א. מקור המצוה ותוקפה

מצוות שמיטת כספים נלמדת מן הפסוקים בפרשת ראה:

"מקץ שבע שנים תעשה שְׁמִטָּה. וזה דבר השְׁמִטָּה: שמוט כל בעל מַשֵּׁה ידו, אשר יַשֶּׁה ברעהו, לא יִגֹּשׂ את רעהו ואת אחיו, כי קרא שְׁמִטָּה לה'. את הנכרי תִּגֹּשׂ, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך"
(דברים ט"ו, א-ג).

שמיטת כספים נוהגת "מקץ שבע שנים", היינו בסיומה של השנה השביעית, והיא כוללת שתי מצוות: מצוות עשה לשמוט את החובות: "שמוט כל בעל משה ידו", ומצוות לא תעשה, האוסרת לתבוע את החובות לאחר שנשמטו: "לא יגֹש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמִטה לה' "[1]. בהמשך הפרשייה מופיע איסור נוסף, הנובע ממצוות שמיטת כספים:

"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע, שנת השמִטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא" (שם, ט).

התורה אוסרת להימנע מלהלוות כסף לעני, בעקבות החשש מפני השמטת החוב.

כפי שראינו בעבר, נחלקו רבי וחכמים (גיטין לו.) אם שמיטת כספים (וקרקעות) תלויה ביובל, ואינה נוהגת מן התורה בזמן שהיובל אינו נוהג. להלכה נחלקו הראשונים, האם שמיטה נוהגת בזמן הזה מן התורה, או שנוהגת רק מדרבנן, או שאינה נוהגת אלא ממידת חסידות בלבד, ומרבית האחרונים הכריעו כדעת הביניים, ששמיטה נוהגת מדרבנן[2].

מאחר ששמיטת כספים היא חובת הגוף, היא נוהגת גם בחו"ל (קידושין לח:). אמנם, ישנן עדויות רבות על כך, שכבר מימי הראשונים לא נהגו במקומות רבים לקיים שמיטת כספים, והאחרונים התאמצו ללמד עליהם זכות (ראה רמ"א חו"מ ס"ז, א ובמקורות שהוא מציין), אולם למעשה הסכימו מרבית האחרונים שיש לנהוג שמיטת כספים בכל מקום[3].

ב. מהות השמיטה

במוקד המצווה עומדת כאמור הדרישה לשמוט את החובות. בדרך כלל 'לשמוט' פירושו לעזוב משהו או להפסיק להחזיק בו, כמו בפסוקים "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, יא) או "כי שמטו הבקר" (שמואל ב' ו', ו), כך שגם כאן הכוונה היא, שהאדם יפסיק לאחוז בחובו. אולם יש לשאול, האם הכוונה היא שמבחינה משפטית החוב פוקע ובטל, או שמא על המלווה להימנע מלתבוע אותו, אף שבאופן עקרוני החוב עדיין קיים.

שאלה זו נוגעת גם אל היחס בין העשה ובין הלאו. לפי ההבנה הראשונה, הלאו הוא תוצאה של העשה: החוב נמחק ובטל, ועל כן אסור למלווה לתבוע אותו. ואילו לפי ההבנה השנייה, הלאו בא לפרש את העשה, ואין שום הבדל ביניהם: האדם צריך לשמוט את החוב מידיו, במובן זה שאסור לו לממש את זכותו ולתבוע אותו מן הלווה - "שמוט" היינו "לא יגוש"[4].

רבי אליעזר ממיץ, בעל ה'יראים', התלבט בשאלה זו. בתחילה נקט כהבנה השנייה:

"ונראה לי דשמיטה דקרא אינה מחילה, אלא ציווה הקב"ה שישמיט, פירוש: יניח, ולא יתבענו עד שיתן לו מעצמו, דכתיב 'שמוט' ו'לא יגוש', שכל 'שמיטה' הכתוב בקרא הנחה ולא מחילה, דכתיב 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', פירוש: תניח. הלכך, הלוואה לעולם מוטלת על הלווה, שלא יעכב על זה חובו לעולם בתיבתו לאוצרו, ואם עשה כן, הוה ליה 'לוה רשע' " (מהדורה ישנה, סי' רע"ח).

לדבריו, מצוות השמיטה אינה מפקיעה את החוב, אלא רק אוסרת על המלווה לתבוע אותו מכאן ועד עולם, ומטילה את האחריות על הלווה, שיפרע את חובו לכשיהיה לו כסף. אם יהיה לו ממה לשלם, ובכל זאת לא יפרע את חובו אלא ישמור את הכסף בידיו, הרי הוא בכלל האמור בתהילים, "לֹוֶה רשע ולא ישלם" (ל"ז, כא).

הבנה זו תואמת גם את האמור בדברי המשנה:

"המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו" (שביעית פ"י, מ"ט).

איזה ערך יש בהשבת חוב שכבר פקע? בעל ה'משנה ראשונה' (בתירוצו השני) מבאר את הדבר בכיוונו של היראים: עיקר המצווה הוא שהמלווה לא יגוש את הלווה, אבל החוב עצמו אינו בטל, וממילא כאשר הלווה מחזיר אותו, הוא מקיים את המצווה להחזיר חובות, הקיימת בכל השנים. ה'משנה ראשונה' מוכיח את דבריו מן המשנה הקודמת:

"המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: משמט אני. אמר לו: אף על פי כן! יקבל ממנו, שנאמר 'וזה דבר השמטה' " (שם, מ"ח).

לדעת רוב המפרשים (רמב"ם, ר"ש ועוד), הדרשה מתייחסת לסיפא: אם הלווה מתעקש לשלם, מותר למלווה לקבל ממנו את הכסף, שלא דרשה התורה מן המלווה אלא דיבור אחד של השמטה, כך שבאומרו "משמט אני" יצא ידי חובתו, ושוב אינו צריך לעמוד בסירובו לקבל את הכסף[5].

לכאורה נקודת המוצא של המשנה היא, שהחוב עודנו קיים, אלא שהמלווה מצֻווה שלא לתבוע אותו. לאור הנחה זו מחדשת המשנה, שהמלווה מקיים את ההלכה בכך שאינו ניגש מעצמו לתבוע את הלווה, וכן בכך שהוא מסרב לקבל את הכסף בניסיון הפירעון הראשון, אולם מכאן ואילך לא מוטל עליו להמשיך לסרב. אם מבינים שהחוב פוקע ובטל, כל הדיון אינו מתחיל, שהרי אין כאן בכלל חוב, ולא שייך לדון בשאלה האם ומתי מותר לפרוע אותו. יעויין גם בפסק הרמב"ם בהקשר זה:

"כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר: משמיט אני, וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר 'לא יגוש' - והרי לא נגש!" (הל' שמיטה ויובל פ"ט, הכ"ח).

הרמב"ם אינו טורח להתמודד עם השאלה, כיצד מתקיימת מצוות העשה לשמוט במצב זה, אלא מסתפק בכך שאין כאן בעיה מצד הלאו, ש"הרי לא נגש". מדבריו נראה, שאין שום פער בין העשה לבין הלאו: מי שנוטל את הכסף בלא לומר "משמט אני", נחשב כאילו נגש את הלווה, ועובר הן על העשה והן על הלאו[6], ומי שאמר משמט אני, שוב לא ייחשב כ'נוגש' גם אם ייקח את הכסף, וממילא אינו עובר לא על העשה ולא על הלאו. מכאן דייק המשנה ראשונה, שעיקרה של מצוות השמיטה הוא בכך שהמלווה אינו תובע את הלווה, ואין המצווה כוללת מחיקה של החוב.

זאת ועוד: בגמרא בגיטין (לז:) נאמר, שלאחר שאמר המלווה "משמט אני", הוא רשאי לתלות את הלווה, עד שיסכים לומר "אף על פי כן" ולהשיב לו את כספו. רש"י מבאר את הגמרא כפשוטה: המלווה רשאי לתלות את הלווה על עץ, ולא להורידו משם עד שיסכים לפרוע את חובו. הרא"ש (שם פ"ד, סי' י"ט) תמה על רש"י, שכן דין זה עוקר למעשה את כל המצווה של שמיטת כספים. ותירצו האחרונים (תרומת הדשן סי' ש"ד; ב"ח חו"מ סי' ס"ז, אות לו), וכן מבואר בתוס' הרי"ד, שרש"י דיבר רק על מצב שבו הלווה כבר בא והתכוון לפרוע את חובו, שלאחר שאומר המלווה "משמט אני", הוא רשאי לכפות את הלווה לשלם בכל זאת, אולם אין שום היתר מלכתחילה לכפות את הלווה לשלם, אם הלה לא בא מעצמו, ובמקרה זה מתקיימת המצווה של שמיטת כספים.

שיטה זו הולמת היטב את דעתם של היראים והמשנה ראשונה: המצווה מסתכמת בכך שהמלווה אינו בא לנגוש את הלווה, וברגע שעקפנו את הבעיה הזו, היינו שהלווה בא לשלם מעצמו, שוב אין מניעה לעשות הכל כדי לגבות את הכסף. המלווה צריך אמנם לקיים באופן פורמלי את המצווה, ע"י אמירת "משמט אני", אולם לאחר שעשה כן, יצא ידי חובתו, ויכול לכפות את הלווה לשלם. אם החוב פקע ובטל, לא שייך לכפות על הלווה לפרוע אותו.

הרא"ש כאמור דוחה את פירושו של רש"י. לדבריו, הגמרא מתכוונת לתלייה מסוג אחר: המלווה תולה את עיניו בלווה, עד שהלה יתבייש ויפרע את חובו. כך פירשו גם הרב"ן, הרשב"א ואחרים, וכעין זה נאמר בירושלמי (פ"י, ה"ג), שהמלווה יכול לומר "משמט אני" בשפה רפה, תוך כדי שהוא מושיט את ידו לקבל את הכסף. אולם אפילו ההבנה הזו, המתירה לחץ פסיכולוגי בלבד, לכאורה אינה מתיישבת על הלב, אם לא נאמץ את דעת היראים והמשנה ראשונה, שכן אם אין כאן שום חוב, כיצד מעודדת הגמרא את המלווה ללחוץ על הלווה לפרוע אותו. רק אם נניח שהחוב קיים, אלא שאסור לתבוע אותו, ניתן להבין כיצד מתירה הגמרא למלווה ללחוץ על הלווה, באופן שאינו מגיע לכדי תביעה ממש.

אמנם, מהמשך הגמרא עולה קושייה חמורה על שיטת היראים. הגמרא קובעת, שלווה הבוחר לשלם בכל זאת, צריך להדגיש שהוא נותן את הכסף במתנה, ולא כפירעון חוב. משמע שהחוב פקע, ואינו מוטל עוד על הלווה. היראים עצמו מתקשה בכך, והוא מתרץ שדין זה הוא משום מראית עין: יש להציג את התשלום כמתנה, כדי שלא יחשבו שזהו פירעון הנובע מנגישת המלווה.

היראים הוסיף והקשה על שיטתו מהגמרא בריש מכות (ג.-ג:). הגמרא מביאה מחלוקת בין שתי לישנות, בנוגע לחובות שמועד פרעונם יגיע רק לאחר השמיטה, כך שהמלווה ממילא אינו יכול לתבוע אותם בזמן השמיטה. לפי הלישנא בתרא, חובות כאלו אינם נשמטים, שכן לא שייך לומר בהם "לא יגוש", שהרי אינם ניתנים לנגישה כעת. ואילו לפי הלישנא קמא, גם חובות כאלו נשמטים, כיוון שבסופו של דבר הם ניתנים לנגישה, גם אם לא כעת. אם ממילא לא ניתן לתבוע כעת, מה משמעות השמיטה? בפשטות, החובות נמחקים, כך שגם בעתיד לא ניתן יהיה לתבוע אותם. וכך אומרת הגמרא לדעה זו, שאם חוב מסויים אמור להיפרע לפני השמיטה, ובאו עדים זוממים, והעידו שהחוב אמור להיפרע אחרי השמיטה, הרי שהם זממו בעצם לחייב את הלווה בתשלום מלא של החוב, כך שעליהם לשלם לו את כל הסכום הזה, מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". מכאן נראה, שהשמיטה מפקיעה לגמרי את החוב.

ניתן לתלות את המחלוקת בשאלה שהעמדנו לדיון: לפי הלישנא בתרא, עיקרה של השמיטה הוא באיסור לתבוע את החוב, וממילא כאשר התביעה ממילא אינה רלוונטית, מצוות השמיטה אינה שייכת כלל; ואילו לפי הלישנא קמא, יש להפריד בין מצוות השמיטה, שעיקרה מחיקת החובות, לבין האיסור לתבוע את החובות שנמחקו, כך שגם אם התביעה אינה שייכת כעת, אין זה מעכב את מחיקת החובות. וכך מפרש רש"י (ד"ה "ואע"ג") אליבא דלישנא קמא את הפסוק "לא יִגֹּשׂ את רעהו ואת אחיו, כי קרא שְׁמִטָּה לה' " - לא יגוש את רעהו בהגיע זמן הפירעון, כי שמט את החובות בשנת השמיטה. להלכה פסקו רוב הראשונים (תוס', רמב"ן, ריטב"א, רמב"ם (פ"ט, ה"ט) ועוד) כלישנא בתרא, כך שניתן להמשיך להחזיק בדעה, שהחובות אינם נמחקים בשמיטה.

אולם היראים עצמו לא הבין כך. הוא הניח ששתי הלישנות אינן חלוקות בשאלה מרכזית כזו, אלא בשאלה מקומית בעניין חובות שמועד פרעונם טרם הגיע. מבחינה עקרונית, לישנא בתרא מסכימה כנראה ללישנא קמא, שיש להפריד בין העשה לבין הלאו. ומכאן הגיע היראים למסקנה, שעליו לחזור בו מכל מה שהניח לעיל: מצוות שמיטת כספים כוללת הפקעה ומחיקה של החובות, ולא רק איסור לתבוע אותם. היראים היה כל כך משוכנע בכך, עד שבמהדורה המאוחרת יותר של חיבורו (זו שנדפסה עם הפירוש "תועפות ראם", סי' קס"ד), הוא השמיט כליל את דבריו הראשונים.

יש להודות, שגם מדברי ראשונים אחרים נראה, שהחובות מופקעים לגמרי בשמיטה. אפילו הרמב"ם, שלעיל דייקנו מדבריו להפך, כותב במקום אחד (פ"ט, ה"ד), שכאשר מגיעה השמיטה "אבד החוב". וכן הבינו כמה ראשונים מדברי הגמרא בגיטין (לו.), ששמיטת כספים אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, מפני שיש דמיון מסויים בין שתי המצוות, "דמה התם קרקע מופקע מלוקח למוכר, אף כאן כספים מופקעין ממלוה ללוה" (לשון הרשב"א שם). וכן הבינו כל האחרונים, בניגוד לדברי המשנה ראשונה דלעיל[7].

אולם מסקנה זו מחייבת אותנו לחזור ולהתמודד עם הראיות השונות שהובאו לעיל. ראשית יש להבין, מדוע "המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו", הרי החוב נמחק ואיננו, ופרעונו הוא בגדר מתנה בעלמא. יש לציין, שלדברי תוס' (בבא בתרא קמט. ד"ה "מגמרי"), הרשב"א (קידושין יח. ד"ה "כאן"), ואחרים, כוונת המשנה לומר גם את ההפך, שמי שאינו מחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים אינה נוחה ממנו. אולם ראשונים אלו לא ביארו, מהי הביקורת כנגד מי שנוהג כך, הרי שום חוב אינו מוטל עליו.

התשובה הפשוטה היא, שגם אם חוב אין כאן, חובה מוסרית ודאי יש כאן. המלווה היטיב עם הלווה ונתן לו הלוואה בלא כוונות רווח, ואם ללווה יש די כסף כדי לפרוע את חובו, אין זה ראוי שיגמול לחברו רעה תחת טובה וישתמט מפירעון החוב, תוך שהוא מנצל לרעה את מצוות השמיטה. שמיטת כספים אינה זכות של הלווה, אלא חובה של המלווה. התורה מחייבת את ציבור המלווים לבצע 'מחיקת חובות' אחת לשבע שנים, כדי לאפשר לאנשים ששקעו בחובות לפתוח דף חדש ולשקם את חייהם. התורה בעצם כופה על המלווים לקיים מצוות צדקה בהיקף רחב. לא מידת הדין והיושר יש כאן, אלא מידת החסד. הלווה אינו זוכה בכסף שמגיע לו, אלא נהנה מן הנדיבות שכפתה התורה על המלווה. ממילא, כשם שמצופה מאדם להתאמץ כדי שלא יזדקק לבריות ויחזר על הפתחים[8], כך עליו להימנע מניצול מצוות השמיטה[9]. מובן שאם אין ללווה כסף לקיום מינימלי, ואינו יכול לפרוע את חובו, אין שום ביקורת עליו, אולם אם יש באפשרותו לפרוע את החוב, אין שום הצדקה מוסרית לכך שלא יעשה כן[10].

במובן מסויים, התורה שבעל פה מאזנת כאן את מה שנאמר בתורה שבכתב. התורה שבכתב מציבה את שורת הדין, שעל פיה החוב נמחק ובטל, ואילו חכמים מאזנים את התמונה, ומדגישים את חובתו המוסרית של הלווה, שלא בטלה. היראים צדק בדבריו הראשונים, שהלווה מחוייב לפרוע את חובו, אחרת יהיה "לוה רשע ולא ישלם", אלא שאין מדובר בחיוב משפטי גמור, כפי שגרס היראים עצמו, אלא בחובה מוסרית בלבד[11].

לפי זה, כאשר הלווה מוכן לפרוע את חובו, פשוט שהדבר כשר וראוי, ונותר לנו רק להסתדר עם שורת הדין, כלומר לוודא שהשבת החוב נעשתה רק לאחר שהמלווה קיים את המצווה הפורמלית של השמיטה. וזה מה שלמדה המשנה מהפסוק "וזה דבר השמיטה", שהמלווה מקיים את חובתו באמירת "משמט אני", ואחר כך אין מניעה שיגבה את חובו. והרמב"ם הוסיף שגם איסור נגישה אין כאן, שהרי לא נגש. כדי להבהיר שאין השבת החוב מתחייבת מן הדין, צריך הלווה לומר, שהוא נותן את הכסף בתורת מתנה.

ממילא גם מובן, מדוע מרשה הגמרא למלווה, ואולי אף מעודדת אותו, ללחוץ על הלווה לפרוע את חובו. כזכור, אין מדובר בלווה חסר כל, אלא בלווה המחזיק כסף בידו ובא לפרוע את חובו, אלא שלאחר ששמע את המילים "משמט אני", התפתה לסוב על עקביו ולא להשיב את הכסף למלווה. במקרה כזה, מותר ללחוץ על הלווה לנהוג על פי שורת המוסר והיושר, אלא שהראשונים נחלקו, האם מותר להפעיל אפילו כפייה פיזית, או לחץ פסיכולוגי בלבד[12].

ג. אפקעתא דמלכא או השמטת האדם

עמדנו על כך, שמשמעות השמיטה מבחינה משפטית היא הפקעת החובות, ולא רק איסור לתבוע אותם. אולם עדיין ניתן לשאול, האם החובות מופקעים מעצמם, או שהמלווה צריך להצהיר שהוא משמיט אותם כדי שיפקעו. גם בסוגייה זו נקט היראים בעמדה ייחודית:

"וחוב שעבר עליו שביעית, אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה, חייב לפרוע, אלא לוה יזמין מלוה לדין, שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר, ובית דין יחייבו למלוה לומר 'משמיט אני' כאשר צוהו חכמים... ואם אינו רוצה המלוה לומר 'משמיט אני', יכפוהו בית דין, כדתניא בכתובות... מכין אותו עד שתצא נפשו" (סי' קס"ד).

לדבריו, מצווה זו מוטלת על המלווה, שיפקיע את החוב באמירת "משמט אני", וכל זמן שלא עשה כן, ניתן אמנם לכפות אותו, כפי שכופים על קיום מצוות עשה אחרות, אולם כל זמן שלא עשה כן, אין החוב פוקע (בנקודה זו היראים לא חזר בו).

אמנם, שיטת היראים היא חריגה, ושאר הראשונים חולקים עליה[13]. הנה למשל דבריו של המרדכי בשם רבנו אביגדור הכהן:

"לענין השמטת כספים קבלתי, שהשביעית משמטת מאליה, אע"פ שלא אמר 'משמט אני', אלא מצוה הוא דרמיא עליה באמירה, דכתיב 'וזה דבר השמטה'... זכר לדבר: נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו, אע"פ שכבר קדוש מאליו משעת לידה" (גיטין, סי' ש"פ).

הפקעת החובות חלה מאליה, אלא שישנה מצווה להשמיט גם בפה, בדומה לבכור בהמה, שיש מצווה להקדישו בפה, אף שהוא קדוש באופן אוטומטי. גם האור זרוע דוחה את דעת היראים:

"ולא נהירא מה שכתב... אלא אפילו הוא תובעו בבית דין לפרוע ואומר 'איני משמט', לא יחוש הלוה על דבריו, מפני שהתורה השמיטתו... והא דבעי למימר המלוה 'משמט אני', היינו היכא שהביא הלוה את חובו, צריך המלוה לקיים המצוה ולומר 'משמט אני' " (פסקי עבודה זרה, סי' ק"ח).

בנקודה אחת ייתכן שיש הבדל בין המרדכי לאור זרוע. מדברי המרדכי נראה, שישנה מצווה להשמיט את החובות בפה בכל מקרה, גם אם הלווה אינו בא לפרוע את חובו. ואילו האור זרוע סבור, שסתם כך אין מצווה להשמיט בפה, ורק אם הלווה בא לפרוע את חובו, צריך המלווה לומר "משמט אני"[14]. הסברה היא, שבאופן עקרוני החוב פוקע מאליו, והמלווה רק מצֻווה לנהוג בהתאם להפקעה זו, ולהתייחס אל החוב כמשהו שנמחק ואיננו. כל זמן שהלווה אינו בא לפרוע את החוב, מקיים המלווה את המצווה בכך שאינו הולך את הלווה לתבוע את כספו. אולם כאשר הלווה בא מעצמו לפרוע את החוב, צריך המלווה להראות באופן חיובי שהוא מקבל את ההפקעה שגזרה עליו התורה. אם ייקח את הכסף בלי אומר ודברים, כאילו מובן מאליו שהכסף מגיע לו, הרי שהתכחש באופן גלוי לשמיטה שנגזרה עליו. לכן צריך המלווה לומר "משמט אני". כזכור, המשנה מחדשת שדי באמירה קצרה זו כדי להפגין את הכרתו של המלווה בשמיטה, ומכאן והלאה רשאי המלווה לקבל את הכסף.

מדברי רוב הראשונים נראה שסברו כדעת האור זרוע, ולא הצריכו שום מעשה של שמיטה, כל זמן שהלווה לא בא לפרוע[15].

ד. זמן השמיטה

כזכור, שמיטת החובות חלה "מקץ שבע שנים". מפרשי המקרא נחלקו בשאלה האם הכוונה לתחילת השנה השביעית או לסופה (עיין אבן עזרא ורמב"ן), ומכל מקום חז"ל בספרי (פסקה קי"א) הכריעו, שהכוונה היא לסוף השנה השביעית, ובגמרא בערכין (כח:) מבואר, שהחובות מופקעים בשנייה שבה מסתיימת השנה ומתחילה השנה הבאה. ברם, מן התוספתא מתקבל רושם אחר:

"אימתי כותבין פרוזבול? ערב ראש השנה של שביעית" (שביעית פ"ח, הי"א).

משמע שהחובות נשמטים בתחילת השנה השביעית. הרא"ש (גיטין פ"ד, סי' י"ח וכ') מתרץ את הסתירה וכותב, שאמנם המצווה "שמוט" חלה בסוף השנה השביעית, אולם מצוות "לא יגוש" חלה כבר בתחילת השנה. וכך הוא פירוש הפסוק "לא יִגֹּשׂ את רעהו ואת אחיו, כי קרא שְׁמִטָּה לה' " - לא יגוש את רעהו מיד עם תחילת השמיטה. לפי זה, בכל השנה השביעית אסור למלווה לתבוע את חובו, וגם בית הדין לא יתעסקו בתביעה כזו. לכן יש לכתוב את הפרוזבול, המעביר את החובות לבית הדין[16], לפני השמיטה, אולם החוב עצמו אינו פוקע אלא בסוף השנה, כך שאם הלווה בא מעצמו לפרוע את החוב במהלך השנה, מותר למלווה לקבלו בלי לומר "משמט אני".

אמנם, מרבית הראשונים לא חילקו בין העשה לבין הלאו, אלא סתמו וכתבו שהשמיטה על כל מרכיביה חלה בסוף השנה השביעית. לדברי הרמב"ן (דברים ט"ו, א), הרשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן, סי' צ"ח) ואחרים, הגרסה הנכונה בתוספתא היא "ערב ראש השנה של מוצאי שביעית". וכן פסק השו"ע (חו"מ ס"ז, ל-לא), שניתן לתבוע את החוב עד סוף השנה השביעית, ועד אז ניתן גם לכתוב פרוזבול. וכך הוא המנהג המקובל, לכתוב פרוזבול בסוף אלול של השמיטה. ויש החוששים לדעת הרא"ש, וכותבים פרוזבול גם בסוף השנה השישית (שו"ע הרב, הלכות הלוואה ל"ו)[17].

ה. החובות הנשמטים

המקרה הרגיל של שמיטת כספים הוא, כאשר אדם הלווה כסף לחברו, וזמן הפירעון חל לפני סוף השנה השביעית, אלא שהלווה לא פרע את חובו בזמן. במקרה כזה, קובעת התורה, יפקע החוב עם תום השנה השביעית. כפי שראינו לעיל, הגמרא מביאה מחלוקת בנוגע לחובות שזמן פרעונם חל לאחר מועד זה, וההלכה היא שחובות כאלו אינם נשמטים. השמיטה חלה רק על חובות שניתן לתבוע אותם עד הרגע האחרון של השביעית[18].

שמיטת כספים אינה חלה על פקדונות, שבהם האדם מחזיר את החפץ שקיבל (ספרי פסקה שי"ב), אולם היא חלה על כל סוגי ההלוואות, היינו בכל המקרים שבהם אדם משתמש בחפץ שקיבל ומחזיר חפץ אחֵר תמורתו, בין אם מדובר בכסף, ובין אם מדובר בשווה כסף (מלאכת שלמה פ"י, מ"ב). לכן מי שמלווה לשכנו קמח או סוכר וכדומה, ועברה השנה השביעית, אינו רשאי לתבוע אותם בחזרה (אא"כ עשה פרוזבול), ואם השכן בא מעצמו להחזיר, יש לומר לו "משמט אני".

המשנה עוסקת בחובות שלא נוצרו ע"י הלוואה:

"הקפת החנות אינה משמטת. ואם עשאה מלוה, הרי זה משמט... שכר שכיר אינו משמט. ואם עשאו מלוה, הרי זה משמט" (פ"י, מ"א).

כאשר אדם קונה מוצרים בהקפה, החוב אינו נובע מהלוואה אלא ממכירה. גם החוב המוטל על מעביד לשלם לעובדיו את שכרם אינו נובע מהלוואה. לדברי המשנה, חובות כאלו אינם נשמטים, אלא אם כן הופכים אותם למלווה. האחרונים נחלקו בטעמו של דין זה:

יש אומרים, ששמיטת כספים אינה חלה אלא על חובות שמקורם בהלוואה, ולא על חובות שנוצרו בדרך אחרת (תוס', רמב"ן ועוד ראשונים בכתובות נה.; מאירי בגיטין לז.; ב"ח ס"ז, יט ועוד, וכן משמע בפירוש הרמב"ם למשנה זו). חילוק זה הולם היטב את טעמה של המצווה המופיע בפסוקים: השמיטה נועדה להקל על מצוקתו של האביון הזקוק לכסף, ולא לתת פרס למעסיק המשלם משכורות או למי שמתעצל לשלם במכולת על כל קנייה קטנה.

ויש אומרים, שהשמיטה חלה על כל סוגי החובות, אלא שהקפת החנות ומשכורת מקובל לפרוע לעיתים רחוקות, והרי הם כחובות שזמן פרעונם לאחר השביעית, שלהלכה אינם נשמטים בשביעית, כפי שהתבאר לעיל (בית יוסף ס"ז, יט; סמ"ע שם, כו ועוד).

הנפקא מינה תהיה בחובות שלא נוצרו ע"י הלוואה, אולם מקובל לפרוע אותם מיד, כגון בקניית מוצרים שמקובל לשלם עליהם עם הקנייה (כלים, בגדים וכדומה), או בשכר שמקובל לשלם מיד, כגון על עבודה חד פעמית (סיוד, הובלה, תיקון מכשירי חשמל וכדומה). להלכה אין פסיקה ברורה במחלוקת זו, ולכן רצוי לכתוב פרוזבול, כדי שהחוב לא יישמט.

המשנה מוסיפה, כאמור, שאם החוב הוגדר מחדש כמלווה, הוא נשמט בשביעית. לדברי הרא"ש (גיטין פ"ד, סי' י"ז), הכוונה היא למצב שבו קובעים זמן מוגדר לפרעון החוב, והזמן עבר, כך שמכאן והלאה החוב כבר אינו נובע מקניית המוצרים או מעבודת השכיר, אלא מנכונותם של השכיר או החנווני לתת למעסיק או לקונה ארכה לתשלום הכסף, והרי זהו מלווה. ואילו המרדכי (שבועות סי' תש"פ) כותב, שכאשר החנווני עושה חשבון ומסכם את חובו של הקונה, הרי שמכאן ואילך החוב נחשב מלווה, גם אם לא נקבע זמן לפירעון. הרמ"א (חו"מ ס"ז, יד) הביא את שתי הדעות ולא הכריע, ויש אחרונים שציינו מצבים נוספים, שבהם החוב הופך להיות כמלווה.

לפי זה, מי שמקבל משכורת שבועית או חודשית ביום קבוע, והגיע זמנה להינתן לפני ראש השנה, ומשום מה לא ניתנה, הרי שהיא נעשית מלווה, ונשמטת לכל הדעות. ברם, יש מי שכתב, שבמקום שמקובל שהמשכורת מתאחרת לפעמים בכמה ימים, הרי שאינה נעשית מלווה במקרה של איחור, כך שדינה תלוי במחלוקת האחרונים דלעיל, האם שמיטה חלה על חובות שאינם נובעים מהלוואה (הלכות שביעית (לר"ב זילבר) סי' י', כסא דוד אות סח).

האחרונים דנו בעניין שמיטת כספים בחשבונות בנק: הן בנוגע לכסף שהבנק חייב ללקוח (יתרת העו"ש, תוכניות חיסכון, ניירות ערך וכו'), והן בנוגע לכספים שהלקוח חייב לבנק (משיכת יתר, הלוואות שעבר זמנן וכו'). דיון זה כרוך בכמה שאלות:

א. הבנק אינו אדם אלא חברה בע"מ, ויש לשאול מה מעמדו לעניין שמיטה. כאן יש להפריד בין חובות הבנק לחובות הלקוחות:

בנוגע למה שחייבים הלקוחות לבנק השאלה היא, האם מצוות השמיטה חלה על הבנק, או שמא הבנק אינו אישיות שהמצוות חלות עליה. בעניין זה מקובל להחשיב את הבנק כעסק השייך בשותפות לבעלי המניות והשליטה, כך שמצוות השמיטה חלה על אנשים אלו, ועליהם לכתוב פרוזבול כדי למנוע את מחיקת חובות הלקוחות (שו"ת מנחת יצחק ח"ג, סי' א'; שו"ת יחווה דעת ח"ד, סי' ס"ד).

בנוגע לחובות הבנקים ללקוחות הבעיה נעוצה בכך, שבעלי הבנק לעולם לא יצטרכו לשלם מכיסם את חובות הבנק, אלא רק מנכסי הבנק עצמו. השאלה היא, האם השמיטה חלה על חובות שאינם מוטלים על גופו של הלווה אלא רק על נכסיו. הדבר דומה למצב שבו הלווה מת קודם השמיטה, כך שניתן לגבות את חובו רק מן הנכסים שהוריש לבניו, ולא מנכסים אחרים של הבנים. התומים (חו"מ כ"ז, כה) חידש, ששמיטה אינה שייכת בחוב כזה, שעיקרו של דין השמיטה נוגע להפקעת שעבוד הגוף, שהמלווה לא יגוש את הלווה וילחץ אותו, אבל כאשר אין שעבוד הגוף אלא שעבוד נכסים בלבד, החוב אינו נשמט. וכן פסק הרב אלישיב (מובא ב'שמיטת כספים כהלכתה', שביבי אש סי' י"א) לגבי בנקים וחברות בע"מ, שחובותיהם אינם נשמטים, כיוון שאינם מוטלים על שום אדם, אלא על הנכסים בלבד. ברם, יש אחרונים שדחו את חידושו של התומים. ייתכן שסברו, שעיקרה של השמיטה נוגע להפקעת הגבייה, ולאו דווקא להעדר הלחץ האישי והנגישה, כך שהשמיטה חלה גם על חובות שיש בהם שעבוד נכסים בלבד (עיין 'שמיטת כספים כהלכתה' שם).

ב. הבנק סגור בערב ראש השנה מן הצהריים ואילך, כך שבשעה שבה חלה השמיטה הבנק אינו יכול לגבות חובות או לפורעם, וזמן הפירעון נדחה לשנה הבאה, והרי חוב כזה אינו נשמט (משנה כסף, בהוספות שבסוף הספר, עמ' 5). ויש שחלקו על כך, וטענו שבאופן עקרוני זמן הפירעון נותר על כנו, ורק אילוצים טכניים מפריעים לממש את הגבייה בפועל (שם, שביבי אש סי' ל"ב בשם הגריש"א).

ג. כל חוב שלא ניתן לפרוע עד לאחר השמיטה, אינו נשמט. השאלה היא מה דינן של תוכניות חיסכון, שאמורות להיפרע לאחר השמיטה, אך ניתן לשבור אותן ולפורען לפני כן, בתשלום קנס גבוה - האם אפשרות כזו של פירעון, שהיא יקרה ואינה מתוכננת, יכולה להגדיר את החוב כעומד לנגישה. למעשה ניתן להקל בספק זה, שכן ההסכם עם הבנק קובע, שגם אם הלקוח ישבור את תוכנית החיסכון, יעברו כמה ימים עד שיוכל לקבל את הכסף, כך שבערב ראש השנה החוב אינו עומד לנגישה.

למעשה, רצוי שכל אדם שיש לו כסף בבנק יכתוב פרוזבול.

האחרונים נחלקו בעניין מי שקיבל צ'ק שניתן לפדות אותו לפני השמיטה, ולא פדה אותו, האם הוא נשמט: יש אומרים שצ'ק הרי הוא כשטר חוב, והוא נשמט (שם, שביבי אש סי' י"ב בשם הגריש"א; שו"ת יביע אומר ח"י, חו"מ, סי' ג', אות ד); ויש אומרים שצ'ק נחשב כגבוי בידי מי שמחזיק בו, שהרי יכול להעבירו לאחֵר, או שעכ"פ נחשב כחוב שיש עליו משכון, שאינו נשמט (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב, סי' ט"ו; שו"ת מנחת שלמה ח"ג, סי' קכ"ג, אות יב; שו"ת שבט הלוי ח"ט, סי' רצ"א). לכן לא כדאי לקבל צ'ק לאחר כתיבת הפרוזבול, ומי שמקבל בכל זאת צ'ק, ידרוש מבעליו לכתוב צ'ק דחוי לשנה הבאה, ואז הצ'ק ודאי לא יישמט.

 

---