בכל ליבי דרשתיך

מתוך דברי ההספד של בנו, ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין על דרישת ציון של אביו:
אבא דרש את ציון מתוך אהבה ודבקות. בפעם הראשונה שזכה לבקר בארץ, נוסח המברק ששלח לאמא להודיע שהגיע בשלום הביע את תחושות הגעגוע והאהבה לארץ ישראל, שהיו נצורות בלבו כל שנות נעוריו: "רציתי את אבניה ואת עפרה אחונן". אבא הבין וחש בכל נימי נפשו שמקומו של יהודי הוא בארץ ישראל ושבזמננו, כאשר העלייה היא בגדר האפשר והמצוי, המקום המתבקש לדרישת ה' הוא בארץ הקודש. "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה).
...כשנפרד מניו יורק ועלה ארצה, נשא אבא דברים בפני מכריו והסביר שהוא עולה לארץ כי בחו"ל יהודי הוא בבחינת צופה ביציע על מגרש ההיסטוריה היהודית, ואילו בארץ הוא שחקן פעיל בדרמה ההיסטורית. 
...בשעתו, בשנת תשמ"ו, הוא קיבל פרס מטעם ישיבה אוניברסיטה על עבודתו התורנית-חינוכית ובדברים שנשא בטקס בניו יורק, הוא הציב את השאלה: "במה זכיתי?". יותר נכון, הוא הציב את השאלה בניסוח הבא: "כיצד יכול להיות שזיכו אותי בפרס הזה בשעה שיש ראויים ממני; הרי מו"ר הרב אהרן סולוביצ'יק קיים והוא ודאי גדול ממני וראוי ממני? אלא מאי, התשובה האפשרית היחידה היא שאני מלמד תורה בארץ ישראל והוא מלמד תורה בחוץ לארץ, וזכות ארץ ישראל היא זו שעומדת לתורתי". 
אבא אכן לקח הימור גדול ובא לפה כי הוא ראה ענן קשור בראש ההר. במילים אחרות, מידת הבטחון הצטרפה לחזון גדול והביאה אותו לדרוש את ה' ולעלות להר עציון. 
('בכל ליבי דרשתיך' דברי הספד על אבא מארי, דורש ה' בכל לבבו, עמוד 100-101, מתוך הספר "אשרי אדם עוז לו בך" לדרכו ולדמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, הוצאת ידיעות אחרונות)