מזמור מ | בקהל רב

את המזמור ניתן לחלק לשני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון נוכחת מאוד ישועה מצרה גדולה, אותה המשורר ממנף לשיר הלל ותהילה שאמור לסחוף אנשים רבים לעבודת ה': "וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵא—לֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּה'" (מ', ד).

דווקא החלק השני הוא תפילה, ומתוארת בו התמודדות עם צרות גדולות: "כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (מ', יג). מעניין להתבונן בפסוקי המעבר משיר ההלל וההודאה לתפילה לישועה מן הצרה: במהלך פסוקים י-יא, המשורר מתאר את חלקו ועשייתו הרבה בהלל והודאה לה', ופרסום ישועתו בציבור: "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב... צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי... לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב". ובפסוק הבא הוא אומר: "אַתָּה ה' לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי" (מ', יב). נראה שהמשורר מנסה לומר, במילים אחרות: ה', אני עושה את החלק שלי; בבקשה, עשה אף אתה את חלקך – ואל תכלא את רחמיך ממני. הקשר בין שני החלקים בולט בכך שבפסוקים י-יא חוזרות שוב ושוב מילים בגוף ראשון: אני עשיתי כך וכך, אני שיבחתי אותך, אני פרסמתי את שמך בקהל רב. ואז מיד מגיעה המילה: אתה. אף אתה, אל תימנע מלבצע את חלקך, ולרחם עלי.

אם הקריאה הזו נכונה, המזמור מציג תפיסה מעניינת של חלוקת התפקידים בין ה' לאדם: ה' הוא המושיע, ותפקידו של האדם הוא למנף את הישועה כדי להפיץ את שם ה' בעולם.