חיפוש אחר עוגן משמעותי בימים הללו

זכינו לפגוש רבים מבוגרי הישיבה, לשוחח ולשתף בתובנות ובהשגות רוחניות מהמלחמה.
בפאנל שנערך בין ראשי הישיבה, שיתפו הרב משה ליכטנשטיין והרב ברוך גיגי בתחושת היציבות שהעניק להם הלימוד בישיבה.
הרב ברוך גיגי סיפר, "השבוע הזה, ערב ר"ח אדר, הוא השבוע הראשון בארבעת החודשים האחרונים שלא הייתי בו בניחום אבלים. לזה מצטרפת העובדה שחמישה מילדיי מגויסים.
בשבת בראשית שבוע לאחר שמחת תורה הייתי ה'תורן' של השבת (מבין ראשי הישיבה האחרים). הדבר האחרון שהיה לי כוחות נפש אליו הוא לתת שתי שיחות ושיעור בשבת. כולם מחכים למוצא פיך ומאידך- יש רגעים ש'לך דומיה תהילה'. הרגשתי שהכוחות שמצאתי בעצמי לומר משהו בעל משמעות הוא נותן לי כוח להמשיך הלאה."
הרב משה ליכטנשטיין שיתף גם הוא, "חווית חנוכה בישיבה ובכלל הייתה מאוד קשה. היו הרבה נופלים. הלכתי לנחם בערב נר ראשון באחד הבתים שקשורים לבית הישיבה ואבי המשפחה שאל אותי "כיצד אני יכול 'שהחיינו'".
רצינו לקיים מסיבת חנוכה כיתתית, כאשר היה לי חשוב לומר לתלמידי שיעור א' שאני ממלא מקום של הרב ברוך וינטרוב, שהיה במילואים בעזה במהלך ארבעת החודשים, אך היה לי חשוב לעשות מסיבה. רציתי לתת להם חוויה שונה, והחלטתי לספר להם על גדולי ישראל שהכרתי. הראיתי להם צילומי מכתבים מהרב סולוביצ'יק, ספר עם הקדשה של נחמה ליבוביץ' והשתדלתי ללכת בדרכיו של הרב עמיטל ולהעביר את מסורת הדורות לתלמידים. אני לא יודע אם זה הצליח או לא, אך לאחר מעשה אמרתי לעצמי שאולי כל הדבר הזה היה חשוב לי לא פחות מהתלמידים: חיפוש אחר עוגן משמעותי בימים הללו."