עקב | ברכת המזון

ברכת המזון נמנית כמצווה על ידי כל מוני המצוות. המקור מהתורה לברך את ברכת המזון הוא מהכתוב בפרשתנו: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח', י). מובן, שהנוסח של ברכת המזון הוא לא מהתורה, אולם התוכן הבסיסי אכן נחשב כחיוב מדאורייתא. הברייתא (ברכות מח ע"ב) מייחסת חלקים שונים של הפסוק לחלקים שונים של ברכת המזון: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" מתייחס לברכת הזן, כלומר לברכה הראשונה של ברכת המזון; "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" מתייחס לזימון; "עַל הָאָרֶץ" מתייחס לברכה השנייה, ברכת הארץ; "הַטֹּבָה" מתייחס לברכה השלישית, בונה ירושלים; ו"אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" מתייחס לברכת הטוב והמטיב. עם זאת, הגמרא גם הביאה את שיטת ר' נחמן, שמשה רבינו תיקן את ברכת הזן כשבני ישראל אכלו את המן, יהושע תיקן את ברכת הארץ כשבני ישראל נכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו את ברכת בונה ירושלים, וברכת הטוב והמטיב נתקנה על ידי חכמי יבנה.

דיון דומה מתקיים בנוגע לחובת תפילה. הרמב"ם (הל' תפילה פ"א ה"א) כתב, שתפילה בכל יום היא חובה מהתורה. אנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפילה, אולם מבנה התפילה לפי הרמב"ם הוא מדאורייתא. הרמב"ם (שם ה"ב) הוסיף: "אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו". האור שמח (שם) ואחרים הציעו מקור מהתורה למבנה התפילה של שבח, בקשה והודאה.

לאור זאת ניתן להסביר את חובת ברכת המזון באופן דומה. ניתן לומר, שהמבנה של ברכת המזון הכולל הודאה על האוכל, על ארץ ישראל, על ירושלים ועל מלכות בית דוד, הוא מהתורה. משה, יהושע, דוד ושלמה וחכמי יבנה תיקנו נוסח ספציפי, בהתאם למבנה מהתורה. אמנם, הצעה הזאת מניחה שזימון וברכת הטוב והמטיב הם מדאורייתא, בעוד שלמסקנה הגמרא (ברכות מו ע"א) קובעת שברכת הטוב והמטיב היא מדרבנן. אולם עדיין ניתן לטעון ששלוש הברכות הראשונות, המבוססות על פסוק מהתורה, הן מדאורייתא, בעוד ששאר הברכות הן מדרבנן, והלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בלבד.

בגישה זו הלכו הרא"ה והריטב"א, ובכך גם פתרו קושי העולה מהגמרא: מצד אחד, נראה מהברייתא שמקור חיוב הברכות הוא מהתורה, ומצד שני נאמר שהן נתקנו בתקופה מאוחרת יותר, על ידי יהושע, דוד ושלמה. הריטב"א (ברכות מח ע"ב) כתב: "אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה, שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים, דדרשינן 'הטוב' – זו בונה ירושלים, אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא, שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו". חשוב לציין שהריטב"א לא התייחס בכלל לזימון או לברכת הטוב והמטיב, למרות שהגמרא מייחסת גם להם מקור מהתורה. נראה, שהריטב"א סבר שזימון והטוב והמטיב הם מדרבנן.

מכל מקום, למדנו מכאן שיש חובה מדאורייתא לכלול את שלושת המרכיבים הללו בברכת המזון. ייתכן, שהחובה היא להזכיר אותם בשלוש ברכות שונות. בגמרא (ברכות טז ע"א) מובא נוסח מקוצר של ברכת המזון לפועלים המקבלים שכר עבור עבודתם, כדי שלא יבטלו זמן עבודה. הנוסח המקוצר כולל את שלושת הנושאים, אך מצמצם אותם לשתי ברכות במקום שלוש. תוספות שם (ד"ה וחותם) הקשו, כיצד הגמרא התירה לפועלים לבטל חובה מדאורייתא, ותירצו, שלחכמים יש כוח לעקור דבר מן התורה. מכאן נראה, שלדעת תוספות לא רק התוכן הוא מן התורה, אלא גם המסגרת של שלוש הברכות.

עם זאת, ברור שגם לשיטת תוספות אין מדובר בשלש מצוות שונות, אלא במצווה אחת. מצב זה דומה למצוות ארבעת המינים, שיש לה ארבעה מרכיבים: לולב, הדס, ערבה ואתרוג, אך מדובר במצווה אחת. הרמב"ם (ספר המצוות, השורש התשיעי) הביא דוגמאות אחרות למצוות שיש להן כמה מרכיבים, כגון ציצית, שקיומה הוא בארבע כנפות הבגד ובכל זאת מדובר במצווה אחת.

רבי יוסף קארו (בית יוסף, או"ח סי' קצא) חלק על תוספות, וטען שמדאורייתא אין דרישה למספר מסוים של ברכות. הוא הבין את הגדרת הרמב"ם למצווה כדרישה לומר רק ברכה אחת לאחר האכילה. נראה, שלדעתו הסוגיה שהביאה מקור לכל ברכה ראתה בכך רק אסמכתא, ולא מקור מחייב של התורה, ולכן כל נוסח יספיק לקיים את החובה מדאורייתא.

המשנה (ברכות כ ע"ב) מחייבת נשים בברכת המזון, והגמרא (שם) שואלת האם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. רש"י שם (ד"ה או דרבנן) הסביר שהאפשרות שחיוב נשים הוא רק מדרבנן נובעת מכך שצריך להזכיר את ארץ ישראל בברכת המזון, ונשים, שלא נחלו את הארץ, פטורות מדאורייתא. רש"י הוסיף, שאמנם בנות צלפחד קיבלו נחלה בארץ, אך היה זה מכוחו של אביהם, שהיה מיוצאי מצרים. ברם, תוספות שם (ד"ה נשים) דחו את פירוש רש"י, שכן גם כוהנים ולויים לא קיבלו חלק בארץ, ולא שמענו שחיובם בברכת המזון שונה משל ישראל. משום כך, תוספות ביארו שהסיבה לפטור נשים היא משום שהן פטורות ממצוות מילה ולימוד תורה, שני נושאים מרכזיים המופיעים בברכה השנייה בברכת המזון ('על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו').

הגמרא שאלה "למאי נפקא מינה" אם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן, ותירצה, שיש לך השלכה לגבי האפשרות של נשים להוציא אנשים בברכת המזון ידי חובתם. מכיוון שגברים חייבים לברך ברכת המזון מדאורייתא, נשים יכולות להוציא אותם רק אם הן חייבות מדאורייתא.

הרב יחזקאל לנדא (צל"ח ברכות שם) הקשה, מדוע הגמרא הציעה דווקא את ההשלכה הזו, ולא ציינה בפשטות כנפקא מינה לגבי ספק, על פי הכלל הידוע שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. הצל"ח הציע, שמכיוון שהברכה הראשונה נתקנה על ידי משה רבינו כשאכלו את המן במדבר, ברור שגם נשים חייבות בברכה הזאת, כי הן היו צריכות להודות להקב"ה שדאג לצרכיהן במדבר. שאלת הגמרא לגבי רמת החיוב של נשים הייתה רק לגבי הברכה השנייה, הכוללת את ענייני ארץ ישראל, ברית מילה ותורה. ממילא, במקרה של ספק, ברור שאישה חייבת לברך שוב כדי לצאת ידי חובתה מדאורייתא, ולכן היה צורך לחפש השלכה אחרת. נראה אפוא, שלמרות שהצל"ח דחה את האפשרות הזו, עדיין יש בכך ביטוי נוסף להבחנות שבין חלקי ברכת המזון השונים.