ואתחנן | מצוות כתיבת מזוזה

הפרשה הראשונה של קריאת שמע, המופיעה בפרשתנו, מכילה את מצוות תפילין ומזוזה. התורה לא מחייבת בצורה מפורשת לכתוב את פרשיות התפילין, אלא מצווה בנוגע ל"הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דברים ו', ו) – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שם, ח). לאחר מכן, התורה דורשת לכותבם על מזוזות הבית – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (שם,  ט). בניגוד למצוות תפילין, שלגביה אין ציווי מפורש על כתיבה, הרי שבמצוות מזוזה התורה מצווה "וּכְתַבְתָּם". הגמרא (מנחות לד ע"א) העלתה אפשרות שכתיבת פרשיות המזוזה צריכה להיות על אבני הבית, אך דחתה את ההצעה משני טעמים: ראשית, משום שכתיבת פרשיות המזוזה מקבילה למצוות כתיבת ספר תורה,[1] שהיא על קלף ('ספר' בלשון הגמרא); ושנית, שברמה המעשית לא ניתן לכתוב כראוי ('כתיבה תמה') על אבנים ועצים.

לאחר שביררנו שפרשיות המזוזה נכתבות על קלף, נבחן את השאלה מדוע התורה דיברה במפורש על כתיבת פרשיות המזוזה, בניגוד לתפילין. אפשרות אחת היא לטעון שהנחת היסוד בשאלה שגויה. מהגמרא (גיטין מה ע"ב) משתמע, שדיני הכתיבה בתפילין ומזוזה נלמדים אלו מאלו. אם כך, נראה שהציווי "וּכְתַבְתָּם" מתייחס לא רק לתפילין, אלא גם לכתיבת מזוזה. אם כך, הרי שמבחינת הניסוח של התורה אין הבחנה בין תפלין ומזוזה, ובשתי המצוות יש דרישה לכתיבה.

עם זאת, ניתן עדיין לטעון שאזכור פעולת הכתיבה דווקא במצוות מזוזה הוא בעל משמעות הלכתית. רב אחאי גאון בשאילתות (קסט) מתאר את מצוות סוכה "דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי". הנצי"ב (בפירושו העמק שאלה שם) ציין שמצוות סוכה היא בעלת שני מרכיבים: החובה לבנות סוכה ("למעבד") וחובה לדור בסוכה ('ומיתב"). ואכן, בתורה נאמר "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים" (דברים ט"ז, יג), ומניסוח זה ניתן להסיק שיש מצווה בעשיית הסוכה מצד עצמה, למרות שברור שהעיקר הוא הישיבה בפועל בסוכה – "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מב). הנצי"ב טען, שבכל מקום שהתורה טורחת להתייחס לשלבי ההכנה של מצווה, ההכנות נחשבות כחלק מהמצווה. הגמרא (מנחות מב ע"א) דנה בעניין ברכה על עשיית ציצית. הגמרא אומרת שכמו שאין ברכה על כתיבת פרשיות המזוזה ותפילין, כך אין ברכה על עשיית ציצית. הנצי"ב עמד על כך שהגמרא לא העלתה אפשרות לברך על עשיית שופר או לולב, ולשיטתו הדבר מובן, שהרי כאמור יש מקום לחשוב על ברכות על עשייה רק בנוגע להכנות למצוות שהכנתן הוזכרה בתורה. בפרשת ציצית אכן נאמר "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר ט"ו, לח), ולכן היה מקום לחשוב על ברכה על עשיית הציצית, אולם אין בתורה התייחסות לעשיית שופר או להכנת הלולב. מכל מקום, מסקנת הגמרא היא שאין חובה לברך על הכנת מצוות כאלו, מכיוון שלא קיימת ברכה על הפעולות להכנת תפילין ומזוזה. תוספות (שם מב ע"ב ד"ה ואילו) ציינו שהתלמוד הירושלמי חולק על התלמוד הבבלי בנידון, ומצריך ברכה על עשיית ציצית, בניית סוכה וכתיבת תפילין. למרות זאת, אף אחד לא העלה על הדעת לברך על הכנות למצווה אם ההכנות אינן כתובות בתורה.

לאור עיקרון הזה ניתן היה להסביר מדוע פעולת הכתיבה נכתבה במצוות מזוזה. כתיבת פרשיות המזוזה היא מצווה, למרות שהיא לא המצווה העיקרית כמו קביעת הפרשיות על מזוזות הבית.

עם זאת, יש לציין שההשוואה בין מצוות תפילין, מזוזה וסוכה איננה הכרחית לאור כמה מקורות. ראשית, השאילתות (קמה) הגדיר את מצוות מזוזה כך: "דמחייבין דבית ישראל למקבע מזוזה בפתחיהון". מדברים אלו עולה שהמצווה היא דווקא בקביעת המזוזה, ומשמע שכתיבת המזוזה איננה חלק מהמצווה. גם הרמב"ם (ברשימת המצוות בהקדמה למשנה תורה, עשה טו) כתב רק "לקבוע מזוזה", ולא הזכיר את עניין הכתיבה; וכן כתב בהל' מזוזה (פ"ה ה"ז): "וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה, ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואינו מברך בשעת כתיבתה, שקביעתה זו היא המצוה". נראה אפוא שהשאילתות והרמב"ם לא ראו את כתיבת פרשיות המזוזה כמצווה. לאור זאת יש לשוב ולשאול, מדוע אפוא התורה כתבה "וּכְתַבְתָּם" בציווי של מצוות מזוזה.

אמנם, ראשונים אחרים אכן סברו שיש מצווה לכתוב את פרשיות המזוזה. בתרגום אונקלוס לפסוק נאמר: "ותכתובנון על מזוזין ותקבעינון בספי ביתך ובתרעך" (וכעין זה גם בתרגום ירושלמי). הטור והשלחן ערוך (יו"ד סי' רפה ס"א) פסקו שיש מצווה לכתוב את הפרשיות ולקבעם על מזוזת הפתח. הם אמנם פסקו (שם סי' רפט ס"א) כרמב"ם שאין מברכים על כתיבת הפרשיות, אולם הם השמיטו את הסברו של הרמב"ם, שכתב, כאמור: "ואינו מברך בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה". נראה שהם סוברים שיש מצווה בכתיבה, אולם מברכים רק על החלק העיקרי של המצווה, שהוא קביעת המזוזה.

אחת ההשלכות של מחלוקת זו תהיה בנוגע לשאלה האם אדם צריך לכתוב בעצמו את פרשיות המזוזה, או שמספיק למנות שליח לכתוב. אם כתיבת מזוזה היא מצווה בפני עצמה, רצוי שהאדם יכתוב בעצמו, במקום שסופר יכתוב עבורו, על פי הכלל הידוע: "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא ע"א).

הרב אלימלך וינטר[2] העלה השלכה מעניינת למחלוקת. אישה פטורה ממצוות תפילין (קידושין לד ע"א) ולכן היא לא יכולה לכתוב את פרשיות התפילין.[3] עם זאת, יש מחלוקת לגבי כשרותו של ספר תורה שנכתב על ידי אישה.[4] השלחן ערוך (יו"ד סי' רפא ס"ג) פסק, בעקבות הרמב"ם, שאישה לא יכולה לכתוב ספר תורה, אולם הטור השמיט הלכה זאת, והדרישה (שם ס"ק א) הבין שלפי הטור אישה אכן יכולה לכתוב ספר תורה. לגבי כתיבת מזוזה, הגמרא (ברכות כ ע"א) קבעה שנשים מחויבות במצוות מזוזה. למרות זאת, הרמב"ם שלל כתיבת פרשיות מזוזה על ידי אישה. נראה, שהרמב"ם הולך לשיטתו שהמצווה היא לקבוע מזוזה, וכתיבת פרשיות המזוזה היא לא חלק מהמצווה, ולכן אישה אינה מצווה בכתיבה. אולם הטור והשלחן ערוך הולכים לשיטתם שכתיבת פרשיות מזוזה היא אכן מצווה, ולכן נראה שלשיטתם אישה יכולה לכתוב מזוזה, כיוון שהיא חלק מן המצווה, ומשום כך לא נמצא בדבריהם ביטוי להפקעת אישה מכתיבת פרשיות מזוזה. עם זאת חשוב לציין, שבספרים המרכזיים על מצוות מזוזה,[5] או בספרים על נשים בהלכה,[6] האפשרות שאישה תכתוב את פרשיות המזוזה לא הועלתה.

לסיום, ראוי לצטט את הטור על חשיבותו של מצוות מזוזה: "וצריך ליזהר מאד בה... מפני שיש במזוזה יחודו של הקדוש ברוך הוא ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקדוש ברוך הוא... וגדולה מזה, שהבית נשמר על ידה... ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה".