שופטים | מינוי מלך

מקורות

בני ישראל נצטווו לקיים שלש מצוות בכניסתם לארץ ישראל: למנות מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה (סנהדרין כ ע"ב; רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"א). הרמב"ם הוסיף (שם ה"ב) שמצוות מינוי מלך קודמת לשתיים האחרות.

רבים שאלו מדוע הקב"ה כעס בעקבות בקשת בני ישראל משמואל למנות להם מלך (שמ"א ח', א-ט), והרי יש מצווה למנות מלך? הרמב"ם שם ענה: "לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו' ".

המאירי (הוריות יא ע"ב) הציע שהמלוכה שמורה לשבט יהודה. בזמן בקשת בני ישראל לא היה מועמד ראוי משבט יהודה למלוך, ולכן הבקשה באותה תקופה לא הייתה ראויה. למרות זאת, הקב"ה איפשר להם להמליך מלך זמני, שימלוך עד שהאדם הראוי משבט יהודה יופיע.

בגמרא (סנהדרין כ ע"ב) הובאה מחלוקת לגבי היחס למלוכה: לדעת רבי נהוראי אין חובה למנות מלך, כפי שניתן ללמוד מהניסוח של הפסוק, שאינו מציג זאת כחיוב: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (י"ז, יד). התורה רמזה לכך שהבקשה למנות מלך היא בעצם רצון של בני ישראל לחקות את שאר העמים. מן הראוי היה שעם ישראל ישמרו על זהותם הייחודית, ויבינו שהקב"ה הוא מלכם, אולם בכל זאת התורה מאפשרת מינוי מלך. לעומת זאת, לדעת רבי יהודה יש מצווה חיובית למנות מלך, וכך, כאמור, גם פסק הרמב"ם.

אברבנאל בפירושו לפרשתנו התנגד נחרצות למלוכה כשיטת ממשל. הוא טען שאין דעה בגמרא הסוברת שיש מצווה למנות מלך. הוא הבין שאם עם ישראל רוצים למנות מלך, אזי הם רשאים למנות מלך בתנאים מסוימים, כגון שיהיה מעם ישראל, אך בוודאי לא מדובר במצווה חיובית. אברבנאל הרחיק לכת וטען שגם הרמב"ם סבר שאין מצווה למנות מלך, אלא רק שיש תנאים מי יהיה המלך ומה יהיו מעשיו אם מחליטים למנות מלך.

רבים חלקו על תפיסת אברבנאל בנוגע למינוי מלך, ובמיוחד על פרשנותו לשיטת הרמב"ם.[1] במהד' פרנקל, ניתן למצוא גרסאות אחרות שמהן משתמע במפורש שיש מצווה למנות מלך, בניגוד להבנתו של אברבנאל.

מכל מקום, ברור שיש איסור מפורש למנות מלך נוכרי, ככתוב: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (י"ז, טו). הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד) פסק שהאיסור כולל לא רק נוכרים, אלא גם גרים (אם אמו לא מישראל), וכן שלא ניתן למנות גר לתפקיד כלשהי שיש בו שררה.

המלוכה עקרונית שמורה לבית דוד. בגמרא (יומא עב ע"ב) ובמדרש קהלת רבה (פרשה ז א) נאמר שדוד נטל את כתר המלוכה. הרמב"ם פסק (שם ה"ז): "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם... ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אף על פי שלא זכה אלא לכשרים, לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך, שנאמר 'אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו' ". בנוסף, הרמב"ם כתב בספר המצוות (לא תעשה שסב): "אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד". נראה מדבריו, שאם ימנו מלך מישראל שאינו מבית דוד, המינוי הזה יהיה עבירה על מצוות לא תעשה, כמו מינוי מלך נוכרי.

הרמב"ם שם (ה"ח) עמד על כך שהיו מלכים שלא היו מבית דוד, ואף התמנו על ידי נביא, כגון ירבעם בן נבט שנמשח על ידי אחיה השילוני: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו".  עם זאת, הרמב"ם ציין שבמקרים שהמלכות היא לא מבית דוד, היא תהיה באופן זמני בלבד: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר 'כסאך יהיה נכון עד עולם', אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו" (שם ה"ט).  

מקרה נוסף של מלוכה שלא מבית דוד, היה של מלכות בית חשמונאי בתקופת בית שני: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"א).

הרמב"ן (דברים י"ז, טו) הקשה, מדוע התורה הוצרכה לאסור מינוי מלך נוכרי או מלך משאר שבטי ישראל, והרי ממילא נביא ממנה את המלך על פי ה', והוא לא ימנה מלך לא ראוי גם בלי האיסור. ייתכן, שלדעת הרמב"ם יש אמנם עדיפות שנביא ימנה את המלך, אך במקרה שאין נביא העם יכול למנות את המלך, ולכן יש צורך בציווי, המופנה בעיקר כלפי העם, שלא ימנו מלך נוכרי.[2]

אפשרות אחרת לענות על שאלת הרמב"ן היא על פי גישת ר' נהוראי, שמינוי מלך הוא רשות, אלא שבמקרה שהעם ירצה בכך, ישנם תנאים מגבילים מסוימים, כגון איסור מינוי מלך נוכרי. לאור זאת, מובן מדוע יש ציווי כלפי העם, שהוא היסוד המניע לעצם הפנייה, ולא כלפי הנביא.

ראוי לציין, היא שאחד התנאים למלוכה הוא שיתבצע מינוי בפועל לתפקיד זה. הגר"א (קול אליהו בראשית, פרשת וישב סי' לז) ציין שיש הבדל בין מלך למושל: "מלך נקרא מי שממנים אותו ברצון העם... ומושל נקרא מי שמושל בחוזקה על העם". לאור זאת, יש להבין את שאלת האחים את יוסף: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?", כפי שביאר ראב"ע שם: "אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה?". האחים למעשה טענו שתי טענות בשאלתם הרטורית: שהם לא ימנו את יוסף למלך עליהם, ושהוא לא יעלה בדעתו שהוא יצליח למשול עליהם בכוח.

הגר"א הסביר כך גם את הפסוק "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (תהילים כ"ב, כט): הקב"ה מולך על עם ישראל, שמקבלים עליהם את עול מלכותו, אך בנוגע לגויים, הוא מושל עליהם בכפייה. לעתיד לבוא כל הגויים יקבלו מרצונם את עול מלכותו של הקב"ה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט).