ראש השנה | הלכות השופר וקולותיו

כפי שציינו לעיל, התורה איננה קובעת באופן מפורש כי על האדם לתקוע בשופר בראש השנה. במקום זאת, התורה קובעת כי על יום זה להיות 'זכרון תרועה' (ויקרא כג, כד) או 'יום תרועה' (במדבר כט א). למעשה, הגמרא לומדת את החובה לתקוע בשופר, כמו גם את סוגי הקולות ומספרם הנדרש, מן השופר שתקעו בו ביום הכיפורים של שנת היובל (ראש השנה כג ע"א). בנוגע לראש השנה, נאמר בתורה, 'ובחודש השביעי באחד לחודש... יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט, א). הגמרא לומדת כי המונח 'תרועה' שבפסוק זה מתייחס לצליל שמופק על ידי שופר, כפי שנאמר בנוגע ליובל, 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ' (ויקרא כה, ט). בדומה לתרועה שבחודש השביעי של שנת היובל, הנעשית על ידי שופר, גם התרועה של החודש השביעי של כל שנה, בראש השנה, נוצרת בידי השופר.

מהו שופר ומאיזה בעלי חיים ניתן לקחת אותו? בכדי שנוכל לתת מענה לשאלות הללו, חשוב שנבין קודם כל את ההבדל שבין קרניים אמתיים לקרן האייל. קרן אמיתי היא למעשה נדן חלול, והיא עשויה מ'קראטין' ומחלבונים נוספים אשר מכסים ליבה קטנה של עצם חיה. קרניים אלה מצויות לרוב על חיות ממשפחת ה'פריים', אשר כוללת בין השאר בקר, כבשים, עזים ואנטילופות. הקרניים מתחילות לצמוח מיד לאחר הלידה, והן ממשיכות לגדול במהלך שנות חייה של החיה. קרן האייל, לעומת זאת, הינה גרמית - עשויה מגידול מוצק ולא חלול של הראש. היא מצויה רק אצל זכרים ונושרת כל שנה לאחר עונת ההזדווגות. קרניים אלו הינן גדולות ומורכבות, והן מצויות לרוב על ראשי האיילים.

באופן תאורטי, קרנות האיילים יכולות להיות חלולות ואמנם ניתן יהיה להשתמש בהן ככלי, אך בכל זאת קרניים אלו לא יוכלו לשמש כשופר. הרמב"ן (ראש השנה כו ע"א) מסביר כי המילה 'שופר' מתייחסת לקרן חלולה ולא לעצם, ולכן קרן האיילים נפסלת מטבעה. הרמב"ן מציין גם כי בעוד שקרן האיילים פסולה מכיוון שהיא פשוט איננה קרן, ישנן קרניים אחרות שהגמרא פוסלת מסיבות אחרות, כפי שנראה בהמשך.

 

המשנה אומרת:

כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן... (ראש השנה ג, ב).

נראה שמשנה זו מציגה שתי דעות. ר' יוסי מתיר את השימוש בכל סוגי השופרות, ואילו חכמים (הדעה הראשונה) פוסלים את שופר הפרה.

הגמרא מציעה מספר פירושים לעמדתם של חכמים. ראשית, הגמרא מעלה אפשרות כי חכמים מקבלים עקרונית את עמדתו של ר' יוסי, אלא שהם סוברים כי קרן הפרה שונה משאר הקרניים ולכן היא נפסלת; בניגוד למינים אחרים, שקרנותיהן קרויות גם 'קרן' וגם 'שופר', קרן הפרה קרויה רק 'קרן' ולא 'שופר'. בהמשך עולא טוען כי מעבר לסיבה הלשונית, אין להשתמש בקרן הפרה משום שהיא מזכירה את חטא העגל. בצורה דומה, הכהן הגדול אינו רשאי להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים להתפלל על עם ישראל כשהוא לבוש בבגדי זהב, מכיוון ש'אין קטגור נעשה סנגור' ותכשיטי הזהב 'מזכירים' לקב"ה את חטא העגל, כביכול. מאותה סיבה, השופר, שבאופן סמלי הינו 'שליח הציבור' של הקהל לפני בית דין של מעלה, איננו יכול להיעשות מקרן של פרה (נעיר כי מהנחת היסוד העומדת בבסיס טענה זו, עולה באופן ברור שהשופר משמש ככלי לבקשת מחילה). אביי מוסיף ומסביר שיש פגם בדרך הגידול של קרן זו; מטבעה של הפרה, גדלות לבסוף קרניים רבות על ראש הפרה, המשולבות אחת בתוך השנייה. בכל מקרה, מהגמרא עולה כי שתי הדעות המובאות במשנה מסכימות באופן עקרוני על כך שרוב השופרות בעולם כשרים, כאשר המחלוקת ביניהם הינה נקודתית ביחס לקרן של פרה.

אולם, המשנה הבאה, אשר דנה בקרניים השונות בהן נעשה שימוש בראש השנה בבית המקדש, בימי צום, וביום הכיפורים של שנת היובל, מלמדת:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב... רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעים בשל זכרים [ראם]. (ראש השנה ג, ג-ד)

הגמרא מוסיפה כי רב לוי מסכים עם ר' יהודה - 'מצוה של ראש השנה... בכפופין [שופר]'. הגמרא ממשיכה ומבארת:

במאי קמיפלגי? מר [ר' יהודה] סבר: בר"ה, כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי... ומר [הדעה הראשונה] סבר: בראש השנה, כמה דפשיט [ישר] איניש דעתיה טפי מעלי.. (ראש השנה כו ע"ב)

(מעניין לשים לב כי לטענת רש"י הם נחלקים לגבי דרך התפילה בה ראוי להתפלל בראש השנה - בגוף שפוף לפנים וראש רכון כלפי הקרקע, או עם מבט למעלה כלפי השמים. כפי שניתן להבחין, תפקיד השופר ככלי לתפילה עולה לדיון בפעם נוספת).

ראשונים רבים מטילים ספק בנוגע ליחס בין המשנה הראשונה, שמתירה את השימוש בכל סוגי הקרניים (עם חריגה אפשרית בנוגע לקרן של פרה), ובין המשנה השנייה, אשר מציינת רק את הדיון בנוגע לקרן ישרה (של יעל) או כפופה (של ראם). בנוסף, בגמרא נוספת מובא:

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ראש השנה, טז ע"א)

האם אפשר להבין מקטע זה כי קיימת אפשרות להשתמש בקרניים של חיות אחרות, כלומר לאו דווקא בקרן של איל? הרמב"ם פוסק כי רק שופר של איל כשר לתקיעה בראש השנה (הלכות שופר א, א). המפרשים על הרמב"ם וראשונים נוספים מטילים ספק בעמדה זו, בפרט כיוון שאין שום דיון מפורש בגמרא בנוגע לשאלה זו.

למעשה, רוב הראשונים חולקים על דעתו של הרמב"ם, והם סוברים שכל הקרניים (למעט קרן של פרה, לשיטת תנא קמא) הינן כשרות לתקיעת שופר בראש השנה (ראה תוספות ראש השנה כו ע"ב ד"ה של יעל; רשב"א; ריטב"א; ר"ן; ראב"ד וכו'). לטענתם, המשנה השנייה דנה באיזו קרן עדיף להשתמש. ביחס למשנה זו, ראשונים אלו פוסקים כר' יהודה, ובהסתמך על פירושו של ר' אבהו הם מעדיפים את השימוש בקרן של איל. על פי ראשונים אלה, ישנן שלוש קטגוריות של קרניים: כאלו שפסולות, בין אם מטבע ברייתן (איילים) ובין אם ממינן (קרני הפרה, לפי תנא קמא במשנה הראשונה); קרניים אחרות, שבהן יהיה ניתן להשתמש בשעת הדחק; וקרני האיל, שהן העדיפות.

מספר ראשונים שואלים האם קיימת עדיפות לשימוש בקרן של איל, כשיטתו של ר' אבהו, או שאין להבחין וכל קרן כפופה עדיפה, כדעתו של ר' יהודה. כך למשל הר"ן מסביר כי ר' יהודה ותנא קמא אינם מתייחסים באופן עקרוני ליעל או איל, אלא הם מתכוונים לכל הקרניים הכפופות או הישרות (ר"ן ו ע"ב). לעומתו, המרדכי מציע כי בעוד שיש להעדיף את קרן האיל, בדיעבד (אם אין אפשרות אחרת), ניתן יהיה להשתמש בקרן של יעל או עז, כל עוד הקרן הינה כפופה (מרדכי תשיד). במילים אחרות, למרות העובדה שהגמרא מתארת קרן של יעל כ'פשוטה' – ישרה - אם היא מעוקלת אפילו במשהו, היא מותרת לשימוש במקרה הצורך.

על מנת לנסר ולהכין את קצה השופר כפיה, נהוג כיום לחמם מעט את השופרות, ולכן הם הופכים למיושרים במידה מסוימת. אם כן, הם אינם בגדר של 'כפופים' לגמרי כפי שמתואר במשנה וצורתם שונה מהתיאור המופיע בה. בעקבות כך, הרב יוסף קאפח (1917-2000), תלמיד חכם גדול ופוסק הלכה תימני, מערער על כשרותם של שופרות אלו ('שופר של ראש השנה', סיני סט). בהתאם לשיטתו, חלק מהתימנים ההולכים בעקבות פסיקתו משתמשים בקרני איל עם כיפוף מלא. אמנם, רוב הדעות נוהגים להתיר את השימוש בשופרות מיושרים למחצה אלו כיום.

השולחן ערוך מסכם:

שופר של ראש השנה מצוותו באיל וכפוף, ובדיעבד כל השופרות כשרים בין פשוטים בין כפופים. ומצווה בכפופים יותר מבפשוטים. ושל פרה פסול בכל גוונא. וכן קרני רוב החיות שהן עצם אחד. (שולחן ערוך אורח חיים תקפו, א)

מלבד התימנים אשר הולכים בשיטתו של הרב קאפח ומשתמשים בקרני איל כפופות לחלוטין, רוב הקהילות התימניות משתמשות בקרן של הקודו הגדול, אשר נפוץ במזרח אפריקה ובדרומה. מנהג זה מפתיע במיוחד לאור ההקפדה העקרונית על שמירת פסקי ההלכה של הרמב"ם, הקיימת בדרך כלל בקהילה התימנית. שהרי כפי שראינו, בעוד שרוב הראשונים מקבלים בדיעבד שימוש בשופרות כפופים אחרים, הרמב"ם פוסל אותם בכל צורה שהיא! מנהג תימני נפוץ זה יצר דיון הלכתי רב.[1]

ר' נתן סליפקין, מחברם של מאמרים רבים ושל ספרים בזואולוגיה ויהדות, דן בשימוש בקרניים שמקורן בבעלי חיים אקזוטיים לתקיעת שופר.

 

בנוסף לעובדה שהתורה איננה קובעת בבירור כי על ה'תרועה' להגיע מן השופר, היא גם איננה מפרשת באילו סוגי צלילים צריך לתקוע, ובכמה מהם. ראשית, הגמרא לומדת כי על כל קול היוצא מן השופר להיות מלווה בתחילתו וסופו על ידי 'תקיעה' (ראש השנה לג ע"ב). הגמרא מניחה שה'תקיעה' הינה חלקה ואחידה, ואילו ה'תרועה' הינה קול שבור. בהמשך, הגמרא מציעה מספר אפשרויות שמהן ניתן יהיה ללמוד הוראות אלו. מקור אחד הינו בויקרא כה, ט, שם המונח 'העברה' מובא לפני ואחרי המילה 'תרועה'. משמעותה של 'העברה' זו הינה קול פשוט, מישורי ושטוח שמתואר על ידי חז"ל כ'פשוטה'. סדרה זו, פשוטה-תרועה-פשוטה, או תקיעה-תרועה-תקיעה, מוכרת בתור 'תר"ת' (או קר"ק, כפי שמופיע אצל מספר ראשונים).

כמה פעמים עלינו להשמיע את סדר ה-תר"ת בראש השנה? הגמרא לומדת כי כיוון שהמילה תרועה מופיעה שלוש פעמים בהקשר של ראש השנה ויובל, ובעקבות העובדה שבכל אחת מהפעמים ה'תרועה' צריכה להיות מלווה בפתיחתה וסיומה בתקיעה, יש לתקוע שלושה סטים של תר"ת, תשעה צלילים למעשה. האמוראים דנים בשאלה האם מדאורייתא חייבים לתקוע שני סטים של תרועה או שלושה, כאשר ההכרעה במחלוקת זו משליכה למעשה על מעמד תשעת הצלילים – האם כולם דאורייתא או שמא חלקם מדרבנן.   הרמב"ם (הלכות שופר ג, א), הטור (אורח חיים תקצ), והשולחן ערוך (אורח חיים תקצ, א) פוסקים שאדם צריך לשמוע את כל תשע הצלילים מדאורייתא.

בעוד שצליל ה'תקיעה' ברור יחסית, בעצם היותו קול חלק ושטוח, הקול השבור של התרועה במידת מה איננו ברור. האם הכוונה לתקיעות בינוניות, רועדות, או כפי שאנחנו מכנים זאת כיום 'שברים'? או שמא הכוונה לתקיעות קצרות מאוד, חותכות ונוקשות, אשר קרויות בימינו 'תרועה'? ואולי בכלל מדובר על שילוב של שניהם? הגמרא מספרת כי ר' אבהו התמודד עם שאלה זו ובעקבות כך פסק בקיסריה (כ-300 אחרי הספירה) כי יש לתקוע בכל האופנים האפשריים (ראש השנה לד ע"א). כיוון שתרועה בהתאם לפירושה המקראי מייצגת בכי אנושי, אשר יכול להתבטא בגניחות רועדות, יללות חותכות או שילוב של שניהם (אך לא בכיוון ההפוך -יללות חותכות וגניחות רועדות), עלינו להשמיע את כל שלושת סוגי הצלילים הללו. וכך מסכם הרי"ף:

נמצא עכשיו שתוקעין תשר"ת ג' פעמים, ותוקעין תש"ת ג' פעמים ותוקעין תר"ת ג' פעמים. (רי"ף י ע"ב)

אם כך, שלושים הצלילים הללו הם אלו היוצרים את החובה הבסיסית של תקיעת שופר. כעת נתייחס לשלושים התקיעות שנעשות לפני מוסף, כמו גם לתקיעות שנעשות במהלך תפילת מוסף ואחריה, אשר כוללות בסך הכל את מאה התקיעות הנהוגות כיום.

הראשונים דנים בשאלה האם פסיקתו של ר' אבהו לתקוע שלושים תקיעות אכן נחוצה. ר' האי גאון (ראה ריטב"א לד ע"א), לדוגמא מעלה את הקושיה הבאה: 'וכי קודם שבא ר׳ אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר?' והוא עונה:

ואין ספק שהכרעה הייתה להם בדבר, כי האיך אפשר שבמצווה כזו שהייתה בכל שנה לא ידעו אמיתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום... והשיב הוא ז״ל, כי בוודאי תרועת תורה בכל א׳ מאלו... שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים... כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י״ח... אבל המון העם היו טועים שהיו סבורים שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר׳ אבהו ותקן לעשות כל א׳ כדברי אלו ואלו... ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת.

מעמדה מרתקת זו של ר' האי גאון עולה כי אין חשיבות איזו תרועה אדם עושה, ובכל מקרה של השמעת קול הוא יוצא ידי חובה. דעה זו מסבירה את מנהג ימי הביניים שלא להשמיע כל ווריאציה במהלך תפילת מוסף, שנדון בה בקרוב.

הרמב"ם חולק על ר' האי גאון ומסביר:

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד- האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל. (הלכות שופר ג, ב)

לפי הרמב"ם, תשובתו של ר' אבהו מתייחסת לספק דאורייתא: בעקבות ספק זה הוא קבע כי יש לתקוע שלושים צלילים על מנת להבטיח שלכל הדעות יצאו ידי חובת המצווה דאורייתא.

מעניין לראות את פסיקת הגמרא כי תקיעת שלושה סטים של תשר"ת לא תספיק, מכיוון שהתרועה ה'שגויה' תיחשב ל'הפסק' בין התקיעה הראשונה, התרועה המקראית והתקיעה האחרונה והמסיימת. דבר זה מתיישב עם שיטתו של ר' יהודה, אשר פוסק כי על האדם לשמוע את תשעת הקולות של השופר ללא הפסק (סוכה נג ע"ב-נד ע"א). אמנם, הגמרא פוסקת כחכמים אשר סוברים 'שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא', כשמדעה זו עולה כי האדם קיים את המצווה גם אם שמע את תשע התקיעות עם הפסק! אם כך, בהתאם לפסיקה זו, מדוע עלינו לחשוש להפסק?

רבינו תם (ראה ריטב"א לד ע"ב), מציע כי ר' אבהו אכן חושש להפסק וחשש זה הוביל אותו לעמוד על הצורך בתקיעת שלושים קולות לעומת שתים עשרה (שלושה סטים של תשר"ת). ר"ת ממשיך ומציין כי לפי ר' האי גאון מטרת פסיקתו של ר' אבהו הייתה לאחד את המנהגים הרבים בנושא ולכן הוא התייחס באופן משמעותי גם לעמדתו הדחויה של ר' יהודה. אמנם, באופן עקרוני נפסקה הלכה כחכמים והאדם יכול לצאת ידי חובתו גם באמצעות שלושה סטים של תשר"ת בלבד.

הרמב"ן, ובהמשך אף ראשוני ספרד רבים נוספים, חולקים על רבינו תם. לטענתם, פסיקתו של ר' אבהו חייבת להיות תואמת עם שיטת חכמים. לכן הם מסבירים, שכאשר רבנן טוענים 'שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא', הם למעשה מתכוונים לכך שזמן איננו נחשב להפסק בהקשר זה. אמנם, תקיעת שופר נוספת (מחוץ לסדר הנדרש באותו הסט) בין תקיעות הפתיחה והסיום של כל סט כן תיחשב להפסק. השולחן ערוך (אורח חיים תקפח, ג) מזכיר את שתי הדעות הללו, אך כפי שנראה בהמשך הוא תומך בבירור בזו המחמירה (שם תקצ, ז-ח).

הראשונים, בהתבסס על הגמרא (ראש השנה לג ע"ב), דנים בהגדרה המדויקת של מערכת היחסים הקיימת בין ה'שברים' וה'תרועה'. רוב הראשונים מבינים כי האורך המינימלי של 'תקיעה' צריך להיות שווה לאורך המינימלי של הצלילים הכלולים ב'תרועה', אך הם נחלקים בנוגע לאורך הדרוש בסופו של דבר. רש"י לדוגמא טוען כי על ה'תרועה' להכיל שלוש 'תקיעות' קצרות; לכן, ה'תקיעה' חייבת להיות שווה לאורך של שלושה צלילים קצרים (שם, ד"ה שלוש). הסבר זה מוביל את התוספות לדקדק כי לפי דעה זו, האדם שתוקע 'שבר' צריך להיזהר כי ה'שבר' לא יהיה באורך של שלוש תקיעות קצרות, כיוון שאז הוא ישתווה לתקיעה אשר מקדימה את התרועה וסוגרת אותה (תוספות שם, ד"ה שיעור; רא"ש ד ע"ב, י ע"א). לפי דעה זו, בעקבות כך ה'שבר' איננו יכול להיות יותר משתי פעימות. לחילופין, ריב"א וריב"ם מסכימים שהאורך של ה'תקיעה' צריך להיות שווה לאורך של הצליל שישנו ב'תרועה'; אולם, לטענתם על ה'תרועה' להכיל תשע 'תקיעות' קצרות, אשר שוות באורכן לשלוש 'שברים' ול'תקיעה' אחת. למעשה, לפי ראשונים אחרים, אורך כמות הצלילים פחות חשוב ואדם יכול לתקוע אפילו ארבע או חמש שברים, כל עוד התקיעה הינה באורך ממושך. הרמב"ם אוחז בגישה שונה לחלוטין, הנובעת מהדרך הייחודית בה הוא קורא את הגמרא, ולשיטתו ה'תרועה' צריכה להיות באורך כפול מה'תקיעה' (הלכות שופר, ג-ד; ראה גם מגיד משנה שם).

בכדי להדגים את ההבדלים, נאייר כיצד יש לתקוע תשר"ת לפי כל שיטה.

התשר"ת בהתאם לעמדת רש"י ייראה כך:

"---------" "-- -- --" "- - - " "---------"

התשר"ת, בהתאם לשיטתם של הריב"א והריב"ם כפי שהיא מופיעה בתוספות, ייראה כך:

"------------------" "--- --- --- ---------" "------------------"

והתשר"ת של הרמב"ם ייראה כך:

"---------" "--- --- --- ---------" "---------"

בעוד שרש"י, ריב"א, ריב"ם והרמב"ם חלוקים בנוגע לאורכם של ה'שברים', הם מסכימים כי ה'תקיעה' נמדדת באופן יחסי ל'תרועה'.

הראב"ד חולק על ראשונים אלו (שם) ולשיטתו תמיד יש צורך לתקוע 'תקיעה' של תשע פעימות (תרומיטין), ללא תלות באורכה של ה'תרועה'. ערוך השולחן מסיק מכך כי אורך ה'תקיעה' המינימלי ההכרחי הינו תשע 'תרומיטין' על מנת לצאת ידי חובת כל הדעות (ערוך השולחן תקצ). השולחן ערוך מצטט את שתי הגישות הראשונות (אורח חיים תקצ, ג). כיום המנהג הנפוץ הוא כפי הדעה השנייה, של הריב"א והריב"ם. [2]

הר"ן כותב שהאדם צריך לתקוע את כל הפעימות של ה'שברים' או ה'תרועה' בנשימה אחת (ר"ן י ע"ב). בהמשך, הוא מוסיף ומביא דיון אודות 'שברים-תרועה', אותו הקול המשלב שתי אפשרויות של התרועה המקראית. הר"ן מביא את שיטת רבינו תם, שבתשובתו נאמר כי למרות שיש לתקוע את שלושת השברים בנשימה אחת, אין צורך לתקוע את השברים-תרועה בנשימה אחת, שהרי 'אדם ודאי לא יתאנח ואז יילל בנשימה אחת'.[3]

הרמב"ן (ראה גם רא"ש ד, י) חולק וטוען כי השילוב של שברים-תרועה הינו 'תרועה אחת', ולכן עליו להיעשות בנשימה אחת. השולחן ערוך מצטט את שתי הדעות הנ"ל והוא מוסיף כי על 'ירא אלוקים' לנסות לקיים את שתי הדעות הללו; לתקוע 'שברים-תרועה' בנשימה אחת במהלך התקיעות שלפני מוסף ובשתי נשימות במהלך מוסף (שולחן ערוך אורח חיים תקצ, ד). לטענת הרמ"א ישנו מנהג נפוץ לתקוע 'שברים-תרועה' בשתי נשימות ואין לחרוג ממנהג זה (רמ"א שם).

האחרונים חלוקים בדעתם למנהג שיש לקיים בימינו. המשנה ברורה מציין כי החיי אדם משמיט את פסיקתו של הרמ"א; ואכן, ייתכן שישנה עדיפות לפסיקתו של השולחן ערוך, שהרי היא יוצאת ידי חובת כל הדעות (שער הציון תקצ, יח). ערוך השולחן מעיד שאכן זהו המנהג בקהילות רבות (תקצ, יג). לפי הרב סולוביצ'יק, (כפי שמספר ר' צבי שכטר), 'ה'שברים-תרועה' צריכים להיעשות בנשימה אחת, מכיוון שהם מהווים צליל אחד (נפש הרב, עמוד 206). מסיבה זו, הוא הדריך את התוקע לתקוע אותם בנשימה אחת לאורך התפילה כולה. במהלך התקיעות לאחר חזרת הש"ץ של מוסף, התוקע יתקע שלושה סטים של תשר"ת בשתי נשימות, 102 קולות בסך הכל.

בנוגע לתר"ת (תקיעה-תרועה-תקיעה), נפסק בירושלמי כי אם אדם תקע סט שלם של תר"ת 'בנפיחה אחת' - בנשימה אחת – הוא יצא ידי חובתו (ירושלמי ראש השנה ד, י). התוספתא חולקת על פסיקה זו, ולטענתו האדם לא יוצא ידי חובה במקרה כזה (תוספתא ב', יב). הרא"ש פוסק בהתאם לתוספתא (רא"ש ד ע"ב; י ע"א). השולחן ערוך, לעומת זאת, מביא את שתי הדעות (אורח חיים תצ, ה).

השולחן ערוך פוסק: 'היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר' (שם תקפו, ו). האחרונים חלוקים בנוגע למעמדן של התקיעות, במקרה בו הצליל השתנה במהלכם של 'תקיעה', 'שברים' או 'תרועה' ספציפיים. ר' יהושע יהודה לייב (מהרי"ל) דיסקין (1818-1898), מנהיג היישוב הישן בסוף המאה התשע עשרה, מקפיד ביותר בנוגע לשאלה זו. לטענתו, השולחן ערוך מתייחס לצלילים ותקיעות שונים, אך הוא איננו מקל במקרה בו מישהו שינה את הצליל ב'תרועה' או 'תקיעה' ספציפיים. המנהג הנפוץ כיום הינו כשיטת החזון איש ופוסקים אחרים, שאינם חוששים לשינוי זה בצליל, אך אמנם יש כאלו המחמירים יותר בסוגיה זו ומקפידים על כך (ראה פסקי תשובות תקפו, ה).

בנוסף, קיימים מנהגים שונים בנוגע לעצם הצליל של ה'שברים'. חלק מהקהילות תוקעות בו צלילים חלקים ושטוחים. קהילות אחרות מחלקות כל שבר באמצעו כשבעקבות כך נוצר צליל של 'טוּ-א-טוּ' או 'א-טוּ', צליל המתואר לפעמים כ'עולה ויורד'. בעקבות ריבוי הצורות והדעות השונות הקיימות לגבי אורך צליל התקיעות ומספר הנשימות הרצוי בהן, יש הנוהגים (במיוחד בישיבות) לתקוע תקיעות נוספות לאחר תפילת מוסף במטרה לצאת ידי חובת דעות רבות יותר.

קודם לכן ציינו את מחלוקת הראשונים בנוגע לצורך לשמוע את תקיעות השופר ללא הפסק. במקרה זה ציטטנו את פסיקת השולחן ערוך המביא שתי דעות ואינו מכריע (אורח חיים תקפח, ב), אך לעומת זאת, במקום אחר השולחן ערוך מניח כי אסור שיהיה הפסק בין התקיעות בצלילים פסולים (שם תקצ, ז-ח). לפי הדעה הזאת, מה נחשב צליל פסול? יתר על כן, במקרה בו האדם צריך 'לחזור', לאיזה חלק עליו לחזור?

מפסיקת השולחן ערוך עולה כי במקרה בו האדם תקע בשוגג צליל שגוי, לדוגמא 'תרועה' במקום 'שברים', עליו לחזור ל'תקיעה' הפותחת. בצורה דומה, במקרה בו התוקע חזר על אותו הצליל, כגון שתקע 'שברים' נוספים (לאחר שלקח נשימה) לאחר שתקע את ה'שברים' הנדרשים, עליו לחזור ל'תקיעה הפותחת' (שם). אמנם, במקרה בו לדוגמא האדם תקע שני סטים של תשר"ת כהלכה ושגה רק במהלך הסט השלישי, הוא איננו צריך לחזור על כל שלושת הסטים אלא על הסט האחרון בלבד (שם תקצ, ט).[4]

מה יהיה הדין במקרה בו האדם החל לתקוע 'תרועה' או 'שברים' אך לא הצליח לייצר צליל כראוי? לפי ערוך השולחן (תקצ, כ) והמשנה ברורה (תקצ, לד) אין זה נחשב כהפסק והתוקע צריך לחזור לתחילתו של הצליל הספציפי בלבד. נציין לסיכום כי ידיעת הלכות אלו הינה חשובה והכרחית עבור התוקע ועבור המקריא, האדם שמכריז על כל צליל וצליל ו'מאשר' אותו.