מצווה רלז | לא תעמוד על דם רעך

היחס בין "לא תעמוד על דם רעך" למצוות השבת אבדה

כתב ספר החינוך:

"שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר 'לא תעמוד על דם רעך'...          
שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה...   
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכולת בידו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו".

מצווה זו מחייבת את האדם לקום ולעשות מעשה להצלת חברו ולא לעמוד מנגד. מדובר בעשיית חסד ובתחושת אחריות לזולת, וספר החינוך מבסס זאת על טעם תועלתי ברמה האישית – כשם שאתה מציל את חברך כך הוא יצילך בנסיבות אחרות, ועל טעם תועלתי ברמה הכללית – תחושת אחריות הדדית בקרב בני אדם תתרום ליישובו של עולם.

יש חידוש בכך שמצווה כזו, שעניינה אינו בדרישה שלא לגרום נזק אלא בדרישה לעשות חסד בקום ועשה, לא ניתנה כמצוות עשה אלא כמצוות לא תעשה, האוסרת עלינו לעמוד על הדם. המנחת חינוך (ס"ק א) מציין שלצד לאו זה יש גם חיוב מצד מצוות עשה של השבת אבדה, ומקור דבריו בגמרא בסנהדרין (עג ע"א):

"מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין? תלמוד לומר 'והשבתו לו'! אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קא משמע לן".

הגמרא אומרת שאפשר היה ללמוד שיש חובה להציל את הזולת גם מכוח מצוות השבת אבדה, שאינה מחייבת השבת רכוש בלבד אלא גם השבת הגוף, והלאו המיוחד "לא תעמוד על דם רעך" חידש שגם אם ההצלה כרוכה בהוצאות כספיות יש לעשות כן. אומנם אפשר להבין מהלך זה של הסוגיה בשתי דרכים. הבנה אחת היא שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" דומה ביסודה למצוות השבת אבדה החלה ביחס לגופו של האדם, אלא שהחזרה בפסוק נוסף חידשה את החובה להוציא הוצאות כספיות. ויעוין בחידושים המיוחסים לר"ן (שם) שהעלה שאין בפסוק זה כשלעצמו כדי ללמדנו דבר על חובת הוצאות כספיות, אלא שהייתור של שני פסוקים מלמדנו חידוש זה.

אולם אפשר להעלות הבנה שנייה, ולפיה שתי החובות שונות ביסודן: במסגרת חובת השבת אבדה מצוּוה האדם לגמול חסד עם רעהו ולהשיב לו את גופו ואת רכושו, ואילו מצוות "לא תעמוד על דם רעך" חידשה איסור הרואה את מי שעומד מנגד ואינו מציל את חברו כמגלה מידה של אכזריות ואדישות לחיי הזולת, ובמידה מסוימת מותו של חברו רובץ על כתפיו. ויעוין בספר איסור והיתר הארוך (נט, לח), שהרחיק לכת וכתב: "הרואה חבירו טובע בנהר או חיה רעה או לסטין באין עליו ויכול להצילו ואינו מציל, נחשב כאלו הרגו ביד, ועל זה נאמר 'לא תעמוד על דם רעיך'".

על פי הבנה זו יש מקום לומר שיש הבדל מובנה בין שתי המצוות ביחס להוצאות ממון. חובת השבת אבדה מחייבת אותי להשקיע מאמצים בעזרה לזולת, אך רכושו אינו חשוב יותר מרכושי ועל כן איני מחויב להוציא הוצאות כספיות, וגם משהורחבה המצווה להשבת גופו לא חלה חובה להוציא ממון. ברם כדי שלא אהיה אדם אכזרי העומד מנגד ואינו נחלץ להצלת הזולת עליי להיות מוכן גם להוציא מכספי. להבנה זו, הגמרא אומנם ציינה שדי היה בפסוק של השבת אבדה כדי ללמדנו על החובה להציל חיים רק בלא הוצאות ממוניות, אך לא משום שהחובות דומות באופיין אלא משום שבפועל היינו יודעים שהאדם מחויב להציל את חיי חברו בכהאי גוונא.

מדברי המנחת חינוך במצוותנו נראה שהוא נקט כהבנה הראשונה. ראשית, באשר לחובת ההוצאות הכספיות הוא מציע שמי שנמנע מלהוציא עובר בכך גם על השבת אבדה ולא רק על "לא תעמוד על דם רעך". לדבריו, אומנם מחובת השבת אבדה לבדה לא היינו יודעים שיש חובה גם לשאת בהוצאות כספיות, אולם משעה שלמדנו שהאדם מחויב בהוצאות אלו, הן הופכות לחלק מהסטנדרט שהוא מחויב לעמוד בו, ועל כן מי שאינו עומד בו עובר גם על חובת השבת אבדה. הבנה זו מסתברת אם מבחינה מהותית מדובר בחובה אחת ולא בשתי חובות שונות באופיין, שאחת מהן אינה דורשת מהאדם להוציא מהונו.

שנית, המנחת חינוך (ס"ק ב) חידש חידוש גדול, ולפיו מצוות "לא תעמוד על דם רעך" אינה מחייבת לעצור אדם המאבד עצמו לדעת. חידוש זה בנוי על שני נדבכים, שהראשון שבהם הוא במצוות השבת אבדה: ברור היה למנחת חינוך שחובת השבת אבדה אינה נוהגת באדם שכזה, כשם שמצוות השבת אבדה בממון אינה נוהגת במאבד ממונו לדעת ("אבידה מדעת").

לעניות דעתי מסתבר מאוד לחלוק על דבריו כבר בשלב זה, ולחלק בין המקרים. המאבד ממונו לדעת הוא אדם שאינו מגלה מידה מספקת של אכפתיות ביחס לרכושו, והתורה אינה מחייבת אותנו לדאוג לו יותר מכפי שהוא דואג לעצמו. אולם אדם המאבד עצמו לדעת הוא אדם הנמצא במצוקה נפשית נוראה, שאין לראות את מעשיו כחוסר אכפתיות לגופו אלא כפעולות שהן גופא בבחינת טביעה בים. דברים אלו קשורים בשאלות חמורות וסבוכות של יחסה של ההלכה למקרה הטרגי של המאבד עצמו לדעת, באופן תאורטי ובפועל, והנראה לעניות דעתי כתבתי.

באופן שונה השיג על דברי המנחת חינוך הרש"י זוין במאמרו "משפט שיילוק לפי ההלכה" (נדפס בספר "לאור ההלכה"):

"שגם המצות עשה של 'והשבותו לו' יש במאבד עצמו לדעת, שכל המושג של 'אבדה מדעת' לא שייך בחייו של אדם: הממון של האדם שלו וברשותו הוא ויכול לאבדו מדעת, אבל נפשו וחייו אינם שלו ('קניין של הקדוש ברוך הוא' כלשון הרמב"ם),[1] ואין הוא הבעלים שלהם שיוכל לאבדם מדעתו ומרצונו".

ועוד העיר שהמנחת חינוך עצמו נקט להלן במצווה רל"ט (ס"ק ו) שאדם היכול להציל את חברו מן העבירה חייב בכך משום חובת השבת גופו, הכוללת גם את אבדת נפשו, ואם כן חובת השבת אבדה מחייבת לעצור את הרוצה לאבד עצמו לדעת, ולוּ מצד החובה למנוע אותו מהחטא של נטילת נפשו.

אולם מוקד ענייננו הוא בנדבך השני של דברי המנחת חינוך, והוא שאם דברים אלו נכונים במסגרת חובת השבת אבדת גופו, הוא הדין שהם תקפים במסגרת מצוות "לא תעמוד על דם רעך". המנחת חינוך מוכיח זאת מכך שהגמרא שאלה מדוע יש צורך בפסוק זה, והשיבה שהוא בא לחדש את החובה להוציא הוצאות כספיות – הא ותו לא, ועל כורחנו שאין נפקא מינה בין החיובים.[2]

כאן באה לידי ביטוי מובהק תפיסתו של המנחת חינוך, שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" היא הרחבה והעצמה של חובת השבת אבדת גופו. אם נבין שמדובר בגדר שונה ביסודו, שלפיו העומד מנגד ואינו מציל מגלה אכזריות ואדישות לחיי אדם, אין כל משקל לכך שאדם זה אינו דואג לחיי עצמו. בניגוד להשבת אבדה, לא מדובר בדאגה לאינטרס של הזולת אלא ביחס לחיי אדם, שלגביהם אין משקל להסכמת האדם הנהרג. ההורג עצמו עובר באיסור שאפשר שהוא קרוב לאיסור רצח (ראו פסיקתא רבתי פיסקא כ"ד: "לא תרצח – לא תתרצח"), ונראה פשוט שהסכמתו של אדם להריגתו בידי אחר לא תפטור את ההורג מחיוב כרוצח, ועל כן אין בה גם כדי להקל מאיסור "לא תעמוד על דם רעך". אומנם בעניין "נראה פשוט" זה הביא הרב זוין במאמר המשך למאמרו הנזכר ("משפט שיילוק – תוספת דברים") שהגר"ש ישראלי, שהתפלמס עימו, סבר שהדבר אינו כה פשוט, והביא ראיות שונות לדבריו, אולם ודאי שבנקודה זו מסתבר יותר לקבל את עמדת הרב זוין, שהאריך לדחות ראיות אלו.

חידוש מרחיק לכת אף יותר מזה של המנחת חינוך העלה הרב שלמה קלוגר בפירושו לשולחן ערוך (חכמת שלמה חושן משפט תכו, א). בהלכות השבת אבדה יש פטור של "זקן ואינה לפי כבודו" – אדם מכובד, שהשבת האבדה כרוכה בפעולה הנחשבת מבזה עבורו, אינו חייב להתבזות כדי להשיבה. הרש"ק סבור שקולא זו תקפה גם ביחס להשבת גופו, וכיוון שכך, הוא מעלה, הוא הדין לעניין "לא תעמוד על דם רעך", שכן הגמרא לא הציעה נפקא מינה בין החיובים מלבד עניין ההוצאות הממוניות, ועל כן אדם אינו חייב להתבזות כדי להציל את חיי זולתו!

מדובר בחידוש קשה וצורם. כבר הנדבך הראשון שלו קשה להבנה. הגדרת המושג "זקן ואינה לפי כבודו" מתמקדת בכך שהאדם לא היה מקבל על עצמו ביזיון שכזה כדי להשיב לעצמו חפץ השייך לו, וקשה להעלות על הדעת מקרה שבו מבחן זה יתממש במקרה של הצלת חיים – כלום מדובר בהתבזות שאדם היה מעדיף למות מאשר לחוות אותה כדי להציל את חייו שלו? נוסף על כך, דין זה כרוך במאזן מסוים בין הערך של השבת האבדה לערך של כבוד הבריות, ולא מסתבר שבהקשר של הצלת חיים מאזן זה עשוי להטות הכף לכיוון כבוד הבריות. לעניין "לא תעמוד על דם רעך", אנו רואים שוב ביטוי לתפיסה הרואה מצווה זו, בעקבות הגמרא, כדומה באופייה לחובת השבת אבדה, ובניגוד להבנה החלופית שהעלינו.

עד כה ראינו שהמנחת חינוך מבין את מצוות "לא תעמוד על דם רעך" כמצווה שהיא הרחבה של חובת השבת אבדה בגופו. אומנם נראה שמדבריו להלן במצווה רצ"ו (ס"ק כג) עולה דווקא כהבנה השנייה, ואף באופן מרחיק לכת ומחודש. המנחת חינוך עוסק שם בחובת "ייהרג ואל יעבור" בשפיכות דמים, ומביא את דברי התוספות בסנהדרין (עד ע"ב ד"ה והא) שחובה זו אינה אלא ביחס להריגה בקום ועשה, אבל הריגה בשב ואל תעשה אינה בייהרג ואל יעבור, שכן מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי מדמא דידך. המנחת חינוך מקשה על כך מדברי הגמרא הידועה בבבא מציעא (סב ע"א):

"שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך".

המנחת חינוך מסביר שלגישת בן פטורא אדם חייב למסור את נפשו כדי למנוע את מות חברו. הוא מחדש חידוש גדול, ולפיו הנקודה הקובעת בשאלות כגון אלו אינה הערך של חיי אדם או הזכות לחיים אלא חובת הגברא לשמור על חיי אדם כחלק מחיובו במצוות. לכן כאשר גדול וקטן מהלכים בדרך וביד הגדול יש קיתון מים, עליו לתת אותו לקטן, שכן הוא מחויב בשמירה על חיי הזולת והקטן אינו מחויב במצוות. אולם כאשר מדובר בשני גדולים, שכל אחד מהם אסור בשתייה על חשבון חברו, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. מכל מקום, לגישת בן פטורא חובת "ייהרג ואל יעבור" בשפיכות דמים חלה גם בשב ואל תעשה ואף בביטול חובת הצלה, ושלא כדברי התוספות. לשיטת רבי עקיבא, מבאר המנחת חינוך, יש דרשה מיוחדת שלימדה שכאשר מדובר בחובת הצלת חיים ולא ברציחה חייך קודמים לחיי חברך, ואם כן, בפועל מגיעים למסקנת התוספות אך לא מכוח סברת "מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי מדמא דידך".

והנה לאורך כל הדיון בולטת ההנחה שחובת "לא תעמוד על דם רעך" נכללת עקרונית בדין ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, אלא שלדעת רבי עקיבא יש במצב זה היתר לאדם להעדיף את חייו שלו.[3] להנחה זו, כמדומני, אין מקום אם נבין שמדובר בחובה של השבת אבדה בגופו, המצפה מן האדם לעשות חסד ולשמור על נכסיו של הזולת ועל גופו אך אינה מטילה עליו אשם על המתרחש אם לא יעשה כן. לדוגמה, אדם שאינו מרים אבדה ברחוב מבטל בכך עשה ואף עובר על "לא תוכל להתעלם", אך אינו נחשב למזיק אם אירע משהו לחפץ. הכללת "לא תעמוד על דם רעך" בדין שפיכות דמים היא חידוש גדול המלמד שמצווה זו אינה מצווה של עשיית חסד עם הזולת אלא מצווה המטילה על העומד מנגד ואינו מציל אחריות של כעין שופך דמים.

אומנם לפי ניתוחו של המנחת חינוך בשיטת רבי עקיבא חידוש זה ממותן משמעותית מכוח דרשת "וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך", אך נראה שאין בכך כדי לשנות את טיבה היסודי של המצווה כנבדלת מהותית מחובת השבת אבדה. אבהיר שבדבריי כאן לא באתי לפרש את סוגיית שנים שהיו מהלכים במדבר, שאותה אפשר להבין בצורות שונות, אלא רק לעמוד על תפיסת המנחת חינוך ביחס למצוות "לא תעמוד על דם רעך", ובהקשר זה כאמור אני רואה סתירה מסוימת בין העמדה שהוא נוקט במצוותנו לזו שהוא נוקט במצווה רצ"ו ביחס לחובת ייהרג ואל יעבור.

להבנות המדוברות בגדר חובת "לא תעמוד על דם רעך" עשויות להיות השלכות בעלות משקל ביחס להיקף חובת ההשקעה בהצלת הזולת, הן במישור הסכנה שמותר ושחובה להסתכן כדי להציל את הזולת והן במישור היקף ההוצאות הכספיות שהיחיד והציבור צריכים לעמוד בהן במסגרת הצלת חיים. אלו שאלות קשות ורגישות, ולמרבה הצער גם אקטואליות ביותר בכל דור ודור ובתקופה זו, ועוד חזון למועד.

להרחבה מומלץ לעיין במאמרו המקיף והמעמיק של בוגר הישיבה שלומי אדלמן על איסור "לא תעמוד על דם רעך" (עלון שבות 178).
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] הלכות רוצח א, ד.

[2] הרב זוין (במאמרו הנזכר) הסכים עם המנחת חינוך בנקודה זו של השוואת "לא תעמוד על דם רעך" להשבת אבדה, אלא שחלק עליו כאמור באשר לדיני השבת אבדה בהקשר זה.

[3] והשוו חידושי רבנו חיים הלוי יסודי התורה ה, א וגליון חזון איש שם.