן המתאים לאמירת קידוש לבנה.

אחרונים רבים חולקים על כך. ר' מרדכי יפה (1530-1612) מסביר בספרו לבוש החור:

אין מקדשים הלבנה אלא עד אחר יום כיפור מפני שאנו תלויים בדין וקדושה צריך להיות מתוך שמחת הלב, כן הוא המנהג, ואני שמעתי בשם גדול אחד שאדרבה טוב שיקדשו אותה בתוך עשרת ימי תשובה כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכויותינו הקודמות ואולי תכריע היא את הכף לזכות ביום הדין. (לבוש החור אורח חיים סוף סימן תרב)

במילים אחרות, הלבוש טוען כי עדיף לקיים את המצווה בתוך תקופת עשרת ימי תשובה מתוך מטרה 'להטות את הכף' לטובה.

באופן דומה, רבי אליה שפירא כותב בפירושו ללבוש, האליה זוטא, את הדברים הבאים:

כתב בסוף ספר אור חדש: "סיפר לו החסיד מהר"מ מייזלש מעשה באחד שפגע בו עכו"ם בלילה ורצה להרגו וביקש ממנו שיניחנו לעשות מצווה אחת קודם מותו ואחר כך יעשה איתו מה שליבו חפץ. והלבנה הייתה בחידושה וקידשה בפניו בכוונה גדולה ונעשה לו נס כשדלג וקפץ ג' פעמים כמנהג ונשאו הרוח וניצול ממנו. גם שמעתי ממנו שמי שיקדש הלבנה, מיום שיקדש שוב לא ידאוג שימות באותו חודש מאותו יום ואילך" – עד כאן.

הבאתי זה כאן ללמוד ממנה קצת ראיה ללבוש דיותר מסתברא לקדש קודם יום כיפור משום דנאמר כשם שלא ידאוג שימות באותו החודש כן לא יגזור עליו מיתה באותו חודש, מיהו גם בזה יש לומר כיון שממתינין לכבודה וכו' מגינה תיכף. (אליהו זוטא שם)

האליה רבה גם פוסק כי רצוי לקדש את הלבנה לפני יום כיפור (אליה רבה תרב, ז) והגר"א מסכים לדעתו (מעשה רב, קנה). עם זאת, נראה כי המנהג המקובל הוא לקדש את הלבנה רק לאחר יום כיפור. המטה אפרים מציע לאכול קצת טרם אמירת קידוש לבנה, וזאת למרות שהוא מכיר בכך כי אין לפרוש מן הציבור אם הם מקדשים את הלבנה מיד לאחר הצום (מטה אפרים תרכד, ד).

 

הבדלה במוצאי יום כיפור

כמו במוצאי שבת, כך גם ביום כיפור יש להגיד את נוסח ההבדלה הן בתפילת שמונה עשרה והן על היין (או מיץ ענבים). הראשונים דנים בהבדלים שקיימים בין ההבדלה שנאמרת בצאת יום כיפור ובין זו שנאמרת במוצאי שבת. במוצאי שבת אנו מברכים על האש ועל הבשמים בנוסף לברכת ההבדלה הנאמרת על כוס יין (ברכות נא ע"ב).

למרות שהמרדכי טוען כי יש לברך על הבשמים אף במוצאי יום כיפור בהתאם למנהגו של רבינו גרשום (מרדכי יומא תשכז), רוב הראשונים חולקים על פסיקה זו. לכן, נוהגים שלא לברך על הבשמים במוצאי יום כיפור.

הגמרא מביאה את הסיבה שבגללה כאמור מברכים על האש במוצאי שבת – הקב"ה התכוון לתת לאדם אש ביום השישי אך לבסוף הוא המתין ומסר אותה לאדם במוצאי השבת הראשונה:

ר' יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. (פסחים נד ע"א)

בכל מוצאי שבת אנו מכירים בקב"ה כמי שהעניק לנו את היכולת ליצור ולהשתמש באש בכך שאנו אומרים את ברכת "בורא מאורי האש". כיוון שהאש שמשתמשים בה להבדלה מנציחה הן את הופעתה הראשונה של האש והן את יצירתה בידי אדם הראשון בצאת השבת יהיה ניתן להשתמש בנר שהיה דלוק עוד קודם לכן במהלך יום השבת – הידוע בשם 'נר ששבת' – או בנר שהודלק זה לא מכבר – הידוע בשם 'אש היוצא מן העצים ומין האבנים' – עבור נר הבדלה.[1]

הגמרא מסבירה כי במוצאי יום כיפור לעומת זאת צריך לעשות שימוש ב"נר ששבת" דווקא (פסחים נד ע"א). הנר שנעשה בו שימוש לאחר יום כיפור בא להנגיד את הקודש אל מול החול – במהלך יום כיפור הדלקת אש שכזו הייתה אסורה; וכעת היא מותרת. מה נחשב ל"נר ששבת"? נראה כי "נר ששבת" מתייחס לנר שנותר דלוק במהלך כל יום הכיפורים. אמנם, רש"י מסביר כי "אי נמי לא שבת מחמת מלאכה ואפילו של היתר – כגון של חולה ושל חיה [יולדת]... – מברכין עליו [בצאת יום הכיפורים] ".[2]

הראשונים כותבים כי אפשר לברך גם על נר שהודלק מנר אחר שהיה דלוק קודם לכן. לגבי נר שהודלק על ידי גוי, המגיד משנה (הלכות שבת כט, כז) מצטט את הרמב"ן שכותב כי למרות שבמוצאי שבת אדם יהיה רשאי לברך 'בורא מאורי האש' על נר שהודלק בשבת על ידי גוי, במוצאי יום כיפור דבר זה יהיה אסור וכן השולחן ערוך מסכים לדעה זו (שולחן ערוך אורח חיים תרכד, ד-ה).

ר' אברהם בן נתן הירחי מביא בספר המנהיג את המנהג להדליק נרות ארוכים מהרגיל לפני יום כיפור כדי להגיד עליהם את ברכת ההבדלה בצאת הצום (ספר המנהיג עמ' 362).

יש ראשונים שמעידים כי היה מקובל לברך את ברכת ההבדלה על הנרות שבבית הכנסת שנותרו דולקים במשך כל יום כיפור. הרמ"א מביא שתי דעות בנוגע לשאלה האם אפשר לברך על נרות אלו שהרי הם הודלקו לשם 'כבוד' ולא כדי לספק אור.

הרמ"א מגיע למסקנה כי רצוי להדליק נר אחר מאש זו וכך הברכה תתקיים הן על הלהבה המקורית של "נר ששבת" והן על הלהבה של נר שהודלק במיוחד כדי לספק תאורה (רמ"א אורח חיים תרכד, ה; ראו גם משנה ברורה שם, יב). אמנם, ערוך השולחן כותב כי אכן נהגו לברך על נרות בית הכנסת כיוון שהם הודלקו בין השאר גם כדי לספק תאורה.[3]

האם בדיעבד אדם יהיה רשאי לברך על נר שהודלק לאחר יום כיפור ושלא שבת במהלך היום? יש ראשונים[4] שמצטטים את הדעה שלפיה יהיה ניתן להבדיל על נר שהודלק מאש שהודלקה לאחר יום כיפור. שיבולי הלקט מביא השקפה דומה בשם ר' יהודאי גאון (שיבולי הלקט שכב).

השולחן ערוך (אורח חיים תרכד, ד) מביא את דעה זו למרות שנראה כי הוא חולק עליה בהמשך דבריו (שם, תרכד, ה). חלק מהאחרונים קובעים כי בנסיבות מקילות אפשר להסתמך על הדעה שהובאה ולברך את ברכת 'בורא מאורי האש' על נר שהודלק מנר חדש.[5]

המשנה ברורה (תרכד, ז), ר' עובדיה יוסף (יחווה דעת א, סג) והרב משה פיינשטיין (אגרות משה ד, קכב) כותבים כי אין לסמוך על דעת מיעוט זו ולכן במקרה שכזה יש פשוט להבדיל על היין ולברך את ברכת 'בורא מאורי האש' אם וכאשר "נר ששבת" יהיה בהישג ידו.

הבדלה במוצאי יום הכיפורים שבצאת השבת

כיצד צריך לערוך את ההבדלה במקרה שבו יום הכיפורים חל בשבת? הכלבו פוסק כי אין לברך על בשמים במוצאי יום כיפור גם אם יום כיפור חל בשבת (כל בו מא). הוא מסביר כי בדרך כלל מריחים בשמים במוצאי שבת כדי להתנחם על אובדן הנשמה היתירה שכל יהודי קיבל בכניסת השבת.[6] איננו חווים את נוכחות נשמה יתירה זו במהלך יום הכיפורים בעקבות הצום ולכן אין לברך על הבשמים בהבדלה.

אמנם, אחרים קובעים כי יש לברך על הבשמים כשיום כיפור חל בשבת (מהרי"ל, תשובה לד; אבודרהם סדר תפילת נעילה). השולחן ערוך פוסק כי אסור לברך את ברכת הבשמים כשיום כיפור חל בשבת (שולחן ערוך אורח חיים תרכד, ב), אך האחרונים חולקים עליו ופוסקים כי יש לברך על הבשמים גם במקרה זה (ב"ח שם; מגן אברהם שם, א; ט"ז שם, ב).

למרות שהמשנה ברורה כותב שאין להורות לציבור לומר את ברכת הבשמים (משנה ברורה תרמב, ה), ערוך השולחן מעיד כי אכן נהגו לברך את ברכה זו (ערוך השולחן שם). הספרדים לא מברכים על הבשמים.

הראבי"ה כותב כי אין צורך בנר ששבת במקרה שבו יום כיפור חל בשבת כיוון שבמוצאי שבת רגילה ניתן לברך על אש חדשה.[7] המשנה ברורה כותב כי למרות שמותר להשתמש באש חדשה שהודלקה במוצאי יום כיפור שחל בשבת, נוהגים בפועל כן להשתמש בנר ששבת (משנה ברורה תרכב, ז).

האחרונים דנים בשאלה האם אדם יהיה רשאי לברך את ברכת הנר של ההבדלה על נורה חשמלית. וודאי שאי אפשר לברך את הברכה על נורת פלורסנט שאיננה מכילה אש ממשית. חוט להט המאיר בנורה חשמלית רגילה לעומת זאת כן נחשב לאש (ראו רמב"ם הלכות שבת יב, א). עם זאת, ישנם האוסרים על שימוש בנורת להט עבור הבדלה.[8] אחרים מתירים.[9]

ר' משה שטרנבוך פוסק כי בהתאם לשיטת המתירים שימוש בנורות חשמליות להבדלה, יהיה ניתן לעשות שימוש בנורה חשמלית במוצאי יום כיפור כנר ששבת בעת הצורך (תשובות והגהות ב, שב). מעניין לציין כי ר' אליעזר וולדנברג חולק על כך בטענה כי חוט להט ש'מתודלק' בזרם חשמלי מתמיד איננו נחשב לנר ששבת (ציץ אליעזר א, כ, יג, ה).

בעוד שבדרך כלל אין לאכול או לשתות לפני הבדלה, אדם צמא או חלש יהיה רשאי לשתות מים מיד בצאת הצום עוד לפני ששמע הבדלה. דבר זה רלוונטי במיוחד לנשים שבעליהן מתעכבים בבית הכנסת. יתר על כן, הן יהיו רשאיות לערוך הבדלה משלהן ולאחר מכן לאכול ולשתות כרגיל.

הרמ"א כותב כי צריך לאכול ולשתות במוצאי יום כיפור כיוון שהוא 'יום טוב קטן' (רמ"א אורח חיים תרכד, ה). הבית יוסף מייחס את תואר זה למדרש שהובא לעיל המתאר את הבת קול שמכריזה על סיום הצום: "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך" (קהלת ט, ז).

הגאונים (שערי תשובה רמג), והראשונים (מחזור ויטרי עג; אורחות חיים, הלכות הבדלת שבת לג ועוד), כותבים כי נהוג שלא להגיד ווידוי או תחנון בחודשי ניסן ותשרי (לאחר יום כיפור). הרמ"א כותב כי תחנון איננו נאמר עד לאחר חג הסוכות (רמ"א אורח חיים תרכד, ה) למרות שנוהגים בפועל לא להגיד תחנון עד לאחר ראש חודש חשוון.

לסיום, הרמ"א כותב כי "המדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום כיפור בעשיית הסוכה בכדי לצאת ממצווה אל מצווה" (שם).

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג