דף יומי | בבא מציעא | דף עג

בעיוננו השבוע נעסוק בקצרה בדיני אסמכתא. נתמקד בשיטות בעלי התוספות, שרואים את בעיית הקניין באסמכתא בהעדר גמירות דעת חלוטה  להתחייבות שהאדם נטל על עצמו. נזכיר שקיימת שיטה אחרת, שנידונה בהרחבה בשיטות הגאונים, ויש לה הדים משמעותיים בשיטות הרי"ף והרמב"ם, ובפסיקת הש"ע. לשיטה זו, מוקד הבעייה באסמכתא אינו  בשאלת גמירות הדעת אלא  בעצם העובדה שמדובר בהתחייבות עתידית, ובלשון בגמרא ב"מ סו: -

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה דרבה: כל דאי - לא קני.

בראש בעלי שיטה זו, יש לציין את שיטת רב האי גאון בשער הי"ז מספר המקח והממכר:

אבל אם אמר הרי המכר מכור לך אם תעשה אתה כך וכך נמצא דלא גמר והקנה באותה שעה שהזכיר שם התנאי כיון שלא הזכיר שם מעכשיו והוה ליה כמי שמוכר לזמן כמו שנפרש דאין מעשהו מעשה והוי בטל ואף על פי שיתקיים התנאי'

הרי"ף והרמב"ם, כאמור, צעדו בכיוונו זה של רב האי, ויש פערים ביניהם, שלא נוכל לעמוד עליהם במסגרת זו.

כאמור, אנחנו נתמקד בשיטת בעלי התוספות –

בסוגייתנו ב"מ עג: -

אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא - הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה - לא, מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא! - התם בידו הכא לאו בידו'.

ברור בסוגיה שהאומר לחברו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, שההתחייבות חלה, שהרי הדבר בידו לקנות חיטים ולזרוע את השדה [ראה תוס' שם ד"ה התם], וראה המשנה להלן קד ע"א, אך שם קד ע"ב אמרו:

ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר - אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא. רבא אמר: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. ולרבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? התם לא קא גזים; הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא, גוזמא בעלמא הוא דקגזים

וראה רש"י סוף עג: שכתב –

אלמא, כיון דאפסדיה בהכי ולא סמך - לאו אסמכתא היא, שאינו מקבל עליו אלא כדי הפסד שהפסידו'. אם ההתחייבות היא רק בגובה ההפסד שהפסידו אין כאן אסמכתא, אם מתחייב אלפא זוזי, יש כאן גוזמא, ואין גמירות דעת, והוי אסמכתא.

אולם גם באופן שאינו מגזים אמרו בסוגיה שאם הדבר אינו בידו, אינו חייב כיוון שאינו גומר בדעתו, כי תולה שישיג עבורו יין, ואין הדבר בידו בוודאי להשיגו במחיר הנדרש. רק כשהדבר נתון לגמרי בשליטתו של המתחייב, יש כאן גמירות דעת, וההתחייבות חלה.

ומנגד, נראה מדברי רש"י סנהדרין כד,ב  כיוון הפוך, שדווקא כשאין הדבר בשליטתו ההתחייבות חלה. כך כתב שם בעניינו של משחק בקוביה שהתחייבותו חלה, אע"פ שאינו שולט בדבר אם ינצח או לא, וז"ל:

כל כי האי גוונא לאו אסמכתא הוא - והיכי דמי אסמכתא - כגון דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא[1] וכגון משליש את שטרו דגט פשוט (בבא בתרא קסח, א) דסומך על לא דבר, דסבור כל זה בידי לעשות, ומרישא כי מתני - אדעתא דלא יהיב ליה לאסמכתא קא מתני, דטועה וסבור לא יבא לידי כך, אבל הכא לא סמיך אמידי, דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח, ואפילו הכי אתני - שמע מינה מספיקא אתני גמר ואקני, ולא גזילה היא'.

לשיטת רש"י בסנהדרין – כשהדבר בידו, חסרה גמירות הדעת כי הוא סבור שיצליח לבצע את המשימה, ולא יגיעו למימוש ההתחייבות, אבל כשאין הדבר בידו, גומר בדעתו ומתחייב.

ביישוב הסתירה בין שתי הסוגיות ע"פ פירוש רש"י,  נקט ר"י בתוס' שם חלוקה משולשת:

• דבר שהוא בשליטתו המוחלטת של האדם, כגון אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא – אין כאן אסמכתא, התחייבות היא לוגית, אין בה גוזמא [לא התחייב אלפא זוזי], והוא גומר בדעתו שאם לא יעשה את המוטל עליו, ישלם לחברו את הפסדו.

• דבר שהוא לגמרי לא בשליטתו של האדם, כגון משחק בקוביה, שאין לו שום שליטה על התוצאות – ההתחייבות חלה, כיוון שמראש אינו יודע כלל מי ינצח, והוא נכנס להתחייבות זו על הצד של הספק.

• נידון סוגייתנו, ב"מ עג: העוסק בהתחייבות לקנות עבור חברו יין במחיר מוזל הנמכר בשוק מסוים, נראה לו לאדם שהדבר נמצא בשליטתו, והוא חושב שאכן יוכל לבצע את המשימה, אך לאמיתו של דבר, אין זה בידו לגמרי, כי אפשר שלא יוכל לקנות אם מפני שהיין יאזל, או מפני שלא ירצו למכור לו, באופן זה, התחייבותו אינה חלה, כי אינו גומר בדעתו להתחייב מפני שהוא תולה שיצליח לבצע את המשימה, ואינו מודע מספיק לכך שאין זה בשליטתו.

ר"ת נקט בדרך אחרת, בבואו ליישב את המתח בין הסוגיות – לשיטתו, העיקרון הוא כבסוגייתנו, סוגיית ב"מ, שככל שהדבר נתון יותר לשליטתו יש גמירות דעת להתחייבות, וביין שאינו בשליטתו לגמרי, ההתחייבות לא חלה, כי חסר בה יסוד גמירות הדעת. על פי קו חשיבה זה, במשחק בקוביה, שבודאי אינו בשליטתו היה לנו לומר שלא תחול ההתחייבות, אך ר"ת מחדש מניע אחר לחלות ההתחייבות – במשחק בקוביה יש 'שני צדדים למטבע' -  יכול להפסיד אך יכול גם להרויח, ואי אפשר לרצות להרויח, אם אין נכונות גם להפסיד. באופן זה נוצרת, לדעתו, גמירות הדעת במשחק בקוביה ובכל מקום שההתחייבות היא הדדית – 'כל אחד ואחד מקני לחבריה, מגו דאי מרווח בעי איהו למקני, בההיא הנאה גמר ומקני לחבריה'.

הצד השווה של ר"ת ור"י הוא שאין התחייבות חלה אלא אם יש בה גמירות דעת חלוטה, ונחלקו ביניהם כיצד יש להשיג גמירות דעת כזו.

הראשונים האריכו בחילוקים דקים נוספים כדי ליישב את הסוגיות השונות, אולם אנו נסתפק בעקרונות אלה שעלו מדברי בעלי התוספות, ותן לחכם ויחכם עוד.

[1] כנראה הכוונה למקרה של  'אשלם אלפא זוזי' – ראה תוס' שם