דברי הימים ב | פרק יג | מלכות אביה והנאום בהר צמרים

בספר מלכים אין הרבה מידע על המלך אביה בן רחבעם (בספר מלכים: אבים), ומעבר לפסקת ההערכה הרגילה מוזכר רק פרט אחד: "וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּם וּבֵין יָרָבְעָם" (מל"א טו, ז). בספר דה"י סיפור המלחמה מורחב, ובתוכו מובא נאום חשוב שמביע את עיקרי ההשקפה על משמעותה של ממלכת יהודה וזכות קיומה של ממלכת ישראל. אביה וירבעם עורכים את צבאותיהם ופער הכוחות נוטה לטובת ממלכת ישראל: בצבא יהודה נערכים ארבע מאות אלף לוחמים, ובצבא ישראל שמונה מאות אלף. לפני תחילת הקרב אביה נושא נאום מעורר השראה. הוא פותח באזכור הברית הנצחית עם דוד, ומתאר את המרד של ירבעם בן נבט כמרד של "אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל" (יג, ז). אביה מכנה את ממלכת יהודה "מַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד" (יג, ח), ואת היוצאים נגדה כנלחמים נגד ה'. ממילא הוא מגיע למסקנה שגם הצבא הגדול שלהם יכשל לפני ה': "וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל תִּלָּחֲמוּ עִם ה' אֱ–לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ" (יג, יב). העדיפות של ממלכת יהודה היא גם בכך ששומרת אמונים לברית עם דוד, אך חשוב יותר היא ששומרת אמונים גם לתורה ולסדרי הפולחן: "וַאֲנַחְנוּ ה' אֱ–לֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת" (יג, י). בממלכת ישראל הדיחו את הכהנים ומינו כל אדם לכהונה, שעבדה לעבודה הזרה של העגלים, ובממלכת יהודה הכהנים עובדים את ה' במקדשו. לאחר הנאום המלחמה מתחילה, לוחמי ממלכת יהודה משעבדים את ליבם לקב"ה וזוכים לנצחון של מעטים כנגד רבים. הנצחון הגדול מבחינה צבאית מזעזע במחשבה על מלחמת האחים שהוא משקף, כאשר הוא גובה חמש מאות אלף הרוגים מצבא ישראל - 62% מהצבא. 

בפשוטו של מקרא, הפסוק: "וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת" (יג, כ) מתאר את מותו של ירבעם מפני כוחו של אביה, אך בבראשית רבה חז"ל לומדים ש"וַיִּגְּפֵהוּ" מוסב על אביה עצמו, הוא זה שמת וזוהי ביקורת כנגד הנאום שלו: "את סבור שירבעם נגף, ולא נגף אלא אביה, ולמה נגף?... ר' יוחנן אמר על שביזה לאחיה השילוני שנ' ועמכם אנשים רקים בני בליעל – קרא לאחיה בליעל" (בראשית רבא, ויצא פרשה עג). המדרש מותח ביקורת על אביה שקרא למפצלי הממלכה "אנשים רקים בני בליעל", בעוד שמפצל הממלכה הראשי היה אחיה השילוני – הנביא שפעל בשליחות ה'. המדרש הזה מזכיר לנו את היחס המורכב לפיצול הממלכה. בסוף ימיו שלמה חטא חטאים גדולים שהובילו לנבואת אחיה השילוני שהממלכה תתפצל. ירבעם בן נבט ממלא אחר ההוראות שקיבל מהנביא ומורד עד להפיכתו למלך. שאלת היחס למרידה של ממלכת ישראל, ובכלל היחס לקיומה של הממלכה הצפונית, משמעותית. בספר מלכים הפיצול הוא עונש על חטאי שלמה. בספר דברי הימים חטאי שלמה לא מוזכרים, והפיצול הוא חטא של ממלכת ישראל כלפי בית דוד ומקום המקדש. יתכן שחז"ל במדרש ביקשו להזכיר שהתמונה מורכבת יותר מזו שמוצגת אצלנו בפרק – נכון שבספר דברי הימים הפיצול הוא רק חטא, אבל בספר מלכים זהו עונש מאת ה'.

כאשר הקב"ה ציווה על ירבעם למרוד בממלכת יהודה ולהקים ממלכה חלופית, המטרה לא הייתה להפרד מבית המקדש, אלא לתקן את הגאווה הגדולה שהייתה בממלכה המאוחדת והחזקה. ירבעם מנסה להישאר בשלטון בכל מחיר, ממציא את פולחן העגלים, ומשם מגיע לזנוח את המקדש. ניתן להציע, שהמרד בבית דוד הוא לגיטימי רק כאשר הוא בדיוק לפי הציווי. כאשר ממלכת ישראל פונה לפולחן אחר, היא בבת אחת חוטאת גם בעבודה זרה, וגם שומטת את הקרקע מתחת לכל ההצדקה שלה למרוד בבית דוד. באופן כזה המרד של ישראל בבית דוד נעשה לחטא, ומושלמת ההצמדה המוחלטת בין מלכות בית דוד, לעבודת ה' הראויה בירושלים.

בהקשר זה, נרצה להפנות לדבריו של חבר הקבוצה פרופ' עמוס פריש בספרו "הקריעה הגדולה – סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים" (עמ' 252־255, מצורף). פרופ' פריש דן בדרכים בהן משתקף סיפור הפילוג (המופיע במקורו בספר מלכים) במקומות אחרים במקרא, כשהבסיס להשוואה הוא ההתייחסות אל ירבעם בן נבט ואל אחריותו לפילוג. הנאום בפרק שלנו (פס' ד–יב), מציג את זווית הראייה הביקורתית ביותר בתנ"ך כלפי ירבעם בנושא פילוג הממלכה. בקטע המצורף פרופ' פריש דן בדרכים שבאמצעותן מובעת הביקורת, ונותן תשומת לב מיוחדת לשימוש חוזר בלשונות שהופיעו במקורן בספר מלכים בגנות שלמה וממשיכיו, ובנאום אחיה הן נהפכות לניסוחים בגנות ירבעם ותומכיו.