ראש השנה | זמן התקיעות והקשר שבין התקיעות לתפילת מוסף (1)

בשיעור הקודם ראינו כי בעקבות הספק הקיים בנוגע לצלילם המדויק של תקיעות ה'תרועה', ר' אבהו הכריע כי יש לתקוע שלושים קולות: שלושה סטים של תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה), שלושה סטים של תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה) ושלושה סטים של תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה). באותו השיעור עסקנו גם בשאלה האם פסיקתו של ר' אבהו מתבססת על תגובה לספק דאורייתא, כאשר במקרה כזה יש לפסוק תמיד לחומרא (דעת הרמב"ם), או לא (דעת רב האי גאון). אמנם, כידוע, אנו תוקעים היום הרבה יותר מאשר שלושים תקיעות! אם כך, מהו שורש המנהג הזה? מדוע איננו תוקעים שלושים תקיעות בלבד? על מנת לענות על כך, נעיין בדיון הבא המובא בגמרא (ראש השנה טז ע"ב). הגמרא שם שואלת, מדוע אנו תוקעים בשופר קודם מוסף כשאנו 'יושבים', לפני תפילת מוסף, ולאחר מכן כשאנו 'עומדים' במהלך התפילה עצמה. הגמרא מכריעה בדיון – 'בכדי לערבב השטן'.

 

אמירה זו של הגמרא מעלה מספר שאלות. ראשית, מהי כוונת הביטוי 'לערבב השטן'? שנית, אילו קולות נדרשים על מנת להוציא את האדם ידי חובת שופר ואילו נחשבים ככאלה מ'מעבר' לנדרש? תוספות (ראש השנה טז ע"ב, ד"ה כדי) מצטטים את הערוך, המתבסס על הגמרא מהירושלמי. בגמרא שם מוסבר כי כאשר השטן, הקטגור נגדנו בבית דין של מעלה, ישמע את הקול פעמיים, הוא ייבהל ויחשוב שמדובר בקול השופר של הגאולה האחרונה.

 

ראשונים נוספים מציעים פירושים פחות נסתרים. רש"י ורבינו חננאל מסבירים (ראש השנה טז ע"ב) שכאשר עם ישראל מביע את אהבתו למצוות באמצעות תקיעה בשופר מעבר לדרוש, השטן יימנע מלעתור נגדנו בבית דין של מעלה. לחילופין, הר"ן מסביר כי השטן, כשהוא עותר נגדנו בבית דין של מעלה, מתייחס ליצר הרע של כל אחד ואחד מעם ישראל; באמצעות התקיעות החוזרות והנשנות בשופר, אנו נאבקים ביצרנו הרע ומזכירים לעצמנו לחזור בתשובה (ר"ן ג ע"א). הסבר זה מתאים לתפיסת הרמב"ם, המבין כי תקיעות השופר הינן מעורר רוחני.

 

בכל מקרה, ניתן לראות כי הגמרא דורשת מאיתנו בבירור לתקוע תקיעות נוספות מעבר לתקיעות הבסיסיות. הסט הראשון, שנעשה לפני מוסף, מוכר בתור 'תקיעות דמיושב', תקיעות שנשמעות בזמן שאנו יושבים; התקיעות שאנו תוקעים במהלך תפילת המוסף מוכרות בתור 'תקיעות דמעומד', תקיעות שנשמעות בזמן שאנו עומדים. כפי שנראה בהמשך, הראשונים חלוקים ביניהם בנוגע לכמות התקיעות שעלינו לתקוע.

לכאורה, מכך שה'תקיעות דמיושב' נעשות ראשונות ומכך שהברכה נאמרת דווקא עליהן ניתן ללמוד כי הן מהוות את החלק העיקרי של קיום המצווה. אכן, הרי"ף (יא ע"א) והרמב"ם (הלכות שופר ג, י) פוסקים כי במהלך תפילת מוסף יש לתקוע רק סט אחד של תקיעות לכל ברכה. לפי הרי"ף, למרות שאדם איננו יכול לצאת ידי חובה על ידי מספר קולות מועט כל כך, מספר התקיעות של 'תקיעות דמעומד' הינו מוגבל, מכיוון שהקהל כבר יצא ידי חובתו בתקיעות השופר של 'תקיעות דמיושב'. בעקבות כך ובכדי שלא לגרום ל'טירחא דציבורא', אנו נמנעים מלתקוע מספר רב של תקיעות בפעם השנייה. באופן דומה, הרשב"א (טז ע"א) והריטב"א (טז ע"א, לד ע"א) מסבירים כי האדם יוצא ידי חובת מצוות תקיעת שופר על ידי 'תקיעות דמיושב'.

 

למרות זאת, הר"ן (טז ע"א; לד ע"א) והטור (אורח חיים תקפה) כותבים כי התקיעות הראשונות נועדו 'לערבב את השטן'. לטענתם, אנו יוצאים ידי חובת המצווה דווקא על ידי התקיעות השניות. שיטה זו מעוררת שאלה לגבי מקומה של ברכת המצווה הנאמרת לפני תקיעת השופר. מדוע אנו אומרים את הברכה לפני ה'תקיעות דמיושב' ולא במהלכה של תפילת מוסף, בסמוך לתקיעות העיקריות יותר, 'תקיעות דמעומד'? ברור כי אם התקיעות דמעומד מהוות את החלק העיקרי של תקיעת השופר, יש להימנע מהפסק בין ברכת השופר ובין התקיעות האחרונות של מוסף. ואכן תוספות כותבות זאת מפורשות:

מענין לראות את עמדת בעל המאור, אשר מוטרד גם הוא משאלה זו וכותב כך:

 

לטענת בעל המאור בקטע מפתיע זה, במקורה לא תוקנה בכלל ברכת המצווה של השופר ולא היו 'תקיעות דמיושב' כלל. לשיטתו, תקיעות אלו נוצרו רק בשלב מאוחר יותר, לרווחת אלה שיכלו להישאר רק ל'תקיעות דמיושב' הראשונות. בעל המאור מציג עמדה הסוברת בבירור כי התקיעות העיקריות הינן אלה שנעשות במהלכה של תפילת מוסף.

 

כפי שנראה בהמשך, דיון זה בנוגע לשאלה אילו תקיעות מוציאות ידי חובת תקיעת שופר יכול להשפיע על הלכות אחרות הקשורות לתקיעות השופר. למשל, על השאלה האם מותר לדבר בין 'תקיעות דמיושב' ל'תקיעות דמעומד'. יתר על כן, נעלה אפשרות כי דיון זה תלוי בהבנה מדויקת של הקשר ההלכתי הקיים בין תפילת מוסף ובין התקיעות שמלוות אותה.

 

ראש השנה ידוע בתפילת המוסף המיוחדת הנאמרת בו. התפילות הרגילות של שבת ויום טוב כוללות את שלושת הברכות הפותחות והמסיימות את תפילת שמונה עשרה, בנוסף לברכה אמצעית נוספת העוסקת בקדושת היום. במוסף של ראש השנה, לעומת זאת, אנו מוסיפים שלוש ברכות בין הברכות הפותחות והמסיימות. בנוסף, אנו תוקעים בשופר במהלך התפילה.

 

מהו המקור לחובת אמירת שלושת הברכות האמצעיות האלו? כיצד אפשר להבין את מבנה ברכות אלו ואת הרכבן? במבט ראשון, נראה כי עולים מהגמרא מסרים סותרים בנוגע למקורן של ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות (להלן: מז"ו). מחד, נאמר בפשטות בפסקה אחת 'רחמנא אידכר' – הקב"ה ציווה לחזור עליהם (ראש השנה לב ע"א). בהתאם לאמירה זו, הגמרא מביאה את ההסבר הבא:

 

מאידך, הגמרא מלמדת במקום אחר:

 

מקור זה טוען בבירור כי ברכות מז"ו הן בכלל מדרבנן.

 

אכן, לפי רוב הראשונים מקורם של ברכות אלו הוא מדרבנן. לטענת רש"י (בפירושו על ויקרא כג, כד), הפסוק המקראי 'זיכרון תרועה' מתייחס לברכות מז"ו, אולם הרמב"ן, בהתבסס על הפסוק האחרון שהובא בגמרא, דוחה את הסברו של רש"י ולטענתו גם רש"י יסכים כי הפרשנות של הפסוק איננה מעבר לאסמכתא, 'רמז' מקראי בלבד (פירוש הרמב"ן ויקרא כג, כד ובמאמרו 'דרשה לראש השנה').

הרב סולובייצ'יק (הררי קדם, ח"א סי' כט) מציע כי גם אם אמירת ברכות מז"ו אינה מהווה כשלעצמה מצווה עצמאית מדאורייתא, היא מהווה לכל הפחות תוספת חיונית לחובה המקראית, שהרי אמירת ברכות אלו מעצימה את קיום מצוות השופר המקראית. יםנדון במשמעותה של דעה זו בקרוב.

 

 

הראשונים מציגים מנהגים רבים הנוגעים לדרך בה יש לתקוע בתפילת מוסף ולכמות של תקיעות אלו. ראשונים רבים (רי"ף י ע"ב, בעל המאור יא ע"א, רמב"ם הלכות שופר ג, י, רא"ש ד, ה) טוענים כי המנהג הקדום (כנראה מתקופת הגאונים) היה לתקוע סט אחד של תשר"ת עבור מלכויות, סט אחד של תש"ת עבור זכרונות וסט אחד של תר"ת עבור שופרות, סך הכל עשר תקיעות נוספות. חלק מהראשונים מעלים ספק בנוגע לנכונותו של מנהג זה, שהרי לפי שיטת ר' אבהו, שאדם צריך לתקוע שלושים קולות (שלושה סטים של תשר"ת, שלושה סטים של תש"ת ושלושה סטים של תר"ת), יש צורך בתקיעת תקיעות כשרות במהלכה של כל ברכה בתפילת מוסף. שאלה זו נפתרת בקלות לשיטת הרי"ף אשר, כפי שציינו לעיל, סובר כי ניתן לתקוע סט אחד בלבד של תקיעות לאחר כל ברכה בתפילת מוסף, על מנת למנוע טרחה מהציבור, למרות שבאופן עקרוני ניתן היה לדרוש שלושים תקיעות אחרי כל ברכה. כך גם לפי ר' האי גאון, הטוען כי ביסודם כל סוגי התרועה כשרים וחששו של ר' אבהו התייחס לאחדות הקהילתית ולא לספק הלכתי. אם כך, סט כשר של תקיעות עבור כל ברכה אמור להספיק עבורו. אמנם, לשיטת הרמב"ם, אשר רואה את ספקו של ר' אבהו כספק דאורייתא, השאלה עומדת בעינה. הרמב"ן (מובא בריטב"א לד ע"ב; ראה גם מלחמות השם יא ע"א) מציע הסבר נוסף:

 

בקטע זה הרמב"ן טוען כי התקיעות שנעשות במהלך תפילת מוסף אינן מיועדות להוציא ידי חובת מצוות שופר, אלא הן נועדות 'לשפר' את התפילה ולחזק אותה.

 

השולחן ערוך מקבל את עמדה זו אך הוא מוסיף כי נהוג לתקוע כל סט שלוש פעמים, בכדי להגיע לבסוף לשלושים קולות עודפים (שולחן ערוך אורח חיים תקצב, א). במקום אחר הוא כותב שהמנהג הספרדי הוא לתקוע תקיעת סיום – 'תרועה גדולה' – לאחר מוסף, בכדי להגיע בסך הכל לששים ואחת קולות (שם תקצו, א; מנהג אשכנז הוא להאריך בתקיעה האחרונה, הידועה כ'תקיעה גדולה').

 

רבינו תם חולק על ראשונים אלה (תוספות ראש השנה ל ע"ב ד"ה שיעור), מכיוון שהוא חושש לשאלה שהצגנו בתחילת הדיון בנוגע לשיטת ר' אבהו. לכן, לשיטתו, עלינו לתקוע תשר"ת כנגד כל ברכה, ובכך להגיע לארבעים ושתים קולות עודפים (לשיטתו תקיעת תשר"ת איננה מהווה הפסק, שהרי הוא סובר כי הלכה כרבנן אשר מתירים לשמוע אפילו תשעה קולות למשך תשע שעות ובכל זאת לצאת ידי חובה. אם כך, תשר"ת מהווה סט כשר אפילו אם תר"ת או תש"ן הם השיטות הנכונות). הרמ"א אף כותב שזהו המנהג האשכנזי המקובל.

 

ר' יהודה הלוי הורביץ (1565-1630, מוכר יותר בתור 'השל"ה הקדוש') לאחר עבודתו על ספרו 'שני לוחות הברית', מכריע כי המנהג הנכון הינו לתקוע תשר"ת, תש"ת ותר"ת אחרי כל ברכה ובכך להגיע לשלושים קולות (שני לוחות הברית, ראש השנה, נר מצוה, יז). נראה כי רוב הקהילות בימינו הולכות בעקבות הכרעתו של השל"ה והן נוהגות לתקוע סט משולש כנגד כל ברכה.

 

למרות זאת, המנהג הנפוץ בימינו הוא לתקוע מאה קולות. מהו המקור למנהג זה? תוספות (ראש השנה לג ע"א ד"ה שיעור) מביאים את שיטת הערוך, המתבסס כנראה על מדרש שאיננו מצוי בידינו, בו מתואר המנהג לתקוע מאה קולות בהקבלה למאה היללות של אם סיסרא, שר הצבא הכנעני שהובס ונהרג על ידי ברק ודבורה. בספר שופטים מובא תיאור של אם סיסרא הממתינה בציפייה לשובו של בנה:

 

במקום אחר (ראש השנה לג ע"ב), הגמרא לומדת מפסוק זה לימוד נוסף לגבי הלכות תקיעה – כי המילה 'תרועה' מתייחסת לבכי פועם וקצר:

 

הפרשנים מנסים להבין את הלימוד ההלכתי הזה. חלק מהם שואלים כיצד פסוק זה יכול להוות מקור לדרישה לשמוע מאה קולות. לפי אחת ההצעות, הגימטריא של המילה 'החלון' הינה בדיוק 99, דבר המלמד כי במידה ואם סיסרא הייתה בוכה 'קול אחד' נוסף ומגיעה למאה קולות, בנה אולי היה ניצל. אחרים מנסים להבין את הקשר בין יללותיה של אם סיסרא לקולות השופר ההלכתיים. ניתן להציע כי קיים דמיון מסוים בין סיפורה של אם סיסרא למצבנו בראש השנה. בדומה לאם סיסרא, שעמדה ליד החלון ובכתה מתוך תחושת אי וודאות קשה בנוגע לגורל בנה, גם אנו, כאשר ספרי החיים והמתים פתוחים ועתידנו על הכף, בוכים באמצעות השופר – מבטאים את פחדינו וחוסר וודאותנו בפני הקב"ה ומתפללים למשפט חיובי. אמנם מנהג זה ככל הנראה לא היה מקובל בימי הביניים, אך השל"ה קיבל אותו והוא אף מעיד שזה היה המנהג בירושלים. המשנה ברורה (תקצו, ב) כמו גם ערוך השולחן (אורח חיים תקצו, א) מאשרים את המנהג ומקבלים אותו להלכה.

 

מענין לציין את דבריו של ר' בנימין שלמה המבורגר, בספרו שורשי מנהג אשכנז, אשר לאחר סיכום היסטורי-גאוגרפי של הדעות השונות, מצדד במסורת ארוכת השנים של יהודי גרמניה לתקוע עשר תקיעות בלבד במהלך חזרת הש"ץ של מוסף.

 

לפי מנהגנו לתקוע מאה קולות, כיצד יש לבצע קולות אלו במהלך התפילה? גם בנוגע לשאלה זו קיימים מנהגים שונים. יש קהילות, בדרך כלל של אשכנזים שאינם חסידים, אשר לא תוקעות כלל במהלך תפילת הלחש אלא הן תוקעות שלושים קולות במהלך חזרת הש"ץ. לשיטתן, ארבעים התקיעות האחרונות מתחלקות בין שלושים קולות מיד לאחר מוסף ועשרה קולות לאחר ה'קדיש תתקבל' האחרון (משנה ברורה תקצו, א). קהילות אחרות, בעיקר אלה של הספרדים והחסידים, תוקעות שלושים קולות הן במהלכה של תפילת הלחש והן במהלכה של חזרת הש"ץ. לפי קהילות אלו, עשרת התקיעות האחרונות נעשות לאחר הקדיש האחרון או במהלכו, לפני הבית של 'תתקבל', שבו אנו מבקשים מהקב"ה שיקבל את תפילותינו.